יום ראשון, 15 בפברואר 2015

פתיחה באמת

נמל תל אביב, 17:02. קפה גדול.

כשהייתי בן 20, גרתי בישיבה במושב הדרומי 'תפרח'. רציתי לעשות טוב לאבי היקר
והפנמתי את רגשותיי האמיתיים בקשר לשהותי שם. לא חיבבתי את המקום ואף המקום לא חפץ בי,
כך היה רצונו של מקום, אני מניח. בסוף שנה סילקו אותי משם למרבה המזל.
באותה שנה אבי קיבל יומן שנתי, וכשהוא מקבל משהו, שיהיה בריא, הוא מעניק לי אותו.
וכך נוצר מצב שבו התחלתי לגבש מודעות גדולה יותר לזמני בעולם הזה.
ציינתי מה התרחש בחיי באותו הזמן בראשי פרקים, ומאותה שנה זה רק הלך והחמיר.
כל שנה תועדה בשני יומנים (!), האחד היה היומן הישן הטוב, כמו שאבא העניק לי,
בו כתבתי ראשי פרקים מעוולות חיי וחיוכיהם. והשני נכתב על המחשב בפרץ עצבים, שמחה, תיסכול,
ודמעות פושרות.
חשתי שזה נותן לי אחיזה במרחב הזמן ומודעות לזה שבכל זאת עשיתי כמה דברים חשובים בחיי
ולא ביזבזתי אותם על בירבורים שלו ודגים. אז כתבתי וכתבתי.
לעיתים, כשרוח רעה שורה עליי אני מניח את עיניי בשורות שנכתבו לפני שנה או שנתיים ורוח רעה
הימני. יש התקדמות, אני מציין לרעה ההיא שמורידה את ראשו בבושה שאין הדעת יכולה לסבול.

לכל אדם יש סיפור כלשהו. ואם גוזמא בעלמא היתה במשפטי האחרון, בואו נסכים על כך שרבים הם
בני האדם שמחזיקים בסלם תובנה או מעשה. לרובם איננו נחשפים מכיוון שהחשש מחשיפה מקנן בליבותיהם
של בני האדם. למקצתם, החפצים לספר את סיפורים, אנו נחשפים בתיווך עיתונאי או כתבת וידיאו ערוכה,
ומה שנותר לנו זה להסתפק במועט המובא בפי אמתחותיהם של כלי התקשורת והספרים שבאים, לכאורה,
לספר לנו על רגשותיהם של בני אדם אחרים. בתור עיתונאי אחד מיני רבים, אני נחשף לאנשים מעניינים
במיוחד ומגלה לכם סוד אפל :) : לעולם לא נצליח להכיר שבריר תמונה של בן אדם.
הכל ערוך מראש, חלקים חשובים מוסתרים, וזה בסדר גמור. רוב בני האדם מפחדים להראות כפי
באמת בעיניי העולם.
זה לגיטימי לחלוטין, אך מאלץ אותנו לוותר על היכרות אמיתית עם בני אדם.
בבלוג הזה, אנסה להעביר את תחושותיי בצורת חומר גלם ואקווה שלא יקום הגלם על יוצרו.
אנסה לא להתאמץ להיות מעניין, אלא לספר את הירהורי חיי כפי שהם, כאילו כותב אני לעצמי.
אין לי בהכרח עניין בפירסום מכח הטקסטים שאכתוב כאן, בשביל פרסום אכתוב טור באתר גדול ודי לי בכך.

מדובר בבלוג אחד מיני מיליונים (!) ולא באתר חדשות גדול. הכניסות לבלוג גם כך, מועטות הן,
הכתיבה טהורה וכנה היא, כסף של ממש אין כאן ואף מה שמכונה "השקעה בקוראים" אין פה, כי גם כך
מפעם לפעם אני כותב ביומני את מחשבותיי מזה שנים. ומה לי הכא מה לי התם?
(בארמית: מה לי פה מה לי שם).
והבלוג, מעניק תחושה שעדין כותב אתה לעצמך, מעין מגירה עם חור הצצה קטנטן, המאפשר ליודעי ח"ן
לעלעל בו קמעה או קמעתיים בשעת ליל חסרת אחרית ותקווה.
ומאידך, העונג בהוצאת הרהורי ליבי הוא עצום לאין ערוך.
ראשי מסתדר לו מעצמו ונשמתי פורחת בעת הכתיבה. מגלח אני את ערלת הלב בפניי קוראיי, ובכך מחזק בעצמי את הנקודות הטעונות ביאור לפני הכל - לעצמי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

רווק עם אלוקים

רווק עם אלוקים