יום שבת, 11 בפברואר 2017

מסע אישי: מחנה יהודה בפ"ת

נדב גדליה

הצניעות, הפשטות, הסטיגמות, הגזענות, הפאות הגזוזות, חטיפת הילדים, החיילים ההרוגים במלחמות,וקבוצת כדורגל מיתולוגית אחת שהצליחה להגיע לליגה הבכירה. מסע שכונתי-משפחתי-תימני דרך השכונה התימנית ממנה הוא לא מסוגללצאת * 'מחנה יהודה' בפתח תקווה, רגע לפני שהיא נעלמת לגמרי

לאהוב את הדומה לך זו לא גזענות. לא מזמן צפיתי בשיחה עם אשה העוסקת בשידוכים שסיפרה שהבקשה הפופלארית שהיא שומעת בדרך כלל היא 'רק לא תימני'.הייתי אמור להיפגע. ובכל זאת - עטיתי על עצמי שלווה של הכנעה משהו. האם אפשר להכריח בני אדם לאהוב אנשים בעלי צבע עורמסויים? אני מתכוון ללאהוב באמת, לא לספר בקול רם ש'אנחנו אוהבים את כולם'.
ובכן, כנראה שאי אפשר. האדם מונע מאינספור דברים שנתחבו לראשו עם השנים,ואם בירכתי מוחו הוא מעדיף צבע לבן, אני מעדיף שיפתח את זה, ידבר על זה, ולא ידחוף את כל השאלות לסד של התקינות הפוליטית המכסה והמשתיקה.
אני מאמין שלרוב בני האדם יש העדפה לאנשים הדומים להם ואותם הם אוהבים יותר.זה לא נובע מבחירה, כזה הוא טבע האדם. ובמקום לעטות על עצמנו רגשי נחיתות,שנאה, קנאה ותחרות - נפנים שלכל אחד יש הייחודיות שלו.לי למשל יש את שכונת 'מחנה יהודה' בפתח תקווה בה אני מתגורר כדור שלישי.

