יום שני, 13 בפברואר 2017

מסע אישי לאומן בראש השנה

להיות חלק מחגיגות אומן בראש השנה, זה קצת יותר מדי בשבילנו, אבל גם להתעלם מהתופעה חוצת המגזרים, כולל שלנו הסרוג, כבר מזמן אי אפשר * אז הנה פשרה – מי שמבין בענייני-אומן יודע שגם חנוכה נחשבת לתקופת פריחה ישראלית בעיירה האוקראינית הרחוקה * נדב גלעד רחוק ממש לא ברסלבר אבל איכשהו מצא את עצמו בראש השנה האחרון מתווכח עם יצפאן על 'תיקונים' בשדה התעופה, אוכל 'מניעות' כמו שכתוב בספרים, לא ישן כמעט ארבעה יממות, מנסה להבין למה הוא בכלל הגיע, אבל גם ממש לא נשבע שהוא לא חוזר * סיפורי מעשיות

דחף לא ברור לאוקראינה


לא תכננתי שכל זה יעבור גם עלי – אבל איכשהו השנה, מצאתי את עצמי שם, אחד מתוך ה-40,000 איש. מה קרה לי? התהפכה עלי מחשבתי? הדבר יחיד שהרגיע אותי הוא שנרצה או לא - זה קורה להרבה אנשים. הרבה מאוד. לפתע הם מחליטים לעשות ראש השנה באומן, אצל רבי נחמן.
זה קרה למוטי שהשיג כרטיס וגרוש אין לו בכפו. למני שאשתו הסכימה שיסע ברגע האחרון. לשני נחמדים נוספים שסיפרו שהבריזו ביום הטיסה מהעבודה, ארזו תיק והגיעו, וגם למשה שמגדיר את עצמו 'חילוני מחלל שבת' שזו לא הפעם הראשונה באומן בראש השנה. "אי אפשר להסביר למה, הרגשתי שאני צריך לבוא", הוא מנסה להסביר, ומותיר אותי אם הפרשה פתוחה, אך מובנית בהחלט.
הברסבלברים הכבדים ינמקו בפשטות הלשון: 'רבנו שלח לי הזמנה - אז באתי'. והסלנג הזה הוא מה שמרחיק אנשים נוספים מלנסות ולבדוק פעם אחת מה הולך שם. ומשהו קורה שם לכולי עלמא.
מיקי סיפר שיש משרד הפנים במעלה אדומים שאין להם מספיק עבודה והם עושים דרכון על המקום לשכמותי. נסעתי מגוש דן במיוחד לשם, אך המוני שלטים כתובים בכתב יד מעוצב לא התחשבו ברגשותיי ובשרו לי בלי כבוד גדול ש'אין הוצאת דרכונים מיידית'. הם עלו על השיטה שם, אך מיקי התחנן בפני הפקידה, והסביר שיש לי טיסה מחר ואני מוכרח את זה לנשמה וכל מיני כאלה. הפקידה האחת החלטית, אבל השניה פחות – היא אומרת שנפקסס כרטיס טיסה והיא תסדר את זה היום. דא עקא שמיקי לא הקפיד להוציא את המציאות מפיו, כי כרטיס טיסה טרם נברא לי. פתחתי את הלאפטופ והחלטתי לקנות במקום באשראי את הכרטיס, מול משרד הפנים.
חברת הנסיעות שלחה פקס למשרד הפנים עם הזמנת כרטיס טיסה, ואנחנו מבסוטים שפירקנו למערכת את הצורה. ממתינים שוב בתור. עומדים לסגור כבר את הדלפק, וברגעים האחרונים אנחנו מחויכים מול פקידה שדורשת שתי תמונות פספורט ותעודת זהות. רשיון הנהיגה שמשמש לי כתעודת זהות נשלף מאי שם, ולפתע הכל קופא לי מול העיניים. "רק תעודת זהות", אומרת הפקידה לקונית. "מה?! אבל הרשיון זה כמו תעודת זהות!" אני טוען, ממאן לתת לרגע להפתיע אותי.
"זה לא עוזר", ממשיכה הלקונית ונקסט, לממתין הבא. לא התבאסתי, למרבה הפתעתי. מיקי לצידי הסביר שזה 'מניעות'  – "יהיו לך עוד הרבה מניעות עד שתגיע לרבנו", הוא ניסה לנטוע בי תקווה תוך כדי שאני
אורז את עצמי בחזרה למחוז גוש דן. למחרת בישרתי לו שהדרכון בידי, עשיתי אותו ליד הבית, גם שם היתה אחת לקונית, בעצם שתיים, אבל החלטתי שגם אני לקוני ו'אני מוכרח ע"פ חברת התעופה להביא דרכון עוד היום'. זה עבד.

