נדב גדליה
כשאריק זאבי הרגיש שהוא הולך ומאבד את זה
וקרב הג'ודו האחרון של חייו הולך ומתקרב, הוא החליט לפתוח מצלמה אישית ולצלם את עצמו. הקטעים המצולמים אוגדו בדיעבד
לסרט בשם "הקרב האחרון" ששודר בערוץ 1.
בסרט, נראה זהבי מדבר למצלמה ארוכות, מעין
גרסת 'מחוברים' אישית שתיעדה את הרגעים הקסומים בדרך אל קרב הג'ודו
האחרון של מי שהפך לגיבור הישראלי הכי מפורסם
בשנים האחרונות. ניבא וידע מה ניבא. בקרב אליו התכונן זהבי מול מצלמתו האישית
הוא נחל תבוסה צורבת ונוצח בסיבוב הראשון
אחרי 43 שניות לגרמני דימיטרי פטרס.
הוא אמנם זכה לשיחת עידוד טלפונית מהנשיא
דאז שמעון פרס,
אך באותו שנה החליט לתלות את מדי הג'ודו
ולהודיע על פרישה שעוררה סערה בעולם הספורט הישראלי והבינלאומי.
"אמנם עשו עניין גדול מזה שפרשתי",
אומר זאבי, "אבל זו היתה החלטה מאוד מושכלת וקלה עבורי.
ברגע שהבנתי שאני לא ממשיך לעוד אולמפיאדה
- כי הייתי בן 36 וזה ממש לא ריאלי להמשיך כבר בגיל הזה, סחבתי עוד קצת ועוד קצת ובסופו של דבר אחרי שראיתי בפועל שזה בלתי אפשרי
ונוצחתי - פרשתי, די מבוגר ביחס לענף".
"היה לי פחד מהואקום שיווצר, אחרי
שכל חיי השקעתי באימונים וקרבות ג'ודו, אבל אדם חייב להיות כנה עם עצמו.
לא צריך לקבל החלטות מגאווה. בספורט, למרות
האגו הגדול שיש ותחושת הניצחון והתחרותיות שכל הזמן בפרונט, אתה יודע מראש שהתוקף שלך פג בשלב מסויים, זו לא הפתעה. ואם אתה שואל
אותי, אז ברור שהייתי שמח לקבל כושר של בן 20 ולהמשיך".
---לא מחנכים להיות אלופים---
זאבי אמנם פרש בגיל 36, אך הספיק לקטוף
את תואר המאמי הלאומי, עם השתתפות באולמפיאדות וזכיות רבות בעשרות מדליות
ארד, זהב וכסף באליפויות רבות באירופה.
הראשונה שבהן בשנת 97, עת התחרה באליפות ג'ודו לנוער עד גיל 21.
עד היום אנשים עוצרים אותו ברחוב כדי לבקש
תמונה או חתימה והואקום שנוצר כתוצאה מהפרישה התמלא במגוון עיסוקים בינהם השתתפות בפירסומת למותגי כחול לבן מטעם משרד הכלכלה ("לא כל
פירסומת אני עושה, אבל פה הערכים הציוניים
דיברו אליי אז הלכתי על זה"), ועד
אימוני נבחרת ישראל בג'ודו אותה הוא מטפח בימים אלו כדי שיגדלו להיות אלופי הג'ודו
הבאים של ישראל.
בנוסף הקים זאבי עמותה לקידום אמנות הספורט
הישראלית. העניין בוער בקירבו והוא לא נשמע מרוצה ממה שהולך בספורט הישראלי לסוגיו.
"בגילאי ילדים ונוער ההסתכלות על ספורט
בארץ היא מאוד חובבנית ו'חוגית'", הוא טוען.
"אני לא מדבר על ילדים בני 4-5 שאז
באמת זה בסדר שעושים חוג כייפי בשביל שהילד יאהב ג'ודו או מה שזה לא יהיה.
אני מדבר על הגילאים הגדולים יותר, גם שם
לצערי אין מרדף אחרי הישגים ומצויינות".
"היום ילד הולך לחוג ג'ודו ובדרך כלל
התפיסה של ההורים ובכלל, שהמאמן מאמן אותו כבייביסיטר פעמיים-שלוש בשבוע.
רוב המאמנים פשוט לא יכולים לגדל אלופים.
ואני לא מאשים אותם; הם חייבים לשמור על כמות גדולה של ילדים, וזו הפרנסה שלהם בעצם, ככה שהם לא יכולים לעשות את האימון מקצועי המכוון
גבוה.
תכל'ס, בכל קבוצה יש 2-4 חבר'ה עם פוטנציאל
לגדול להיות אלופים, והמאמן רוצה שכולם יהנו אז מראש הוא עושה את החוג ברמה מסוימת להנאת כולם ותו לא".