ההתחברות לשורשים שלנו

הרי אני כבן 30 שנה (29 ו-11 חודשים זה לא 30) ולא זכיתי לגור במקום אחר מלבד שכונת 'מחנה יהודה' בפתח תקווה;אחותה הלא תאומה של שכונת 'מחנה יהודה' הירושלמית, רק מפורסמת הרבה פחות חרף ההיסטוריה רבת השנים של השכונה שהוקמה אי שם לפני מעל מאה שנה.
האמת, שכל חיי לא ייחסתי חשיבות כלשהי לעצם השכונה, מאפייניה וההיסטוריה שלההנוגעת כל כך למשפחתי שלי; סבי, אבי ודודיי המתגוררים בה כמעט מיום היווסדה ועת עתה.מבחינתי, היה זה 'למה לא אוגנדה?' פנים ישראלי. מה זה משנה; מחנה יהודה, ירושלים או רמת גן, תן לשים את הראש על פיסת קרקעותן למוזות לרעום. הכי חשוב המוזות ונדמה שבפתח תקווה המוזות דווקא שרויות במצב שאנטי מתמיד ומי דיבר על לרעום?!
עד שנפל דבר בחיי.
להרבה מאיתנו יש היסטוריה מקומית-משפחתית מאוד אישית עם השכונה שלהם.לא משהו רחוק בן אלפי שנים.סך הכל מאה שנה. ואפילו לא צריך לעיין בתנ"ך ולהשוות לקוראן כדי לגלות אותו.מתחת לאף שלי הסתתר אוצר היסטורי אישי שעדין מפעם ואנוכי התעלמתי ממנו מבלי משים. תראו מה פתח תקווה עושה לבנאדם, אללה ישמרני.
מחנה יהודה של היום אינה מה שהיתה פעם. תוכנית בניית העיר (תב"ע) המאפשרת לבנות לגובה, לא תרמה לשימור השכונה הוותיקה מפניכרישי הנדל"ן שהחלו לנגוס בה משנת 67 עת יצאה לאור תב"ע.עד היום הם ממשיכים במרץ להפיל בתים פרטיים ולבנות במקומם בנייני דירות. לא גבוהים יחסית, מספר קומות בודדות אמנם, אך כאלו שמחריבים לגמריכל ניחוח שכונתי וקסם אפשרי.
שכונת 'מחנה יהודה' ממוקמת מדרום למרכז העיר ובסמוך אליו. מדרום לשכונה נמצאות שכונת 'שעריה', שכונה תימנית אף היא שדווקא הצליחה לשמור על הקסם השכונתי הישן והטוב הודות לתוכנית בניית העיר האוסרת בניית בניינים גבוהים בשכונה.מה שהותיר את 'שעריה' כייקום מקביל לפתח תקווה בו בנויים בתים פרטיים ישניםהעומדים זה לצד זה כשמידי פעם מפריע את הרצף בית חדשני יותר ומהוקצע, אך לא מעבר לכך.וכך צוחק הגורל ואת הקסם התימני הפתח תיקוואי הכולל גת, זולות, מסעדה תימנית ובית קפה שכונתיאפשר למצוא היום דווקא ב'שעריה' הצעירה יותר שנוסדה ב-1934 בסמוך ל'מחנה יהודה' הוותיקה,ולא באחותה הגדולה 'מחנה יהודה' שנוסדה בשנת 1913 כמושב עצמאי עבור עולים שהגיעו מתימן.
העולים הגיעו עוד טרם סיום הקמת הבתים ושוכנו בסוכות ורפתות זמניים עד הקמת הבתים במקום שהוגדר כמושב. ביוני 1913 סודרה משאבת יד לבאר במרכז המושב והאיכלוס החל. באמצע שנות ה-20 קבלו המתיישבים חלקה גדולה נוספת לבניה בת כמה מאות דונמים שנרכשה מערבי על ידי חברת גאולה והקרן הקיימת.בשנת 1930 המליצה ממשלת המנדט על איחוד מחנה יהודה, כפר גנים ועין גנים עם פתח תקווה למועצה מקומית אחת. בשנת 1937 צורפה מחנה יהודה כשכונה לכל דבר לעיר פתח תקווה. בשנת 1943 הגיע מספר הנפשות בשכונה לכ-1000, רובם במשפחות עניות שהתגוררו בצריפים קטנים. 
gedalya 1