הלכתי לעוף על זה

 

בשדה התעופה אווירה עולצת למדיי, מול הדיוטי פרי המסואב החליטו כמה מאוּמנים שזה הזמן לרקוד, ושמחליטים משהו ב'אווירת אומן', זה קורה אם אין 'מניעות'. אנשים מצלמים בהתפעלות ובחור חבוש כיפה שואל אותי ואת חברי 'למה אנחנו נוסעים לאומן?', בעוד אני מספר על ה'ישועות' שיש שם, חבר שלי מסביר לו הרגשות, אך הלה לא מרפה. זו לא הפעם הראשונה, הוא עצמו לא מבין למה הוא טס, ולנפשו ההומה הוא מוכרח הסבר משכנע מה גורם לו להוציא כל כך הרבה כסף וזמן בשביל להתנתק מהבית ולנסוע לעשות ראש השנה באומן.
במטוס החבר'ה מדחקים זה עם זה. הטיסה מתעכבת בשעה וחצי כי חסרים לו כמה נוסעים. הסבלנות פוקעת. "דייל, תביא לי את הקברניט!", פונה מזרחי חבוש כיפה לבנה לדייל האשכנזי השלו. הוא בטוח שגם כאן מבקשים את המנהל כמו בסלקום, כנראה.
בין לבין נפתח בקבוק משקה חריף ומישהו מציע לי ללגום. אני לוקח שלוקון, ובורח משם.
סוף סוף המטוס מתחיל לעשות UP, רמקול גדול מוצא מאי שם, שירי ברסלב ברקע, החבר'ה מוחאים כפיים, הידד! אנחנו באוויר, חיסלנו את ה'מניעות'.

ארוכה וקשה היא הדרך

האוקריאנים עושים עלינו בוחטות של כסף בימים קדושים אלו. הטיסות לאומן נוחתות בקייב בהמוניהן ומספרות על 40,000 מאמינים, שזה מתורגם ל'גריוונות' - הכסף המקומי (8 גריוונות = 1 דולר), זה יוצא המוני דולרים, אך למרות הפוטנציאל האדיר הם לא עומדים בקצב, והמוני עצבים נמרטים שם בהמתנה לחבילות היורדות מהמטוס ובבידוק הביטחוני.
וכך, כשהבדרן אלי יצפאן מלפני יחד עם הזמיר איציק אשל ואחיו אבישי, הזמר עופר לוי מאחורי, אנחנו עומדים בתור הקר.
"אני אחזור לארץ להתפלל בירושלים", שוקל יצפאן להתייאש לגמרי מרוב הבלאגן וההמתנה. "הכל זה מירוקים", אומר לו איציק אשל, ואמנם, בהתקדש החג, כשהכל נרגע נצפה האחרון כשהוא מרביץ תורה בבדרן הידוע. אנשים מבקשים שנתן לעופר לוי לעבור קדימה, והוא עומד על הספסל וצועק לקהל המאמינים הממתינים בשדה התעופה את פסוקי "אנא בכח", בכל זאת צריך שיהיה מעניין.
תופעת הסלבס המגיעים אומנה, אינה נדירה כלל. גד אלבז, עדי רן, יהודה סעדו, יהודה משי זהב ועוד נצפו שם השנה. יש מי שאולי מחפש אותם. בינינו, כל אחד והדרך שלו לתחזק את האמונה שלו, כמו שנשאלתי בבית הכנסת על ידי נער מתבגר "תגיד לי, איפה אייל גולן?". ואייל גולן איפה הוא באמת? הוא היה שם יום לפני וקנה את פתיחת ההיכל בראש השנה. ב-15 אלף דולר. מי שמאמין כן משלם.