*ואיך העמותה שלך עוזרת כדי שיגדלו לנו
פה אלופי ספורט?
"אני בא למאמנים הטובים ביותר בארץ
ומאפשר להם שלא יתפרנסו מעשיית חוגי מתנ"סים.
במקום זה אני מבקש מהם שיטפחו ספורטאים
צעירים מאפס. וזהו, מרגע שיש להם משכורת מהעמותה והפרנסה שלהם לא תלויה
בגוף מתנס"י שצריך להחזיק עשרות ילדים
אחרי צהרים - הם יכולים להתפנות לאימון אמיתי ומקצועי של קבוצת קטנה עם פוטנציאל ויכולת
גבוהה".
*למה נדמה שבתחום הספורט אנחנו בישראל לא
ממש טובים, באופן כללי, לאו דווקא בג'ודו.
""לדעתי מעבר לזה שאנחנו מדינה
שבתחילת דרכה עסקה בעיקר בלשרוד,
יש הרבה פוליטיקת ספורט וברגע שיש פוליטיקה
- זה לא עובד.
כמו בפולטיקה הרגילה, שמישהו עובד כדי לשרוד
פולטית - הוא לא עושה את הדבר הנכון.
גם בכדורגל וכדורסל מי שמנהל את העניינים
- לא מספיק מקצועי.
מצד שני, יש בעלים פרטיים שלוקחים קבוצות
ומשקיעים המון במחלקות הילדים והנוער וזה מתחיל לעבוד טוב.
אבל זו לא חכמה כי אם תביא שייח' סעודי
שישים כסף גדול על קבוצה הם יגיעו גם לליגת האלופות.
צריך פה אנשים עם חזון כדי לעשות שינוי,
ואני מאמין שתוך 6-8 שנים נראה תוצאות כמו להעפיל ליורו באופן קבוע.
תראה את איסלנד, מדינה של 300,000 איש שהביאו
אנשי מקצוע והעסק עובד, אין חכמות".
*איך זה שהג'ודו פופולארי יותר מכל אמנות
לחימה אחרת בארץ?
*זה הדבר היחיד שאולימפי ואפשר להתקדם איתו
ולדעת עוד ועוד.
בנוסף, שיטת הלחימה היא לא אגרסיבית ומתאימה
אפילו לילדים קטנים.
יש ענף שנקרא טקנדו שהוא נחמד אבל פחות פופלארי בגלל
שהוא יותר אלים, יש בו בעיטות ולא רק הפלות.
קפוארה זה משהו שילדים ונוער אמנם אוהבים
אבל אפשר לראות שאחרי זמן מה הם זונחים את זה כי אין לאן להתקדם.
אין תחרויות ואם קלטת את התנועה - זהו,
אין יותר מה לעשות עם זה.
ילדים עושים את זה שנה-שנתיים וממצים, כי
כמה אפשר לעשות משהו מגניב?!".
----מר מוטיבציה---
מעבר לאימוני נבחרת ישראל בג'ודו, עיסוקי
העמותה למען הספורט הישראלי והפירסומות בהן הוא מככב, זאבי מעביר מפעם לפעם הרצאות מוטיבציה לקבוצות מהעולם העיסקי.
המאמץ המנטאלי והשאפתנות שהובילה אותו להישגים
בינלאומיים גורמת לו להפוך למנטור לערב אחד לרבים התוהים לעצמם
איך אפשר להצליח בעולם כה תחרותי ולהגיע
להישגים.
"יש הקבלה מאוד ברורה בין עולמות.
אמנם אני מגיע מתחום הספורט אבל כל אדם מתומדד בסופו של יום עם אותן תחושות
למשל - כישלון. לא משנה אם אתה עורך דין
או ספורטאי והיעדים בחיים הם שונים, בשורה התחתונה דרך התמודדות ואיך אתה מרים את עצמך
- היא דומה.
וכגודל התהילה גודל הנפילה".
*מה דחף אותך לרצות להצליח כל כך ולנצח
כל פעם מחדש?
"אני חושב שלכל הצלחה יש איזו תשתית
מולדת מסויימת. לדעתי זה פשוט גנים שאתה סופג בבית.
רואים את זה על ילדים. אלו שההורים שלהם
תחרותיים ובעלי רצון להתבלט - יש סיכוי שהם גם יגדלו להיות כאלה.
מעבר לזה יש תשתית לימודית וחווייתית. כשאתה
חווה משהו בעצמה ואתה נהנה ממנו, זה עושה לך חשק להתקדם איתו
עוד ועוד ולהמשיך איתו עד שתגיע למקום הכי
גבוה שקיים באותו תחום".
*איך חווית האולמפיאדה נראית מקרוב?