כאב הנופלים והשתיקה

'מחנה יהודה' ידעה ימים של צער לאומי ואישי עמוק. במלחמת יום הכיפורים נגדעו חייהם של צעירים לא מעטים מתושבי השכונה שנשלחו להילחם. תושבי השכונה הצנועים לא נוהגים לנפנף בקורבנות שהקריבו למען המדינה,רק הנרות הרבים בבתי הכנסת ביום הכיפורים וההנצחות על הפרוכות מעידים בשתיקה שהשכול ביקר כאן ובגדול. שכול זו לא ממש מילה שמשתמשים בה באיזורנו ולכן גם לא ממש תמצאו את הסיפורים האלה במשדרי הזיכרון השונים. בכלל לא בוכים כאן על הבנים בקול רם, כך נדמה לי, מסורת מרתקתשל גזירה על המת שישתכח מן הלב. במשפחתי עצמה רשומים שני דודים שנהרגו מאש מרצחים, אך העצב לא ניכר על פני אישמעשה דבר ביומו. האזכרות נעשות שנה בשנה במשך עשרות שנים.התאריך ידוע, הכיבוד קבוע והמשניות נאמרות כמעט בעל פה,אך החיים מוכרחים להמשיך הלאה.
בסדר פסח מצאתי פעם את עיטורי הגבורה של דודי הי"ד שנהרג במלחמת יום הכיפורים.מונחים להם בקופסת קטיפה רכה בצבע כחול כהה ונודמים להם כל השנה במדף הכי עליון בספריית הענק שבבית הוריי.אבא מספר לי על חבר שהיה לו שמת בחצי ימיו. "נהרג לו בן והוא תלה את התמונה שלו במשרד שלו", הוא מספר בעיניים נבונות."וזה הרג אותו. אמרתי לו - אל תעשה את זה, תוריד את התמונה והוא התעקש. בסוף גם הוא נאסף אל המתים מרוב צער".
"אצלנו", כך אבא, "מעולם לא שמנו תמונה של אח שלי בסלון, למה זה טוב?".
סבתה הרומניה של אשתי טוענת שהתימנים מאריכים ימים משום מה.אין לה הסבר מדוע, בכל זאת הבחורים מרביצים קובנה, ג'חנון ומלאווחים, לא בדיוק המתכוןהקלאסי לשמירה על הבריאות. אז אולי סוד החיים טמון בכלל בראש, ברגש, ופחות בגוף.כשאתה חופר בצער העבר בנוסטלגיה מדממת קשה לסחוב את החיים הלאה עוד ועוד. המועקה מקצרת חיים, עם כל הכבוד למתים.
"עשינו כדור מגרביים והמיומנות גדלה כי היינו חייבים לשלוט בכדור בחול ועל גבי קרקע קופצנית. כך יצא שמרחוב אחד יצאו שישה שחקני כדורגל מקצועיים"

דוד חטוף התגלה פתאום