הגענו

אחרי שעברנו את התהליך המתיש של הבידוק הביטחוני בשדה התעופה של קייב, אוטובוסים מחכים לנו ובאמתחתם כשעתיים וחצי נסיעה עד ליעד הנכסף – העיירה אומן. כאן הכל נעצר. עוצרים את הזמן לגמרי למשך כארבעה ימים. שוכחים מכל מה שהכרנו, ונבלעים בהמולה גדולה שרוקדת ומתפללת 24 שעות ביממה.
אני נכנס לציונו של רבי נחמן וקורא את התיקון הכללי. עשר פעמים קראתי אותו בסך הכללי. זה הטקסט הכי מדובר כאן. המוני חוברות תיקון הכללי בפורמט הכי קריא בעולם נמצאות כאן בשביל ההמונים. למרות שמדובר בשעות לילה, כמעט בוקר - אי אפשר לגשת ולגעת בציון עצמו. אנשים משתטחים עליו, אז אני מוותר הפעם. אני משלה את עצמי שתהיינה עוד הזדמנויות בימים הקרובים שלי כאן.
תיקון הכללי נפתח ונקרא, ואז מגיעה התפילה האישית, בשפה הפרטית שלי, מול קברו של מי שהכניס לעולם את המודעות לתפילה בשפה משלך - ההתבודדות. אני מבקש כמה דברים ומתחיל להיות לי רטוב על הפנים, ממשיך לבקש על הטעון ביקוש, על חברים ומשפחה, על הצלחה ופרנסה, זיווג וישועה, ויודע היטב שתפילה זו לא מכונת פחיות שלוחצים קינלי ותוך רגע זה יוצא עם העודף. לתפילה צריך סבלנות, ולפעמים הרבה. אסור להתייאש ממנה.
---
אומרים שיש כאן ישועות עצומות שקשה להסביר אותן. ובנוסף יש כאן כח משיכה שאי אפשר להתווכח
עליו. שנה שעברה היה כאן נתי, הוא היה רווק שהחזיק בעשור הרביעי של חייו, ורק כשאחיו הברסלברים אמרו שהם מוכנים לממן לו את הכרטיס טיסה – הוא הסכים לטוס אומנה. באותה שנה הוא התחתן. כשאני מספר את זה לרווק אחר הוא לא מתרשם – "וכמה התפללו ולא נושעו?", הוא שואל.
הדבר הכי עדין שאפשר להגיד על מה שרואים כאן הוא שיש כאן אווירה מעניינת... האמת היא שאפשר לשבת שעות ולבהות במאסות היהודים הצבעונים העוברים ושבים ברחוב המרכזי של אומן, אפשר לחפש סלבס וניתן לטחון אחלה פיצה גלאט-כשר בכמה דולרים, ולהנות מאווירת השמחה הכי משוחררת והכי לא צינית בעולם. מעבר לתפילות ולקדושה עצמה, יש לנו כאן את הפסטיבל היהודי הגדול בעולם. אין דברים כאלו בארץ. עשרות אלפי יהודים עם מכנה משותף עילאי, אחד המרבה ואחד הממעיט. כל הנוכחים שילמו בשביל להיות כאן המון כסף וזמן. חסרי אמצעים לצד עשירים, ומבחינה רוחנית החל מנ-נח שלא שומר שבת ועד הצ'אלמער הברסלברי שלא מוותר על גערטל וחליפת פסים.
ולא, בדיזינגוף המגושמת לא מרגישים ככה, חרף ההמון. כשהמכנה המשותף אצל כולם הוא משהו קדוש ורוחני כמו רבי נחמן, ההרגשה בהתאם. חיבור האנשים ההולכים זה מול זה אפוף אהבה אמיתית, גם אם מישהו קלקל את השורה. והלוואי שנקח מכאן אהבה לכל השנה.