"זה מעניין, כי למרות השם הגדול שלה
מתכוננים לזה בדיוק כמו לכל תחרות אחרת. האימונים מורכבים ממספר פרמטרים;
יש תקופה שאתה מעמיס עליך משקל ועובד על
כח, יש תקופה שאתה יותר משקיע בטכניקה ולקראת סוף ההכנות לתחרות אתה עובד
על חדות ומהירות תגובה. אתה לא מפתח משהו
חדש בגוף. בתוך התחרות אתה עובד על מה שכבר קיים בך.
בג'ודו זה שמונה-תשעה אימונים בשבוע שכל
אימון מורכב ממשקולות, חדר כושר, ואימוני ג'ודו.
כל אימון הוא באזור של שעה-שעתיים. במקרה
הכי ארוך זה שלוש שעות אימון.
בנוסף מקבלים עיסויים ועושים עבודה עם פסיכולוג.
כל אחד עובד אחרת עם הפסיכולוג.
יש כאלה שמנתחים מה יהיה בקרב הקרוב ןזה
עוזר להם, למשל. אני אישית עשיתי איתו הרפיה מנטאלית בעזרת טכניקות שונות.
הכל מאוד אינטנסיבי כי כל היום סובב סביב
האימונים מה שסביבם והמנוחה בין לבין".
*מה הדבר החשוב ביותר שכדאי שספורטאי יעבוד
עליו לפני תחרות, מעבר לאימוני הגוף?
"הדבר הכי חשוב שצריך להתמודד איתו
בתחרות זה הלחץ הגדול שגורם לבנאדם להיות יותר איטי או פחות מרוכז.
זה מה שמוביל לא פעם להפסד. יכול להיות
אדם שהוא מצויין והוא יפסיד בגלל לחץ.
באולמפיאדה יש גם המון תקשורת שלא כמו בכל
תחרות, והציפיות שיש ממך כמייצג את הארץ - הן גדולות, וזה כמובן מוסיף כמות גדולה יותר של לחץ".
*קרה לך פעם, שבגלל לחץ הפסדת את הקרב?
"בביג'ין 2008 הגעתי לכפר האימונים
הרבה זמן לפני התחרות כי רציתי להתכונן היטב.
מה שהתברר לי הוא שלהכניס את עצמך ל'מוד'
של אימונים עשרה ימים לפני התחרות - זה מאוד
מעייף.
אחרי שבוע נשבר לי כבר מהלחזיק את הגוף
בשיאו. הגעתי לתחרות ונכשלתי.
זה כמו שאני אזניק אותך לריצת 100 מטר ואחרי
חמש דקות אני אעכב אותך
ואחר כך אחזיר אותך שוב לתחרות. זה המתכון
המושלם לאיבוד הריכוז".
*ספר קצת על ההוויה הישראלית באולמפיאידה.
"מאז אירוע הדמים במינכן 1972 יש אבטחה
כבידה יותר על ישראלים כדי שחלילה לא יקרה משהו.
כל החיים אני מייצג את המדינה בתחרויות
שונות אבל בישראל האולמפיאדה היא חזות הכל.
זה כמו NBA.
כולם מסתכלים על זה, כל המדינה סובבת סביבך, ורוצים מאוד שתנצח ואם הפסדת - התחושה היא שאיכזבת את כולם.
לא קל. זה גם קשור באיזו פוזיציה הגעת לאולמפיאדה,
כי מי שמדורג גבוה מצפים ממנו בארץ שיזכה במדליה, ואם הוא לא מביא אותה זה כאילו כואב לכולם".
*עד כמה חשת את התמיכה הארצית סביבך?
"כשאתה מנצח אין כיף גדול מזה ואתה
מחלק את הכיף לכולם. קיבלתי כמויות של אהבה שעד היום מרעיפים עליי אותן.
אבל כשאתה מפסיד - לפעמים לצערי חוצים את
הקו בין אכזבה לשנאה או כעס.
יש אנשים שבהחלט לוקחים את ההפסד לרמה האישית.
זה בעיקר בטוקבקים אבל יש גם פרשני ספורט שיורדים באופן אישי,
ולא רק עליי; על ההוא אומרים שהוא זקן,
על האחר שהוא לא התאמן או לא התאמץ, והיה פעם מישהו שלא אזכיר את שמו
שטענו שהוא שיכור".
*איך מתמודדים עם תגובות כאלה?
"זה לא נעים, ואם זה לא עושה טוב
- עדיף לא לקרוא טוקבקים, ולחכות עד יעבור זעם.
יש שלבים בקריירה שהבנתי שעדיף פשוט להתעלם".
----הילד הדתי מבני ברק---
זאבי (39) נשוי ואב לשלשה מתגורר כיום בתל
אביב, אך את ילדותו עשה בבני ברק בשכונת פרדס כ"ץ, ועד כיתה ח' למד בבית הספר הממלכתי דתי 'עוזיאל'.