בשבת בר מצווה של הבן של בן דודי המתגורר אף הוא באזור השכונהבעוד אני טועם מעט סחוג וזלביה ושואל בנימוס רב על ההיסטוריה המשפחתית-שכונתית,בכל זאת, פלא הדבר שבאמצע החיים התעוררתי לכתוב ולשאול על דברים כאלה,דודתי משיחה לפי תומה שאחד מאחיה, דוד שלי בעצם - נחטף בעודו בן שלוש.
"קראו לו יוסף", היא מספרת. היא התחתנה אחרונה מבין כל הדודים ובשנותיו האחרונות של סבי הוא פתח בפניה ובפני אחותה הגדולה, בלי הרבה דרמה, את סיפור העלמותו של בנו בכורו."כשהתחתנתי", כך הדודה, "אחותי הגדולה שמחה על זה, היא אמרה שעכשיו היא רגועה שלא חלילה אתחתן בטעות עם האח החטוף".
כשאני שואל את אבא על העניין, אין לו מושג על מה אני מדבר.מדהים עד כמה לקחו את החיים בקלות פעם. אם חלילה היום היה מתרחש דבר כזה למישהו,כל העולם, אשתו וטפיו היו יודעים על כך. וכאן, כאילו בקטנה. "בגלל זה כשאבא שלך ואחיו היו ילדים ואמא שלי, סבתא שלך - היתה חולה", ממשיכה הדודה,"לקחו אותם למוסד לתקופה מסויימת - ואז סבא ז"ל הקפיד כל הזמן לבקר שם,כדי שלא יחטפו גם את אבא שלך או את אחיו התאום".
אני המום. ואת זה אבא דווקא מאשר. הוא היה בקטנותו במשך תקופה באיזה מוסד בצפון.ואכן סבא הקפיד לבקר אותו ואת אחיו התאום לעיתים תכופות מאוד וממש היה בלחץ עליהם.אבא לא שאל בזמנו למה, עכשיו גם הוא יודע שסבא ז"ל חשש לאבד אותו.משום מה, עם כל הכבוד לשתיקה המסורתית, זה מעצבן אותי. אני מנסה לחקור את העניין,אך אין לי הכח, וביננו, אני דיי מיואש. אולי הדוד ההוא כבר נפטר? שלשה מאחיו, הקטנים יותר,כבר אינם בן החיים. בכל זאת, לפי החשבון הוא אמור להיות כבן 80.
וחוץ מזה, סיפור מזעזע של תושב השכונה מוריד אותי לגמרי מלחפש אחר הדוד האובד. הוא מספר - וטוען שמדובר בסיפור דיי ידוע - על ילד תימני חטוף שגם אחרי שכבר מצאו אותו הוא בחר שלא להכירבמשפחתו הביולוגית שמצאה אותו. מבאס לאללה.
מצד שני, יש מי שאומר שבכלל לא חטפו פה תימנים מעולם והכל קונספירציה יאמנית. הדעות חלוקות לכאן ולכאן, ואולי באמת הדוד החטוף שלי היה חולה, מת ונקברבקבר לא ידוע שאבד עם הרישומים של המדינה הצעירה. אנא עארף.
gedalya 2

"הפאות לא נגזזו מעצמן"

אני פונה לד"ר השכונתי הקרוב לבדיקת היסטוריה שכונתית, לא שגרתית.ד"ר אמנון מעבי (64) נשוי לעירקית, ילדיו נשואים לאשכנזיות אמנם,אך אזוק לשכונה התימנית מיום היוולדו ועד עתה. בצעירותו שיחק בשכונת 'הפועל מחנה יהודה' מספר שנים ובהמשךהקים משפחה בשכונה, הוליד שלשה ילדים והפך את הווי השכונהוסיפוריה לקריירה. עד היום הוא הוציא מספר ספרים על היסטוריית השכונה ההולכת ונעלמת. בהשכלתו הוא ד"ר לפילוסופיה המתמחה בתולדות עם ישראל והיסטוריה,וכיום הוא מרצה בימי עיון בינלאומיים בנושאי יוצאי תימן וארץ ישראל. "זה קצת עצוב שהשכונה לאט לאט מאבדת את הבתים הפרטיים ובמקומם נבנים בניינים" – הוא מצר – "ב-1917 נבנה פה גן ואותו דווקא הצלחתי להציל ולשמר ועדין יש לנו תמיד את מגווןבתי הכנסת הוותיקים, הקופת חולים, המתנ"ס ומגרש הכדורגל".
"במושבות השכונה שלנו בין הוותיקות ביותר בארץ, עד היום כתבו על השכונה 16 ספרים!אני לא מכיר שכונה שכתבו עליה כל כך הרבה.השכונה הזו שואבת אותך פנימה; היו פה יוצרים תורניים, רבנים גדולים,אנשי מופת שיכולת להסתכל עליהם ולהגיד 'וואוו' זה דגם לחיקוי.היה פה עד לפני כמה שנים את הרב ישעיהו משורר זצ"ל שהגיע לבית הדין הראשי למשל,וכמובן יש והיה את הכדורגל שעד היום הוא גאוות השכונה".
אחרי שד"ר מעבי מספר לי על השכונה בגאווה הוא מישיר מבט."עכשיו בטח תשאל אותי עכשיו על ילדי תימן והחטיפות", הוא אומר ואני מהנהן,אולי יפתור לי סוף סוף את הסיפור עם הדוד האובד ויעשה סדר במשפחתי."כמובן שיש כאלה שאומרים שהם בכלל לא נחטפו וסתם מתו, אבל זה זה טימטום בריבוע", פוסק מעבי."פונים אליי כל הזמן עם שאלות על חטיפת ילדי תימן, בכל פורום שאני מרצה,תמיד זו השאלה הראשונה מהקהל וגם מהצד השני - אני מקבל הרבה סיפורים הזויים ממש. פעם אפילו בא אליי בנאדם ואמר לי שהוא נחטף ושיש לו תצהיר חתום עם השב"כ שאסור לו להיחשף.הוא לא רצה לדבר, וברח לי. אבל מבחינה מקצועית אלו אולי כותרות יפות וסיפור מעניין לעיתון,אבל אני לא מרגיש שיש לי מספיק חומר שאפשר להוכיח את זה ולכתוב על זה ספר מחקר יסודי ומבוסס. ברגע שיהיה לי מספיק חומרים אני יותר מאשמח להוציא ספר שיעמיד במקום את כל המכחישים למינהם".
אצלכם במשפחה, היו חטיפות?
"לא. לנו לא היו חטופים, חשבתי פעם שכן - כי היו לי שלשה אחים שמתו בשנות הארבעים,אבל לא שקטתי על השמרים הלכתי, בדקתי ומצאתי את הקבריםכדי לסגור את הנושא טוטאלית".
בינתיים מתעמק ד"ר מעבי בנושאים לא פחות טעונים הקשורים ליוצאי תימן.ספרו 'מציאות כואבת' שיצא ב-2011 העביר ביקורת קשה על הממסד וטיפולו ביוצאי תימן."חטיפת ילדי תימן זה גוף פיזי, ופה היה מדובר בנפש, ברוח", הוא אומר."הרסו הרבה מהתרבות התימנית. הקליטה שלהם בארץ היתה לא מוצלחת.הביאו להם בחורות חשופות יעני, גזרו להם את הפיאות, רצו "לשלב" אותם עם הישראליות.יש לי הרבה ביקורת על בן גוריון אבל גם על התימנים עצמם מהם אני בא", אומר מעבי. "חלק מהמחדל הזה בזמן קום המדינה ועליית יהודי תימן היה גם בגלל ההנהגה של התימניםשהיתה מפוצלת. היתה התאחדות התימנים שקמה בשנת 1923 ושלוש שנים אחר כך קמה תנועת הקלוב, תנועת העובדים של התימנים שהיתה שייכת להסתדרות,וככה הם נגסו בכח של התאחדות התימנים שהיתה לפניהם.בסופו של דבר הצליחו להעלים לגמרי את התאחדות התימנים, למרות שמנדט אחד הם בכל זאת עוד הצליחו להכניס בשנת 1949".
למה הם עשו את זה? אני שואל את מעבי, למה להתפצל?
"זה סתם אגו", הוא פוסק, "גם יש הרבה בתי כנסיות תימנים, בית כנסת זה יכול להיות מבורך,אבל בפוליטיקה צריך הרבה כח כדי לעשות משהו למען הבוחרים. ופה גם יש את העניין הדתי;רצו בעצם לספח את התימנים לכח של מפא"י והתאחדות התימנים היתה הרבה יותר דתיתוזה לא בא בטוב לממסד שהעדיף את המפלגה החדשה והפתוחה יותר".
"אני יודע שקשה לקבל את המקום השני באליפות הקמת המדינה, אבל צריך להכיר בעובדה הזאת. לתימנים אין יחסי ציבור טובים כמו לביל"ויים וזה לא רק בעניין הקמת המדינה"
 
ואף אחד לא צעק על כך בזמנו?
"היה בעין שמר משבר, עשו בלאגן אמרו מה פתאום מביאים לנו מדריכות חילוניות ואלמנטים חילונים וביקשו להחזיר את המורי ולחיות על פי המסורת. ומה עשהבן גוריון 'הגאון מוילנא'? יצא לא בסדר, שלח צוות כביכול מטעם התימנים שיענייבדקו שהכל בסדר בעין שמר. ואותו צוות שלא אנקוט בשמות אמרו שלא היה ולא נברא והכל בסדר ולא מנסים לחלן אותם. אבל רבונו של עולם, מה מלמדים את הילדים אפשר עוד להתווכח, האם היתה מדריכה חשופה או לא, בסדר. אבל פיאות? אי אפשר להכחיש, לא צריך להיות בוגר אוקספורד כדי לראות שקצצו את הסמל הזה.ומה לעשות, הממסד התימני העלים עיין ממה שקורה במחנות העולים ושיתף פעולה עם הממסד. ולכן אפילו שכבר קמה וועדת בדיקה לא קרה כלום".
אולי לא היה מספיק כח לאף גוף פוליטי מול מפא"י החזקה?
"ממש לא. דווקא בשנת 51 בעמקה היה משבר חינוך גדול וג' והמפד"ל פרשו מהממשלה כי הם רצו חינוך דתי. עשו רעש וזה עזר להם יופי להקים חינוך דתי ואת החינוך העצמאי של ג'. מה אתה למד מזה?שגם התימנים יכלו לשמר את החינוך הדתי כבר בעין שמר כמה שנים לפני כן. אם אותם אנשי ציבור המקורבים לבן גוריון - שלדעתי קיבלו ג'ובים בתמורה,כי אין העלמות עיין חינם - לא היו משתפים פעולה עם הממסד ועושים רעשעד שהיו מקבלים את החינוך המסורתי שהם רצו זה לא היה קורה".
אני מביט על ד"ר מעבי גלוי הראש ונטול הפאות המסולסלות ותוהה בפניו האם הוא חששהוא תוצר של הממסד שבסופו של דבר ניצח את המסורת.
"אני לא מגדיר את עצמי דתי", אומר מעבי, "אבל יש לי את המסורת דווקא, אני לא חושב שהם הצליחו לעקור אותה.בחגים אני הולך לבית כנסת, וצם בכיפור, אפילו במלחמת יום הכיפורים שהייתי ברמת הגולן -היה חשוב לי לצום כמו גדול".
ובכל זאת שכונת 'מחנה יהודה' התימנית התהדרה בקבוצת כדורגל על כל הכרוך בכךבשבתות, לא אלמנט דתי במיוחד...
"תשמע, פעם היו מאוד ליברלים, לא ראו בכדורגל חילול שבת מובהק. אני זוכר שכשעלינו ליגה בשנת 65, פתחו שער מיוחד לכל הזקנים של היישוב.כמובן שהם באו ברגל ולא היו כרטיסים שצריך לחלל שבת כדי לקנות בכסף.הם באו וישבו על יציע הבטון. לפעמים הייתי הולך עם דודי, אחי אימי שהוא ידען גדול בתורה למשחק כדורגל.הוא לא היה מוותר לנו והיינו הולכים ברגל עד המגרש עם פאות ארוכות, ואחרי המשחק היינו מיד הולכים משם לתפילת ערבית בבית הכנסת".
ואיך הצליחו להוריד לך אישית את הפאות, בכל זאת, מדובר בצעד דיי דרמטי לילדשגדל עם ה'סימונים'.
"פאות זה עניין מורכב, בגולה הפיאות היו כדי להבדיל אותנו מהגויים ופה אני לא מרגיש שצריך להיבדל.אצלי הסיפור היה שכשהייתי ילד, בא השכן שלי והוריד לי אותם בצחוק. הוא הוריד לי אחת ולא יכולתי להישאר רק עם פאה אחת אז גזרתי את השניה ומשם זה נגמר, נותרתי ככה", הוא מסביר.
סיפור דומה אני שומע גם מתושב שכונה נוסף המספר על הורדת הפיאות שלו ע"י מאן דהוא שבחר לצחוק בדרך מקורית מידיי ושמה לא מצחיקה בכלל, את מי שנלחם על קיום פאותיו.דיי מוזר בלשון המעטה לבחון את תושבי השכונה המבוגרים דהיום שברור שבילדותםראשם אחז בפאות וכעת הן אינן - ולהניח שאילולי השחוק וההיתול הם היו נראים אחרת.
אני פוגש נער מתושבי השכונה, גם הוא דור שלישי כאן ולא מזמן הוא הוריד את פאותיו לפתע. הירידה הרוחנית לא היתה ניכרת על פני מעשיו כפי שמפתה לחשוב, הוא פשוט גדל במוסד דתי לאומי קלאסי ושם הוא חריג בנוף הצדעיים הרווח."זה פשוט לא היה לי נוח", הוא מסביר לי בתום ומתחיל לבאר לי כמה זה קשה טכנית,ללכת עם פאות מחוברות לצדעיים.