אולי גיליתי את הנקודה המרכזית באומן

סמוך לציונו של רבי נחמן נמצאים מגוון בתי כנסת שבהם ניתן לחשוק להתפלל. יש את בית המדרש של חסידי ברסלב, את 'הקלויז'; מבנה ענק בעל שלוש קומות המאכלסות מניין ספרדי, אשכנזי, ואפילו מקווה. יש את המניין בציון עצמו ובחדר הסמוך לו, ובנוסף מתקיימים מניינים קטנים יותר כמו מניין התימנים, ואלו המתארגנים אצל רבני ברסלב הבאים לאומן. החלטתי שאם כבר אומן אז שיהיה עם רבי נחמן, ובחרתי להתפלל בציון בליל ראש השנה.
המוני אנשים גדשו את המקום ולשבת זה בכלל לא משהו שמדברים עליו. אלפים צועקים 'ברכו' ו'אמן יהא שמיה רבה' בכל הכח, בלי להתבייש אם מישהו מסתכל עליהם בשעת צעתקן השמימה. אחרי שאנשים טרחו ושלמו אלפי שקלים כדי להכנס למצב ה'מעיף' הזה - הם לא יתנו לקדושה לחמוק. נקודה. לא יעלה על הדעת, שאחרי כל סרט הנסיעה לאומן לא ננסה לקחת את ה 'אמן יהא שמיה רבה' הכי רחוק שאפשר.
כן, זה מפחיד. סיפר פעם הרב שטיינזלץ בראיון, הוא התפלל בבית כנסת מסויים שהחליטו לשיר בשבת שיר מרגש. ברגע מסויים שהם הרגישו שזה 'מעיף' אותם, הם פחדו ונעצרו. בכל זאת, אנחנו אנשים רציונאלים. שרק לא יבחינו שאנו מתרפקים ואוחזים ברגע של רגש תפילתי, שלא ישימו לב שאנחנו עם הלב פתוח ועם העיניים עצומות, אויש. אבל כאן, במקום הזה, הכל אפשרי ואפילו מתבקש. גם אם תרקוד כמו מג'נון בכיכר רמאללה לא ישלחו לך את המבט הכואב של 'אתה צריך מספר של מוסד סגור?'.
השחרור המחשבתי הזה משחרר סוף סוף את נצרת הלב. כנראה שצריך לנסוע עד אומן כדי שיהיה אפשר להסיע את הלב הכי רחוק שאפשר.
ואולי זה באמת מה שמביא כל כך הרבה אנשים לכאן. כנראה חשוב ליושב במרומים שנגיע אליו עם הלב. הבנתי מה זה ה'הרגשתי שאני צריך לבוא', שסיפר לי משה מנתניה בשדה תעופה. השכלתי לרדת לעומק הסיפור של מני, ששבועיים אחרי חתונתו כבר היה באומן למרות הזוגיות המתבשלת, למה מוטי שאין לו לירה על הכיפה, הצליח להשיג - הרבי נחמן יודע מאיפה - את הכסף לטיסה לקייב. ולמה חזקי היה מוכן לקחת סיכון ולבוא הנה למרות שיש מצב שיעיפו אותו על זה מהישיבה. "התפללתי שלא יעיפו אותי, חזק, כמו שלא התפללתי בחיים שלי", הוא מספר לי על החשש הכבד שלו מההשעיה מהישיבה שבה הוא לומד.
על הקיר בחדר התה ליד הציון תלויה מודעה שמעידה שהסיפור של חזקי הוא כנראה תופעה: 'לכל הבחורים שבאו לאומן והסתכנו בסילוקם מישובותיהם, מתארגנת ישיבה בדרכו של רבי נחמן'. אבל הם לא מבינים, תולי המודעה הזאת, שזה לא הולך להיות סטרט-אפ מטורף. החבר'ה באים לאומן לכמה ימים לקטוף לב ולהמשיך הלאה. לא לכולם מתאים להיות ברסלבר אדוק, טוב להם בליטוואקיות, אבל רבונו של עולם, צריך לב, ואם הוא מרגיש להם באומן, אז הם באים לשם, קשה להתווכח עם מה שמתלבלב לך בפנים.
===
תפילת ליל התקדש החג מתחילה כשהיא עמוסה בצעקות תפילה. במרכז הציון במה המגודרת בברזלים, ועליהם במצב לא בטוח עומד אדם שמנחה את הלבבות איך לפעום. הוא מסמן בידו מתי לתת מחיאות כפיים, ומתי להניח להן, מתי לשיר ומתי להדמים מנוע. והכי חשוב, מה הזמן לצעוק 'אוי'. כן, באומן מקובל לצעוק 'אווו', על הכל, מעומקא דליבא, ואחרי זה למחוא כפיים בקצב איטי. בצעקה הזאת אתה משחרר את כל המעיק לך בליבה. האווירה משולהבת, ואני בצד, צופה, מרגיש קצת אחר, לא משתלהב.
נער סרוג עם שיער ארוך מנסה להתחבר, מקפיץ עצמו מעט אל על ושוב מתקרקע, לא הולך לו, אבל הוא ממשיך לנסות.
לא רחוק מאיתנו הזמר ליאור נרקיס - הוא מתחבר מאוד לאווירה ופניו זורחות. ערב טוב לו. בעיתונות הוא צוטט כמה ימים קודם כאומר שהוא יבוא לאומן השנה אפילו על אלונקה. האיש מעל הברזל יורד אלינו ורוקד עם נרקיס, מתחבק איתו ומברך את הקרובים לנרקיס בחיבוק ידים אחד גדול ומיוחד. יש לו טון מעניין. כשהוא מברך הוא לא רק מברך, הוא טוען ברכה, יורה אותה ומסיים אותה ב'תגידו אמן', כחלק מהברכה. מה שהופך להיות משעשע כשהוא מברך אותנו "שאני אוהב אתכם".
אבל בחיית, יש לו לב, ומי מדקדק במילימולים, כשהכל כאן בוער מאהבת בורא וישראל - שאחד הם.

אומן לא בשבילי?

במטוס אני פוגש מבוגר מבאר שבע, הוא הגיע לכאן מסודר, ולדידי שילם המון. אני כמובן לא מבאס אותו. לא מספר לו שאני חושב שהוא אולי קדוש, אבל וואחד פראייר. הוא סיפר ששילם על לינה במיטה מושכרת מאתיים דולר ועל ארוחות מאה שמונים שקלים. בליבי צחקתי עליו לאמר; מי משלם על אוכל באומן, הרי הכנסת אורחים פועלת והארוחות ניתנות חינם, כנראה עבדו עליו, מסכן. ועל לינה מי משלם מאתים דולר מראש?! שנגיע, נסתדר.
יש לי חברים שחזקים בכל הנוגע לאומן, הם שנים נמצאים שם ויודעים את הקומבינות הראויות לי. יש אופציה לישון באוהל פרטי בחינם, יש מיטות זולות ב100 דולר, ומקסימום אשן בבית כנסת. שטויות. שאמא שאלה איפה אני אשן, מניתי המוני אופציות, ואפילו היא נרגעה.
אבל אלו המחשבות היו בעוכרי. הארוחות ב'הכנסת אורחים' זה חינם, וחינם מושך המונים, בתוך התור המוליך אל העוף עמדתי, גופי במזרח והעוף במערב. קשה. מהר מאוד הגעתי למסקנה כי היה עדיף לשלם, אך היה מאוחר מידי.
בערב שבת בעודי מחפש יין לקידוש פגשתי את ראובן, מכר מוכר, ביקשתי שיעשה לי קידוש, ובלי לדבר יותר מידי מצאתי את עצמי סועד בדירה ששכר. הרוסי שדאג להם לדירה, מת על וודקה וחזר פעם אחר פעם לבקש. אין להם יותר מידי כסף, ובשבילם אנחנו כמו גבירים. באים כמה ימים והופכים להם את הכפר לעיר רבתית, תוך כדי שאנחנו מותירים להם בכיס משכורות של חודשים ארוכים. כדי להשכיר ליהודים מיטות ללינה, המקומיים מתפנים מבתיהם. לא מוחים בכתום, אבל רואים מזה הרבה ירוק. מיטה עולה בממוצע 150-250 דולר, וזה ימבה כסף כשמתרגמים את זה לגריוונות, הכסף המקומי. רק כדי להבין; סיגריות (אל תנסו את זה בית!) שעולות בארץ 22 ש"ח עולות כאן 4 ש"ח.
בהמולת ערב החג עת אני עושה את דרכי ברחוב הראשי של אומן ומציץ בדוכנים לאמר מה אבזבז, הוא מצא אותי. יהודי ששכר לפני מספר ימים מיטה באחת הדירות רצה להתפנות ממנה והציע לי אותה ב-100 דולר. מצאתי את עצמי בדירה פרימיטיבית במובן הכי פשוט של המילה. שירותים שעשויים מדלי בתוך חדרון בחצר הבית, ועם דלת בלי צילנדר. במקום זאת יש מנעול. או שאתה נועל מבפנים או מבחוץ.
שני אנשים ועוד ילד צדיק הם חברי לחדר. הם נחמדים, אבל לאחד מהם יש דרישות; שאבוא לחדר עד 11 בלילה, הוא הולך לישון בשעה הזאת, נועל אחריו את הדלת וקם ב-4 בבקר. "אני לא משאיר את הדלת פתוחה, יש כאן גניבות". לא באתי עד הלום כדי לישון.. נו טוב, נסתדר. וכך התבצע בי המאמר גם שילם וגם לקה. והמלקות היו כואבות.
בימי החג ובשבת לא ישנתי בצורה מסודרת, כי חששתי להעיר את האיש הנעול בחדר פנימה ועושה לנפשו בשינה. קחו שלשה ימים ותנסו לישון בבית כנסת עם אור דלוק, הומה אדם, ריקודים ושמחה עצומה בסמוך, ותקבלו את המתכון המדוייק לשינה טרופה בתפילת שחרית של יום המחרת. אחרי שחרית כשבית הכנסת התרוקן חטפתי כמה שעות שינה שיחזיקו אותי הלאה, וקנאתי בו. בברסלב הצעיר, הנ-נח ההוא שישב לידי באחד הלילות הסוערים של השנה החדשה, הנ-נח עם העיניים הקדושות והעצומות אל מול האור והמוני האנשים, והגוף שאוחז ולא מרפה מתנוחת שינה לא נוחה, עם כובע צמר שמחמם את הראש, והצלחה נכספת להזריק שינת לילה טרופה על הכסא מול ציונו של רבי נחמן.
אח, איך הוא עושה את זה בכיף. הראש שלי בעננים רק ממחשבות על המצב, אני לא מסוגל לישון כי אין לי מיטה, לא ללמוד משהו למרות הרצון הגדול כי אין לי מנוחת המחשבות. והוא בשלו - ישן. אני מעביר את הזמן בבהייה באוויר מחוסר ברירה, והוא עם המוטיבציה שלו לישון, כי לכאן הוא לא בא כדי ליהנות ולא מתוך סקרנות, הוא הגיע להתקדש ולהתחדש, ואני מפונק שכמותי חולם על מיטה, רחמנא ליצלן.
זהו, אנשים אחים אנחנו, אבל שונים. אין לי מסירות נפש ורצון כמו שלו, סורי.
כמעט נדרתי ונשבעתי בתקיעת שופר שאני לא בא לכאן יותר לעולם, חאלס, לא בשבילי.

העצב בתוך השמחה

בבקר ראש השנה אנחנו מקבלים מהלומה. בחור צעיר טבל בנהר המקומי וטבע. מצבו קשה, ולא עובר זמן רב והוא נפטר. הלב כואב וממאן להנחם ומאידך השמחה החגיגית בעיצומה. האיש על הברזל בציון רבי נחמן מורה לנו להגיד תהילים. "אנחנו רוצים שיהיה כאן נס, שתהיה כאן תחיית המתים!", הוא אומר והקהל מתחיל באמירת הפרקים. גם הוא היה תלמיד ישיבה שלקח סיכון סילוק מהישיבה ובא לכאן, להתפלל אצל רבו, הגיע במסירות נפש והשאיר את נפשו כאן.

להיות ברסלבר?

בקלויז לאורך היום מתקיים מרתון שיעורים של רבני ברסלב. הרב ארוש, הרב ארז משה דורון, הרב גודלבסקי, הרב מאיר שלמה ועוד רבים. אפשר להיות שם ולהפוך לברסלבר אדוק גם אם לא ממש תרצו.
האווירה בהתאם, וכל הכלים ערוכים לקבלת ה'אורות'. הרב גודלבסקי מספר בכנות איך שהוא כמעט התאבד שלוש פעמים בחייו כי הוא דרש מעצמו דברים רוחניים גדולים מידיי.  הכנות שלו הורסת אותי ולמרות שאני בכלל לומד שם גמרא, אני מוצא את עצמי מטה תרתי אוזן.
"אתם לא יודעים מה זה כל דבר קטן שאנחנו עושים!", אומר הרב גודלבסקי, "מה זו מצווה אחת, מה זה תפילין פעם אחת!", הרב ממשיך לעודד בדרך רבי נחמן שהצליחה למשוך ולהרים גם את הירודים ביותר.
אלי מספר שהוא פגש כאן את האדם שטען "אני האחרון שהגיע לראש השנה לאומן", התברר שהאחרון ההוא הגיע אחרי כניסת החג בכלל. "הוא היה חייב לבוא", מספר אלי ואני לא יודע אם לצחוק או לבכות.
אלי עצמו אומר שהוא לא התפלל היום בכלל שחרית, מוסף, מנחה וערבית. "אבל ב"ה תקיעות שמענו, קראנו תיקון הכללי וטבלנו במקווה".
זה אולי ישמע מצחיק והזוי למי שלא מחפש להבין את לב השני, אך כשאלי נעמד מולי וקורא את התיקון הכללי בכוונת הלב, אני מבין שגם הקלילות בכל העניין הרוחני בחיים זה משהו שממש אי אפשר לזלזל בו. השאלה גם כנראה במי מדובר - אם אלי לא היה היום באהדת רבי נחמן-מקווה-תיקון הכללי, לא בטוח שהוא היה בכלל נשאר דתי, למרות שהוא מגיע מבית אדוק חבל"ז. כשאני מדבר עם מישהו שמספר שהוא מחלל שבת אבל לרבי נחמן הוא הגיע השנה, אני מבין שזה החיבור שלו ליהדות, וזה בכלל לא נתון לויכוח.

