יום שישי, 4 במרץ 2016

טור אישי: איך הצליחו לצלם את שליסל דוקר?

איך הצליחו לצלם את שליסל דוקר?

מה שמוזר בכל הסיפור הוא, שרוב בני האדם מבינים את זה בעצם
שתיקתם וחוסר תמיהתם על אלבום התמונות החדש של שליסל. איש אינו חושב אפילו לשאול את צלמי שליסל, איך נתתם לזה להצטלם כל כך טוב?
נדב גדליה
כ"ו אב תשע"ה, 11/08/2015 13:39
הסוד הנכסף לשאלה מדוע איש לא שואל את השאלה הקשה הזו?
 
התמונה על הצלחתו המפוארת של שליסל הרעידה את עמודי העיתונות,
התבוננתי ארוכות ברגע הנדיר והכאוב שהצליחו הצלמים להנציח לדורות
ושאלתי את עצמי איך יתכן שכל כך הרבה צלמים הצליחו להנציח את המעשה
הנבזי מכל עבר;  זוויות מגוונות לפני אחרי ותוך כדי פעולה?!
הבטתי סביבי והבחנתי כי רק אני זועם על  על הצלמים האלה וחושש האם אשכרה
בחרו  להנציח הרג חיי אדם במקום לנסות להצילם?
הם לא שמו לב לדמות החרדי חסר הצבעוניות?
בתור צלמי עיתונות, הם לא זיהו אותו? 
לא היו באף צלם שמץ של ספק ספיקא
שהולך לקרות אסון? אוקיי, בואו נעבור לרגע שאחרי שנגלה הסכין.
הם לא ראו אותו דוקר פעם אחת? איך נתנו לו לדקור
עוד אחד ועוד אחת? איך, למען השם? 
 
אחרי שנגמרה לי ליטרת הכעס, ניסיתי לסנגר על הצלמים. הנחתי
שכנראה פחדו מאוד ששליסל ידקור גם אותם על מזבח הפנחס המדומה.
לצלם הם לא פחדו, הא? שוב חזר אליי הקול הכועס שבי.
המצלמה עובדת כמגן אנושי מול מקרי פשע של שוטרים המכים אזרחים חפים,
האם גם הפעם הם חשבו שהיא תגן עליה מגאולת דמו של שליסל?!
לא הצלחתי להבין.
בעוד אני מהרהר ברוגז שנית על הצלמים והסיכויים שיכלו, אולי,
לכאורה, למנוע רצח,
לבלבה בי ההבנה הבזויה, שגם אני, כעיתונאי, כמה מביך להודות,
הייתי מרים את ידי אל הסמארטפון כדי לתעד בזיעת כפיי את הדרמה הבלתי אפשרית
של רוצח ששב למקום שיפלותו ודוקר בגאווה קדומה וממש מחדש ימיו כקדם.
עיתונאי סקרן לעולם לא יוכל להתנדב בשעות הפנאי כאיש מגן דוד אדום
או כוחות הצלה מכל סוג שהוא.
התאווה לבלעדיות, הרצון לרגש את הקורא או הצופה אינם עולים בקנה אחד
עם התשוקה הזו שיש למצילי אדם.
לדידם של עיתונאים, ולא באשמתם, זה המקצוע שבחר בהם,
החיים עצמם, כתמהיל של חומר פיזי ונשימה אינם מספקים, אינם שווים 
ללא הריגוש שבלספר סיפור ולגרום לכמה שיותר אנשים להביע רגש כלשהו;
חמלה, כעס, הזדהות, תיסכול, הכל הולך. רק לא אדישות וחיים
פשוטים שמורכבים מעצם עצמם.
תנו לאמן מוזיקלי אמיתי זהב ואבני חן ותבקשו שיוותר על מוזיקתו.
אין סיכוי שהוא יוותר על חיי אמן מיוסר וחסר אמצעים
המנסה לפרוץ לשווא לתעשיית המוזיקה ולרגש את הקהל עם האמנות שלו.
 
אצל עיתונאי אורגינל זה אותו דבר רק קשה יותר.
צריך לספק יום יום את הדבר המרגש הבא על בסיס סיפור אמיתי.
רוב בני האדם ניזונים מהחיים עצמם.
פיזיות, נשימות, כסף, אהבה, ספורט, חברים, חיים.
הם לא זקוקים לספר סיפור כדי להרגיש את דופק החיים.
בואו נאמר שרוב בני האדם מתאימים להתנדב בהצלת חיי אדם.
כי ערך החיים מקודש אצלם ואין לו מתחרים.
אצל עיתונאי, מה שווים החיים עצמם אם הם אינם מרגשים ומעניינים
ואיש אינו שומע אותי?
 
זר מציל חיים לא יבין זאת.
לצלם תמונה של שליסל הדוקר שווה בעוצמתה להצלת חיי אדם (!).
מה שמוזר בכל הסיפור הוא, שרוב בני האדם מבינים את זה בעצם
שתיקתם וחוסר תמיהתם על אלבום התמונות החדש של שליסל.
איש אינו חושב אפילו לשאול את צלמי שליסל, איך נתתם לזה
להצטלם כל כך טוב?
מדוע לא נתתם לנו להסתפק בשחור לבן של מצלמות אבטחה?
כנראה שבסופו של דבר, כולנו מחפשים דבר אחד: דרמה.
למרבה הצער, אנו, כצרכני חדשות מתחננים; הבו לנו דרמה,
הבו! כל עוד יש את מי להאשים, להלן הרוצח,
ועל מי לרחם, להלן הנרצחת, אתם מוזמנים לצלם ולהוסיף
צבע לחיינו, היו ברוכים בכל אשר תצעדו.


לחצו כאן - להזמנת הרצאה של העיתונאי והקולנוען נדב גדליה עם הקרנת סרטו החדש "רווק עם אלוהים"
(טריילר לצפיה בקישור)

לתגובות נדב גדליה, בפייסבוק  | מייל: gilinada@gmail.com

לערוץ היוטיוב של נדב גדליה - כתבות וידיאו, מוזיקה מקורית וסרטונים

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

רווק עם אלוקים

רווק עם אלוקים