יום שישי, 4 במרץ 2016

טור אישי: ככה מבקשים סליחה?

התמונה של ‏נדב גדליה‏.

ככה מבקשים סליחה?

מה, לא נבקש סליחה ממי שפגענו בו?! אז זהו, שלא. תרצה את חברך. תדאג לזה שלא יהיה בליבו עליך

ז תשרי תשע"ד, 11/09/2013 20:18 
 
1.
בדרך כלל בקשות הסליחה והבזקי ה'סורי' מוצאים את עצמם מיותרים. ברוב הפעמים אנחנו נוטים לפלוט סליחה\סורי גם כשאנחנו לא באמת צריכים. הרבה יותר קל לזרוק סורי במבט רבע נבוך מאשר להתמודד עם העיניים הכועסות שמולנו באיזו דרך אחרת כמו למשל להסביר שאנחנו לא אשמים בכלל. סורי וגמרנו. קצר ולא לעניין, ותמיד מרגיע את המבט מזרה האימים שמולנו. מילת קסם, אלופים האמריקאים האלה, עלו על נוסחת הבייסיק להרגעת עצבי אנוש. 
מן הסתם זה יהודי אמריקאי שהגה את רעיון בקשת ה'סורי', אז אפשר לפצוח ביישר כח, אשריך ושאר מילים שגם בהם לא תמיד מכוונים את הלב, תסלחו לי, זאת אומרת, סורי.

2.
נדירות הן הפעמים שבהם באמת התכוונו למילות ה'סורי' שמשתרבבות מפינו. וזה בסדר, עולם כמנהגו נוהג, ככה מקובל, העיוות ישאר על כנו ואנחנו נמשיך לבקש סליחות בלי סוף בלי לחשוב במה אנחנו אשמים בכלל. עד שיגיעו ימי הסליחות, אז ה'סורי' נהפך למשהו מורכב יותר. שידרוג גרסה, זה כבר לא BETA 2.0, הגיע הדבר האמיתי. אז מי  צריך לבקש סליחה אמיתית, נטולת ריח סורי-ג'אנק-פודי זול וחסר משמעות? יש כמה, ובכן, אחד מהם זכור לי יותר מידי טוב בזכותו אני יכול להתגאות בצמד המילים המורכב 'הרביצו לי בפנימיה'.

3.
זה היה לפני דיי הרבה שנים. הוא היה בחור גבוה מאוד שגר איפשהו בצפון הרחוק. מסוג המקומות שכשאתה נוסע אליהם אתה מטריד המון מכוניות סמוכות בכביש ותוהה באוזניהם איך אתה מגיע ליעד, לכל הרוחות. אפילו ה'וויז' אם היה קיים בזמנו היה מעמיד פני שאינו יודע לשאול, ברור לי. אחרי שהפכתי למורבץ, במהלך השנים שחלפו,  הסברתי לעצמי   שבוודאי היו לאותו בחור קשה.
גם גבוה, גם גר רחוק, גם לא סימפטי וגם מרביץ, לא פלא שהוא היכה אותי.

4.
יום אחד אבא שלו התקשר לטלפון הציבורי של הפנימיה ובקש אותו. אין לי מושג למה הוא לא חייג לנייד. על כל פנים, הייתי שם. על יד הציבורי הכתום ועניתי לאב הדואג בצורה נורמאלית. לא זוכר מה אמרתי ואיזה מילים לא נכונות הגיתי בפי. קללות לא היו שם, נאצות טרם הכרתי, הכל היה בסדר, עד שהבנתי שלא בדיוק.

5.
הייתי באחד החדרים בפנימיה והגבוה נכנס לפתע. 'איך אתה מדבר לאבא שלי, הא?', הוא לחש בארסיות, כיבה את האור והחל להרביץ לי קלות. לא מעבר לזה. קלות ומבזות, כאלה שאתה זולג בגינן דמעות ולא בגלל כאב פיזי. האור נדלק אחרי כמה דקות, הגבוה סימן תנועה של 'פעם אחרונה' ויצא מהחדר לכל צווחות חלושות של 'מה עשיתי' שהגיעו מכיוון בית הבליעה שלי, שהיה עסוק באותה העת בשתיית נוזל מלוח מידי, אפוף טעם ביזיון על מצע חוסר אונים ובתיבול חזק של אם הייתי-חזק-ממך-זה-לא-היה-קורה.
עד היום אני לא מבין למה הוא כיבה את האור ורק אז הרביץ לי. אולי לא היה לא נעים מעצמו? אולי הוא היה גבוה אך חסר ביטחון עצמי? אולי בחסות החשיכה הוא יכל לתרץ לעצמו בראש שהוא ממש אבל ממש לא שם לב שהוא מכה אותי? אין לי מושג. מה שברור הוא, שאם אתם הולכים להכות מישהו רשע, כדאי שתכבו את האור, זה יחסוך לכם עבודה פיזית קשה של נתינת מכות. כי מסתבר שבחושך, גם מכות קלות פוצעות את הלב בגלל אפקט הביזיון.

