יום שישי, 4 במרץ 2016

טור אישי: האנשים שלא יכולים

התמונה של ‏נדב גדליה‏.

האנשים שלא יכולים

גם אתם משחקים בסלולארי בזמן הרצאה משעממת? אתם עושים את זה כדי לשמור על השפיות, זה בסדר
נדב גלעד
 
כ"ו טבת תשע"ד, 29/12/2013 06:54 
 
1.
אנחנו פוגשים אותם בדרך כלל בחוץ. מחוץ לכיתה, מחוץ להרצאה, מחוץ לריכוז, מחוץ לבית כנסת בשבת. נדמה שהם לא יצאו אף פעם החוצה, הם תמיד היו שם, בחוץ. כשאנחנו רואים שהם בחוץ יש בנו קורטוב זעם או חמלה, במקרה הטוב. אנו מנסים להכניס אותם פנימה, תחת כנפיה של הנורמה החברתית המקובלת. תכנס לכיתה, למה אתה בחוץ? למה שלא תתפלל קצת כמו כולם? שאלות רטוריות וגם אם לא, בטוח שגם המתבחץ (ההוא שבחוץ, כן?) לא יודע לענות לעצמו בבירור למה הוא בחוץ, נטול נורמת הבפנים  'כמו כולם'.


2.
הם לא ילדים או בני אדם שאובחנו כהיפר אקטיבים. ממש לא. אולי היו אפילו מהטובים והרגועים בכיתת בית הספר. וזה מה שכואב לנו איתם ועם הבחוץ שלהם, שיכול להתבטא גם ב'בחוץ' במובן הנפשי של המילה. אם הם היו מאובחנים כמיוחדים היינו סולחים להם בנקל, אבל לדעתנו הם לא, ממש לא! הם 'רגילים' - אז שיכנסו כבר לכל הרוחות שכולם נמצאים בהן. למה הם מתעצלים? למה הם לא כמו כולם? למה? זה שהם חבר'ה טובים זה ברור, אבל הרגע הם לא עושים את מה שהעולם עושה, וזה מדליק אותנו. שכולם מדברים הם שותקים, לפעמים זה להיפך ואז אנחנו בכלל מתפלאים מה נסגר איתם, ותוהים כך בקול רם, כמובן. שגם הנשמות הפועלות מסביבם ישמעו את התמיהה הרבתית. אולי זה יעזור. ובכן, זה לא עוזר ולא יעזור. כי האנשים שבחוץ זה אנחנו, בעצם.


3.
לכל אחד מאיתנו יש את הרגעים הקשים שהוא לא מסוגל להיות במקום מסויים. לא יכול, פשוט לא יכול. פיזית - הכל בסדר, אבל נפשית, אוהו נפשית, אתה חש על סף פקיעה. העצבים חלשים ורפים ואתה מתחיל להרגיש שאתה מגיע לקצה גבולת היכולת. אתה מותש נפשית, לא מסוגל להשאר עוד דקה לשמוע את המרצה המעצבן הזה. משהו מעצבן בו, זה ברור. הטון, הסלנג, הסגנון דיבור, משהו. לא משנה מה. אתה לא יכול להיות בהרצאה הזאת, אבל אתה נשאר, כמובן. צריך להתאפק ולסבול אתה מסביר לעצמך, מתעלם מתחושות ה'לא יכול' שלך. אתה מתרץ לעצמך שהפרופסור הנכבד יפגע ממך למרות שברור לכל שהוא לא סופר אותך. אתה מסביר לעצמך שמדובר בחומר חשוב לחיים טובים יותר למרות שזה שקר מוחלט.
וכשאתה מסכם את התירוצים וכמעט משתכנע לצאת החוצה, אתה שואל את עצמך 'מה יש לי לעשות בחוץ?!'. הא, נכון. אין מה לעשות בחוץ, גם לא אחרי ההרצאה המעצבנת הזאת. אז תשאר שם לעולמי עולמים, כי מה יש לעשות בחוץ?! טלפונים, בסדר, זה מה שיש לעשות בחוץ. ויש לך גם בית ומיטה וספר קריאה וחברים, יש חיים בחוץ, בנאדם. אבל לבלבל את השכל לעצמך זה נורא קל, אז אתה נשאר בפנים, ולא נעים לומר, אתה סובל. פעמים אפילו אתה מרגיש שאתה משחק לעצמך בשפיות. העצבים חלשים כבר ואתה מתחיל להתעסק עם כל מיני דברים שישכיחו ממך את המציאות הכאובה אותה אתה לא מעז להגדיר אבל היא קיימת; אתה נמצא בבית כלא מודרני רק בלי טלויזיה ועם קול גברי שמלהג דברים שגורמים לך לרצות לנגוח באחד הקירות או בשניים, לייתר ביטחון נפשי. אתה באמת 'לא יכול' להשאר שם. עומד להתפקע זה 'לא יכול', אין הגדרה אחרת.אם אתה נשאר במקום שאתה לא מסוגל להיות בו, קשה שלא להזכר אסוסיאציטיבית במילה כלא. כן, כלא. אתה חנוק שם ועומד להתחרפן אם לא היה דבר כזה סמארטפון וסמסים ששומרים לך על השפיות במקביל לפרופסור המלהג - היית מתחרפן. ברור.


4.
לכל אחד מאיתנו יש את הקטעים הנ"ל. זה מתבטא בכל מיני וראציות. המשותף לכולם הוא עצבים חלשים, חוסר יכולת להכיל את הרגע הנתון בחלל האוויר, ותחושה לא מוסברת של 'לא יכול, פשוט לא יכול'. אבל למרבה הצער אנחנו ממשיכים לשחק לעצמנו בעצבים. כאמור, מזל שיש לנו סלולארי שאפשר להתעסק איתו. הצלת הדור המודרני המשועבד להשאר בכל מיני סיטואציות וישיבות מיותרות שסוחטות ממנו את שארית עצביו. אדם שפוי ממזמן היה מחליט שהוא לא נכנס לכל מיני מקומות שעושים לו רע ומשעממים אותו. כן, הרבה אנשים שווים לא מסוגלים להכיל סיטואציות משעממות. זה מחרפן אותם. הם לא מסוגלים להחזיק את עצמם. תושיבו אותם בישיבה משעממת, קחו להם את הסמארטפון ותראו איך הם מתחרפנים לגזרים. הנועזים המתחכמים נוהגים להכנס, להשתעמם קצת ולצאת אחרי כמה דקות החוצה לעשן, חשים מעצמם גיבורים שדפקו את המערכת. אבל הם לא.  כי הם חוזרים להרצאה, לסבל שיתמשך עד סופה במקום לברוח הביתה לאי של שפיות.
הנועזים באמת, הם אלה שהזכרתי בהתחלה. הם לא בורחים החוצה במסווה של 'הלכתי לעשן', הם לא מתעסקים עם הסמארטפון כדי לא להתחרפן. הם פשוט יוצאים בחוץ, הם אפילו לא יודעים למה. אך אם נשאל את התת מודע שלהם מה עובר עליהם ולמה הם בחוץ. הוא יגיד לנו 'מה יש לך, אני לא יכול להשאר שם, פשוט לא יכול'. הילדים  (וגם המבוגרים) שאנחנו פוגשים 'בחוץ' הם בסך הכל נועזים יותר מאיתנו. חשוב להם לשמור על עצמם בשפיות, אז הם עושים את המתבקש ויוצאים החוצה. זה הכל. לביש מזלם, הם לא יודעים אפילו שבגלל זה הם בחוץ. אתם יודעים מה? תכניסו אותם בכוח פנימה (בלי סמאטרפון) ותראו איך הם מתחרפנים לגזרים.


5.
שדיברתי על זה עם אמיר הוא כמעט חלץ את נעליי כדי לנשק את רגליי. גאוני! התפרץ עליי בצעקה מלווה ברוק ריחני. מזל שהוא בחר לאכול רגע לפני שוקולד. אתה אלוף ההגדרות! הוא הוסיף. פה כבר התחלתי לקלוט את כיוון באיזה שוקולד מדובר. זה הריח לא רע. שוויצריה, חשבתי לעצמי וניסיתי לשער את הסוג המדוייק תוך כדי שאמיר ממשיך להתפעל מהגדרת ה'לא יכול, פשוט לא יכול'. הוא סיפר לי שכל חייו הוא חש מפעם לפעם תחושת מחנק שכזאת. שהוא לא מסוגל להכיל את הרגע, לא מסוגל להמשיך לחיות בשלום בסצנה בה הוא נמצא. בשיחות עם אנשים מסויימים, בהרצאות, במקומות שעושים לו תחושה רעה.
החיים המודרנים מזמנים לו המון רגעים כאלה, בהם אתה תקוע ומוכרח לעשות את עצמך מקשיב או עושה משהו שאתה לא יכול לעשות. כמו רוב האנשים, אמיר ניסה להתעלם והמשיך להציג פנים חתומות, כאילו הכל בסדר אך גופו לא עמד הזה ואיים להתפורר כביסקוויט רך. מיותר לציין שלא היה לו סמארטפון, אז הוא מצא את עצמו 'בחוץ'.
מאותו יום בו דיברתי עם אמיר, קל לי לתקשר איתו. כשהוא לא מסוגל לעשות משהו שאני מבקש ממנו בתור חבר, הוא אומר לי 'לא יכול, פשוט לא יכול'. הוא מחייך, ואני מבין הכל. אני לא משכנע אותו. מבחינתי הוא הרגע בחוץ. לא איתי. הוא לא יכול, נפשית. למה רק את מי שלא יכול לעשות משהו כי הוא חולה-פיזית אנחנו מבינים אבל חוסר יכולת נפשית לעשות משהו הוא דבר שאינו מתיישב על דעתנו?!

לחצו כאן - להזמנת הרצאה של העיתונאי והקולנוען נדב גדליה עם הקרנת סרטו החדש "רווק עם אלוהים"
(טריילר לצפיה בקישור)

לתגובות נדב גדליה, בפייסבוק  | מייל: gilinada@gmail.com

לערוץ היוטיוב של נדב גדליה - כתבות וידיאו, מוזיקה מקורית וסרטונים

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

רווק עם אלוקים

רווק עם אלוקים