----
גם באומן, לא הרגשתי בנוי נפשית להדביק מדבקת נ-נח שקניתי על הטלפון. הרגשתי קושי נפשי גם לענוד שרשרת עם 'האש שלי' של ברסלב, או צמיד 'אומן ראש השנה' שדווקא הדליק אותי במגניבותו. אז לקחתי משהו נייטרלי 'מי שמאמין לא מפחד' היה כתוב עליו, שמתי אותו עלי, והרגשתי את עצמי טוב יותר. אין צורך להגדיר את עצמך ברסלבר בשביל להתפלל על כל דבר בשפה שלך כמו הרב ארוש, לא צריך תווית נחמנית בשביל לצעוק את הלב, ולא צריך להיות נ-נח בשביל להגיע לאומן ובאמת לבדוק פעם אחת אם זה באמת מדליק. והכי חשוב, לא לפחד להדלק כלל.

לשנה הבאה ב..


בצאת החג ברחוב המרכזי רגע לפני ההלוויה של הנער שנטבע בנהר מסתובבים המוני אנשים ושמחה גדולה מרצדת באוויר וחוזרת חלילה על פניהם. אנחנו שוחים בתוך הפנינג של אוכל חלבי ובשרי, גלידות ושתיה קלה, תכשיטים "לאשה שמחכה לך בבית", כמו שאומר אחד הדוכנים, סטיקרים, דיסקים וספרים, ומוזיקה מקפיצה בסטייל נ-נח, והשנה גם קאוור נ-נחי מדליק ללהיט הלועזי 'אוי אוי אוי'. אני מצטרף בריקוד משוחרר לצעירי הצאן, מתעלם במודע ממעיינות המצלמות שמתעדות אותי בכירכורי המשוחררים.
בקצה האחר אני קולט את הסרוג עם השיער הארוך שלא הצליח להתחבר לאווירה בליל התקדש החג, כעת הוא כבר 'דלוק' לגמרי, מפזז כאחד הוותיקים, לקח קצת זמן, בסוף הוא זרק את הייתר ותפס את הלב, שמחה והרגש.
פה ושם נצפים חבר'ה שמקבצים צדקה לכרטיס טיסה חזור לארץ. בחור שפספס טיסה והוצרך ל100 דולר מספר לי כי תוך עשר דקות היה לו את הסכום הנדרש. ובהמתנה לרמזור בדרך משדה התעופה הביתה אני קולט יהודי נותן מחיאת כף מול הרמזור. קשה לי להתאפק כשאני נזכר במחיאות הכף ובשאגות ה'אווו' על הציון באומן, ואני שואל אם הוא חוזר כרגע מאומן. "לא", הוא מפתיע אותי, "צריך להיות באומן כדי למחות כפיים?!", הוא תמה, "אבל שנה שעברה הייתי..."
"שנה הבאה אתה מגיע?" שואל אותי מני.
"לא יודע, אני לא יכול להגיד לך שכן", אני משיב, "אבל גם ממש לא יכול להגיד לך שלא..."  \

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

רווק עם אלוקים

רווק עם אלוקים