6.
ימים חלפו והגבוה רעד קמעא מימי הרחמים והסליחות. נדב, הוא פנה אליי יום אחד כשהשופר כבר צלצל חזק באוזן, רציתי לבקש סליחה אם היה משהו...'. בסדר, אני סולח, אמרתי במהירות, חושש שעוד פעם הוא יכבה את האור בחדר  כי דיברתי איכשהו לא יפה.
יש אנשים כאלה, שמפחיד לדבר איתם. תמיד הם יתפסו אותך במילה ויטענו שלא דיברת אליהם מספיק מכובד. הגבוה היה מסוג האנשים האלה והוא היה מחמיר, למהדרין. מילה לא במקום ותגיד שלום, כמו שאמרו חכמים.

7.
אפרופו חכמים, הם לימדו אותנו משהו חכם מאוד. "אין יום הכיפורים מכפר על עבירות של בין אדם לחברו, עד שירצה את חברו". שימו לב שלא כתוב פה שצריך לבקש סליחה בכלל. צריך לרצות את חברך. בהרבה מקרים אנחנו מבקשים סליחה, לא מסתפקים ב'סורי' חסר משמעות. באמת מבקשים, סליחה ואפילו עוד אחת לייתר ביטחון, רק שלא נאכל אותה בגיהנום כי מישהו שומר לנו עוון.
אבל גם אז, לא עשינו כלום. סלחתי לגבוה הנ"ל, בטח שסלחתי, אינני בקטע של לשמור טינה. אבל זה לא זה. ככה מבקשים סליחה?! שאל שייקה לוי ורק היום אני מבין שאולי בלי כוונה הוא התכוון למאמר חכמים. 'לרצות' את חברך זה העניין. לפייס. לגרום לכך שהוא ירגיש טוב איתך. אין צורך לבקש סליחה. לפעמים אפילו בקשת הסליחה מעכירה את האווירה כי הצד הסולח חוזר שוב לאותו זיכרון ונקודת פגיעה שהפסיקה להעסיק אותו ממזמן. בקשת הסליחה יוצרת סוג של קאמבק במוח של המתבקש לסלוח ופוגעת בו, לפעמים. גם אם הוא אמר 'כן, אני סולח' ובאמת התכוון לזה, בשורה התחתונה הוא חש אי נעימות כרגע, לא פחות מזה שאזר אומץ וניגש לבקש סליחה.

8.
אז מה הפיתרון? מה, לא נבקש סליחה ממי שפגענו בו?! אז זהו, שלא. תרצה את חברך. תדאג לזה שלא יהיה בליבו עליך. תעשה משהו שאחרי שתעשה אותו תהיה מוכן לחתום לכל מאן דבעי, שחברך כבר לא כועס עליך וקיבל את פיוסך. אתה יכול להעניק לו מתנה כלשהי שתסביר את הסליחה שלך בעקיפין. אתה יכול להזמין אותו לארוחה שווה, או להתחיל ולהתייחס אליו בכבוד, בנחמדות ובחיוך במשך תקופה עד שיהיה לך ברור שהוא ואתה שני סחבקים. טקס בקשת הסליחה יהיה מיותר, כי באמת התבצע כאן 'עד שירצה את חברו'.
זה מה שביקשו מאיתנו חכמים; תרצה את חברך, אל תבקש סליחה. כל שכן שהסליחה שלך עלולה לפגוע ולהזכיר לו נשכחות. הרבה יותר קשה ומורכב 'לרצות' את חברך מאשר לאזור אומץ ולבצע 'טקס בקשת סליחה על מה שהיה'. קשה ומורכב, אבל אמיתי, נכון וחביב.
פינת הסטטוס: סליחה על כל ה'סורי'.
מצב הלב: סולח בלב שלם לכולם, ללא הבדלי גובה.


לחצו כאן - להזמנת הרצאה של העיתונאי והקולנוען נדב גדליה עם הקרנת סרטו החדש "רווק עם אלוהים"
(טריילר לצפיה בקישור)

לתגובות נדב גדליה, בפייסבוק  | מייל: gilinada@gmail.com

לערוץ היוטיוב של נדב גדליה - כתבות וידיאו, מוזיקה מקורית וסרטונים

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

רווק עם אלוקים

רווק עם אלוקים