התימנים קדמו לביל"ויים

אני שואל את ד"ר מעבי לגבי השכול שהכה בשכונה במלחמת יום הכיפורים אך לעולם לא נחשף בתקשורת או בשיח הישראלי. "התימנים הם אנשים צנועים מאוד", אומר מעבי. "הם לא נוטים להתקומם יותר מידיי או לספר על מה שתרמו ועשו.הם אומרים - 'עשיתי מה שהיה צריך' וזהו, לא מרגישים שפעלו בצורה מיוחדת".
עובדתית ניתן למצוא את דרך החיים הצנועה שמתאר ד"ר מעבי במגוון תחומים;החל מהרבנים הגדולים ועד אנשי המוזיקה והכדורגל והתנהלותם בפשטות מעוררת התפעלות.הפשטות הזו לא תרמה לתימנים להצליח ולעמוד על שלהם ומי דיבר עללדפוק על השולחן כשצריך. בשביל זה יש לתימנים את ד"ר מעבי שדואג להציף את הטעון הצפה.
"יש לי סקופ בשבילך", הוא אומר, "התימנים קדמו לבילויים" – הוא מפתיע. "תמיד אומרים שהבילויים זה תחילת הציונות ואני חקרתי את הנושאובשנת 1867, 15 שנה לפני הבילויים כבר היו בארץ 368 תימנים שבאוכדי ליישב את הארץ הקדושה, ואחר כך עלו עוד ועוד".
"אני יודע שקשה לקבל את המקום השני באליפות הקמת המדינה,אבל צריך להכיר בעובדה הזאת. לתימנים אין יחסי ציבור טובים כמו לבילויים וזה לא רק בעניין הקמת המדינה", אומר מעבי. "במלחמת העולם השניה היו לנו כ-30 שבויים שהיו בגרמניה וגיליתי את זה במקרה, אף אחד לא יודע על זה כמעט, אפילו בתוך השכונה".
"בשנת 70 נסעתי לחו"ל וגנבו לי את המזוודה.שיגעתי את הבל בוי והפקידות במלון שיעשו משהו להחזיר לי את המזוודה.חודש אחרי זה מגיע אליי מכתב מגרמניה ולא ידעתי מה כתוב בו.היו ארבע משפחות אשכנזיות בשכונה וכל אחת העבירה אותי לשניה,בסוף הפנו אותי לאחד התימנים בשכונה כי לטענתם דווקא הוא שולט לחלוטין בגרמנית. ואכן הוא לקח את המכתב ושלח אותי למשרדים בת"א שם חיכתה לי המזוודה בשגרירות. כשניסיתי לברר איתו מה לתימני כמוהו ולגרמנית והוא לא רצה לספר לי, שלח אותי למבוגר אחר מהשכונה, וכל אחד נותן לי קצת פירורים עד שגיליתי שהוא היה בשבי בגרמניה במלחמת העולםולכן ידע לקרוא גרמנית וככה כל מעשה הגבורה היה מוסתר מתחת לשולחן, חיים כרגיל".
ספרו החדש 'עלומים בקדמת הבימה" של ד"ר מעבי היוצא לאור בימים אלו בא לספר את הסיפור שלא סופר על תרומתם של יוצאי תימן לכינון המדינה החל מטרום הקמתה.הספר מבוסס על מחקר ראשוני אודות השתתפות יוצאי תימן במאבק הביטחוני בא"י ועליההחל משנת 1908 וכלה ב-15 במאי 1948. המחקר ארך שנתיים והתמקד בהשתתפותם במאבק הביטחוני החל בארגון "השומר" (1908), דרך הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה (1921-1914). לקיחת חלק במחתרות השונות: "הגנה", פלמ"ח, אצ"ל ולח"י; חיל הנוטרים ומשטרת היישובים העבריים, וכלה בחילות הצבא הבריטי השונים (רגלים, הנדסה, הובלה, תעופה, חפרים ועוד) במהלך מלחמת העולם השנייה (1945-1939).
מטרתו של מעבי היא לבחון את היקף השתתפותם ומידת תרומתם של יוצאי תימן במאבק הביטחוני, את היקף השתתפות המגדר הנשי בעדת תימן במאמץ הביטחוני, את פריסת משכנות תימן ביישוב היהודי מהם יצאו להתנדב או להתגייס ומה היו בזמנו מניעי הגיוס וההתנדבות של הצעירים/ות ואלו תמורות חלו בהם ובחברה המגזרית כתוצאות מהלחימות ההן."מישהו צריך לספר את גם הסיפור של מי שטבעם לא להיות סלבס", חותם מעבי את הנושא.
gedalya 3