"ההורים שלי רצו שאלך לבית ספר טוב
- אז שלחו אותי לשם", הוא מסביר ומספר שאחרי הלימודים בבית הספר הוא ועוד אחוזים
רבים מבני בית הספר היו מורידים את הכיפה
בלי לחוש מוזר. ימים של מסורתיים היו הימים ההם שעיצבו את חיי העתיד של זאבי הנער.
"בזכות פרדס כ"ץ הגעתי לג'ודו",
הוא מספר איך הכל התחיל.
"היה חוג במתנ"ס, המאמן היה מאוד
דומיננטי וסחף אותי פנימה ואפשר לומר שמאז התחלתי לכוון גבוה ולהתאמן עד שאגיע אדולמפיאדה".
"הייתי חצי דת רוב הזמן, והיתה גם
תקופה בה ניסיתי ממש לחזור בתשובה", הוא מגלה לראשונה.
"בכיתה ז'-ח' ניסיתי ללכת בשבת לבית הכנסת, כנראה שהסביבה הדתית
בבית הספר השפיעה עליי.
למדתי גמרא, ניסיתי, אבל זה לא החזיק כי
זה היה קשה", הוא אומר, "כנראה יותר קשה מלקבל מדליות".
*האם דתי יכול להיות ספורטאי מקצועי, בסדר
גודל אולימפי?
"יצא לי להכיר כמה ספורטאים שומרי
שבת וכשרות", פותח זאבי,
"אבל אני מודה שזו סיטואציה מאוד קשה.
האתגרים מאוד גדולים כי יש תחרויות רבות
בחו"ל בשבת. בג'ודו קל זה תמיד בשבת
ובג'ודו כבד זה ביום ראשון, אבל עדין -
גם אם התחרות לא בשבת אז הכשרות לא בסדר.
פעם בשנה בטיול לחו"ל - אפשר להתמודד עם זה,
אבל כשאתה ספורטאי מקצועי ואתה 20 פעמים
בשנה בחו"ל, זה הופך להיות קושי אמיתי,
כי
אתה חייב תזונה טובה.
בפריז או לונדון קל למצוא אוכל כשר ומזין
אבל ביפן לך תחפש את החברים שלך עם אוכל כשר..."
*אתה ממליץ לנער דתי לרדת מהרעיון של ספורטאי.
"לא. דווקא אני ממליץ לכל אחד לעסוק
בספורט תחרותי, אבל לדעת
שאם אתה דתי - זה ידרוש עוד מאמץ מעבר למה
שכבר נדרש מספורטאי.
בת אל גטרר הצליחה, למרות שאני בטוח שהיה
לה קשה
אגב, אני מכיר כמה מוסלמים שהתחרו בזמן
הרמדאן והם היו כאילו דתיים שקיבלו אישור לא
יודע ממי - לאכול.
אבל היה מוסלמי אחד שבכל זאת צם, הוא התחרה
אחרי שצם - ונכשל".
בסיום המפגש עם אריק זאבי אני מבקש ממנו
לתת טיפ קטן לחיי היומיום שלנו, גם אם לא כולנו אלופים, בטוח שאנחנו רוצים להיות כאלה, כל אחד בתחומו, בדברים הקטנים של החיים
הפשוטים לכל הפחות.
"הדבר הכי חשוב לצעיר הוא שהרצון שלו
יהיה לממש את מה שקיים בו", אומר זהבי ומסביר;
"תמיד מדברים על הישגים מוחלטים אבל
אני אומר; לא! יש דברים שגנטית אדם לא יצליח להשיג
וחבל להתאכזב. צריך להגשים בכל תחום את
מה שאתה מתאים לו, להוציא את המקסימום שקיים אצלך אישית וככה אתה מוריד מאנשים סביבך ציפיות לא הגיוניות.
דבר נוסף; חיבים להבין שכל אחד מונע ממשהו
אחר לגמרי,
להבין מה החזקות ומה החולשות ומי משפיע
עליך לרעה או לטובה.
להיצמד למי שמעורר בך השראה ומחזק את הרוח
שלך.
ודבר אחרון: להכיר את הכפתורים שבך.
אני חושב שיש בבנאדם דפוסים מסויימים וזה
ממש כמו מתמטיקה, רק שצריך להכיר אותה.
אדם יכול לשלוט לגמרי בעצמו אם הוא יבין
מה מניע אותו ומה מחליש אותו ואיך הגנטיקה שלו עובדת.
לאדם יש שליטה על עצמו ורק הוא בוחר לשחרר
שליטה או להגביל את עצמו, כמו דת.
יש גם הרגלים טובים וגם רעים אבל לפני הכל
אתה חייב להיות מודע אליהם".
תמונות: יח"צ
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה