יום שישי, 4 במרץ 2016

טור אישי: המתעלמים בע"מ

התמונה של ‏נדב גדליה‏.

המתעלמים בע"מ
ממש מול המרפסת של נדב גלעד ישנה מרפסת גדולה שאדם מבוגר יוצא אליה מדי פעם. מה הוא מחפש במרפסת ולמה הוא מתעלם מקיומו של נדב?
נדב גלעד - גדליה
ט סיון תשע"ד, 07/06/2014 21:41
1.
ממש מול החלון בחדר העבודה שלי ישנה מרפסת גדולה.
מידיי פעם יוצא אליה אדם מבוגר. בהתחלה חשבתי  כי הוא מן הסתם יוצא לשאוף אוויר מכוניות בורגני חסר צחות, כי מעולם הוא לא נראה מחזיק בידו סיגריה או מקטרת.
אחרי זמן מה גיליתי כי במקום נבלות מעלות עשן הוא אוחז בידו פרי כלשהו, מקלף אותו ומעיף את קליפתו לכל רוחות המרפסת שלו, חוץ מהרוח הנמצאת מולי.
אליה הוא לא מעז להתקרב אף פעם.
נכון, התובנה היא כי האיש מתעלם ממני לחלוטין, מטייל במרפסתו כאילו לתומו, מפנה את מבטו אנה ואנה, חוץ מהאנה שמול פרצופי.

2.
ככה זה עבד תקופת מה. התעלמות מוחלטת כאילו אין לבחורצ'יק צד מערב בחייו.
עד שיום אחד הוא נשבר ופנה לרוח שמול חלוני.
עמד בה והביט נכחו, היישר אליי. הוא הביט בי בעיניים ולא ייחס אליי חשיבות של אדם קיים.
התעלם לחלוטין מכך שעיניי הזועפות שוזפות את מבטו ושורפות אותו.
על פניו היה נדמה שהוא עבר תהליך קאוצ'ינג מהיר שרובנו עוברים מתישהו בעניין כלשהו.
תהליך האומר: לעזאזל עם הבחור שפסל לי את האפשרות לטייל גם בצד המערבי של המרפסת שלי, ומהיום אעשה מה שאני רוצה ושימשיך לחשוב עליי מחשבות אוון.
תהליך שכל כולו קודש קודשים לתחושת ה'לעזאזל'.
זו שנולדה כתוצאה מפלישתי למרחב המחיה שלו.
ומה אעשה וחלוני תקוע בדיוק מולו? וכי קל לי הדבר? וכי בחרתי לגזול לאיש מקלף
הקלמנטינות וזורק קליפותיהן על העוברים ושווים את התחביב המגונה שלו מצד מערב?

3.

האמת היא, שהמבוכה האופפת אותי כל פעם שהוא גומר אומר בליבו לילך לצד מערב, זה שמולי, גדולה  הרבה יותר מכל מבוכה שחשתי מתישהו.
המבוכה הזו כל פעם שהוא מביט בי ואני בו ושנינו מתעלמים זה מזה כאילו איננו קיימים.
כאילו איננו בני אדם בעלי אנושות כלשהי.
נדמה לי שההתעלמות ההדדית הזו נוסכת בשנינו את תמצית ההוויה האנושית המודרנית.
זו שאין לה כוח לאף אחד ולמשהו כלשהו המראה אות חיים קלוש.
האנושות המודרנית מדכאת את הסקרנות ונמנעת מלפגוש משהו חדש כלשהו, אלא אם כן בחרה בקודם לכן. עשתה עליו גוגל, זאפ וראתה עליו כמה פרסומות שוות.
האנושות המודרנית בעצם מגרדת ממך את שכבת הספונטניות האנושית ועוטפת אותך בעבותות דאגה קיומית כל אימת שמישהו זר מתקרב למרחב המחיה שלך.

4..

למעשה, מתישהו תוצבנה שלוש אפשרויות, חשבתי.
1. שאחד מאתנו ישחרר את כל עצבי החיים שלו על משקפו ויבקש בזעקה מנומסת:
'עופה מעיניו במטותא ממך'.
2. שנהפוך להיות ידידים איכשהו או לכל הפחות מכרים.
3. שנתעלם זה מזה לעולמי עולמים.
כל אחת מהאפשרויות היא מעין אליה וקוץ בה.
שאצעק בחוסר נימוס? שאספוג זעקות משכן לא מוכר? לא רוצה.
שנתעלם זה מזה כאנשים חסרי אנושיות? לא נשמע לי.
רגע, אז אולי נהפוך למכרים, ידידים או משהו כלשהו? רעיון, לא?
אז התשובה היא, ובכן: לא. לא. לא.
חלק מתחלואיה של האנושות המודרנית היא הפחד הגלום בכך שנכיר עוד מישהו שיישב
לנו על הזנב. כל שכן שמדובר בשכן קרוב שיתחיל להתעניין בנו יותר מידיי.
ומה שנקרא 'יחפור' לנו.
החפירות, אויה להן, הן הפחד הגדול של האנושות המתקדמת.
אל תחפור לי ואל תחפרי לי. אנחנו מוכרחים משהו בלי התחייבות.
איך אפשר להפוך לידיד של מישהו מהמרפסת ולהמשיך לחיות את החיים האלה כמות שהם?
הרי כל אימת שיעלה על מרפסתו לרגום את העוברים ושבים בקליפותיו
אצטרך להתייחס אליו ולהביע את דעתי על מעשיו כלפי העם ההולך לתומו.
והוא יצטרך להתייחס אליי ולשאול אותי איך האלבום המוזיקלי שלי מתקדם?
ומה עם לימודי הקולנוע שלי והתסריט שאני כותב? ובסופו של דבר וודאי יקנח באיזו
מחמאה שאי אפשר לסרב לה. יאמר מן הסתם שראה אותי ביוטיוב באחד מקטעיי
ההזויים, ואני אסביר לו שאני בכל זאת נורמאלי ושהכל משחק ביוטיוב
ואתחיל בהרצאה מלבבת על 'אלטר אגו' ואישיות משנית.
וכשאסיים אגלה שנגמר לי הזמן לעבוד על ענייניי ושוב פעם נפלתי למלכודת
החפירות האין סופית של העולם המתזז במהירות.
זהו, אז אני אתעלם ממנו לחלוטין  ושלום על ישראל החלטתי,
עד הרגע ששמעתי נקישה בדלת.

5.

'שלום, מה שלומך?', חייך שם מישהו מוכר ממקום קצת רחוק וגבוה.
'סתם סקרנות', הסביר השכן, 'מה אתה כותב שם כל היום על המחשב בבית,
נשמע לי ממש מעניין ואולי תלמד אותי גם קצת על פייסבוק?'.
פתאום הבנתי עד כמה טוב שיש פייסבוק בחיינו.
הידד, חשבתי. נוכל להיות ידידים בפייסבוק ותו לא. מה רע? שלווה ננסכה בי,
חייכתי, והתחלתי להסביר לו על העולם הזה שלא יודע להגיד למישהו בעדינות שאין לו זמן
בגלל 'הנימוס', ושרק בגלל זה אנשים מפחדים ליצור קשרים חדשים ומתעלמים מאנשי
העולם. אבל אנחנו לא נהיה כאלה נכון? נשאר חברים בפייסבוק ורק אם יהיה זמן נשב יחד לשיחת חולין, הא?
'אההמממ', המהם השכן במרץ. 'דווקא חשבתי שיהיה נחמד לשבת איתך כל בקר
חצי-שעה שעה במקום לעלות למרפסת'. ולפני שהספקתי לכוון אותו לחברות פייסבוק-בלבד כבר משך האחרון
בלשונו וקילל את אמו של העולם המודרני, זה שאוחז בפייסבוק ושונא בני אדם בגודל טבעי.
הנהנתי במרץ. וידעתי שאחרי שמצאנו נושא משותף נצטרך להיות חברים. אין ברירה.
בדמיוני כבר ציירתי לעצמי איך הבקר שלי משתנה והוא מתחיל לכלול שיחת נפש יומית של שעתיים עם רוגם בני אדם בקליפות הדרים. אויה לי, צרחתי לפתע.
אני חייב לסדר משהו דחוף בבית, אמרתי וסגרתי את הדלת מבוהל.
נשמתי עמוקות. הרגשתי איך פחד חיי הולך ומתממש לנגד עיניי.
מאחורי הדלת שמעתי את השכן מקטר על הדור הצעיר ששונא בני אדם
והנהנתי בהבנה. כנראה שיש חברים ויש ידידי מרפסת
ולכל אחד תפקיד משלו ואין מערבבים חברים אלו בידידים אלו, זה הכל.

לחצו כאן - להזמנת הרצאה של העיתונאי והקולנוען נדב גדליה עם הקרנת סרטו החדש "רווק עם אלוהים"
(טריילר לצפיה בקישור)

לתגובות נדב גדליה, בפייסבוק  | מייל: gilinada@gmail.com

לערוץ היוטיוב של נדב גדליה - כתבות וידיאו, מוזיקה מקורית וסרטונים

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

רווק עם אלוקים

רווק עם אלוקים