תהילת הכדורגל

אבל שיאה של ההכרה ארצית של מחנה יהודה הייתה בשנות השישים. קבוצת הכדורגל המקומית 'הפועל מחנה יהודה' העפילה לליגה העליונה בכדורגל הישראלי (הליגה הלאומית, בזמנו). מגרש הכדורגל בפאתי השכונה, לא רחוק מ'שעריה', אירח קבוצות מפורסמות כמו מכבי תל אביבושכונת 'מחנה יהודה' צהלה ושמחה. רבים הגיעו כדי לחזות בפלא של שכונה תימנית מפתח תקווה שעמדה בשורה אחת כנגד תל אביב הגדולה.
החגיגות אמנם לא נמשכו הרבה זמן, 'הפועל מחנה יהודה' ירדה במורדות הליגות,אך עד היום מגרש הכדורגל השכונתי אחוז חבלי כבוד; כן, גם אנחנו יכולים.
ד"ר מעבי מתעתד להוציא בקרוב גם ספר רך יותר, מעין ספר-אלבום שישמר את תהילתה של השכונה בנושא הקליל יותר ממגוון מחקריו; קבוצת הכדורגל המיתולוגית 'הפועל מחנה יהודה' בה שיחק בקבוצת הבוגרים משנת 69 ועד שנת 72. מעבי מסביר את עליית הקבוצה הקטנה והצלחתה."מבחינה סוציואלוגית התימנים בכללם היו אנשים פשוטים, כאלה שצומחים בשכונות בינוניות מבחינתמצב סוציו-אקנומי, ככה שאם רצית להעלות במעלה החברה היית חייב למצוא משהו שאתה טוב בו.זה או השכלה או ספורט, אין ממש ברירה. המוטביציה שלהם היתה מאוד גדולה להצליח ולא היו הרבה אופציות; היה ריקודי עם, חוג ריקמה, מקהלה ומשחקי כדור. כדורסל לא תמצא אצל התימנים כי אנחנו בגודל מטר ועשרה ומטה", צוחק מעבי,"אז נשאר הכדורגל - זה דבר שעובד בכל מקום ואפשר להתאמן שעות ע"ג שעות ולהיות מקצוען.
"עשינו כדור מגרביים והמיומנות גדלה כי היינו חייבים לשלוט בכדור בחול על גבי קרקע קופצנית.כך יצא שמרחוב אחד יצאו ששה שחקני כדורגל מקצועיים".
ד"ר מעבי, יש לך כמה מילים להפריך את המיתוס של 'התימנים קמצנים', האם תצליח?
"זה שטויות במיץ עגבניות", אומר הד"ר בחיוך. "כשהייתי ילד היו הסקוטים הקמצנים, אחר כך הפרסים, ועכשיו - התימנים. עוד כמה שנים זה יעבור לעוד מישהו אחר". רשמתם? ד"ר אמר. קניתי.


לתגובות 'נדב גדליה' בפייסבוק.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

רווק עם אלוקים

רווק עם אלוקים