יום שלישי, 7 בפברואר 2017

שיחה עם הכותב אידן אור גיא



נדב גדליה

התמונה של ‏‎Eydan-Or Guy‎‏.
"אני בעל לקות ראייה ולבקן" – כך מציג עצמו אידן אור גיא, סוגר כבר בהתחלה את כל המבוכות, כדי שמכאן והלאה אפשר יהיה לדבר על הדברים היפהפיים שהרצון שלו, החיים וברכת שמים נתנו לו – הוא צלם בחסד, משורר, בעל כישורים חברתיים יוצאים מן הכלל, מקדם אמנים צעירים והרשימה עוד פתוחה מבחינתו * מה החברה יכולה לעשות כדי לא לפספס אורות כמוהו? שאלה מצוינת

ישיבת רמת גן זכורה אצלי לטוב בזכות התקופה שבה ישבתי ולמדתי שם באופן בלתי רשמי. אחרי זה הייתי מגיע לשם לחגיגות פורים כדי לחוות את השמחה, אך היום הגעתי לעזרת הנשים של הישיבה כדי לפגוש את הכאב פנים אל פנים.
אידן אור גיא, בחור חביב המתמודד בהצלחה עם לקנות ראייה ולבקנות, מוכר לאנשי תעשיית המוזיקה היהודית והישראלית הצעירה כאיש רב-גוונים בתחום, העוסק בקידום אמנים צעירים ובכתיבת שירים ולעתים אף בשירתם.
הוא בוחר להיפגש דווקא בישיבת רמת גן הסמוכה לביתו, שבה למד כמה שנים. הרבה פעמים הוא ביקר בישיבה כדי ללמוד תורה, אך היום התכנסנו יחד במפלס העליון של הישיבה כדי לשמוע ממנו את הסיפור האישי שלו.
לפני הכול אני מברר איתו אם הוא באמת מרגיש בנוח לחשוף את עצמו כלפי קהל קוראינו. לא מתחשק לי לגזור קופון על כאבו של האחר. "אני כותב שירים, וכמו שאני מרגיש בנוח לחשוף את עצמי ולספר את השירים שמאחורי השירים, ככה גם עכשיו", אומר אידן בנונשלנטיות כאילו הוא הולך לספר סיפור ערש לילד קט. "אני יודע שיש הרבה אנשים שלא מוכנים לעשות את זה", הוא מסכים, "אך אני מרגיש טבעי לבוא עם האמת ולשטוח אותה למרות שזה כואב. כי אם לא נוגעים בכאב לא נוגעים באמת".

יש עניין לגעת בכאב?
"יש עניין לא לחבק את הכאב ולחיות אותו, אבל צריך להתחבר אליו. נניח שאני כותב שיר על מישהו שנפטר, אני כותב על ההבנה שלי את הכאב שלו. זו עבודה של שנים. נראה לי שנולדתי עם אמפתיה לאנשים. כנראה זה בא מהסיפור שלי, שתמיד פגעו בי והייתי אחר. ניסיתי לשמור על הבלאנס הזה של איך להתנהג לאנשים ואיך אנשים מתנהגים אליי".
כשמבקשים להציג אותו בקצרה הוא משתמש בפסיקים עטופים מסמרות קוצים: "אידן אור גיא, 25, לקוי ראייה ולבקן", הוא מרצה לי בחיוך.
"זה עוזר לי להביא את עצמי אחרת", הוא מסביר, "אלה החיים... אם לא הופכים את החיסרון ליתרון, אהפוך למסכן שרוצה שירחמו עליו". הוא מתחיל להגיד משפט ומחייך, מסיים מילה ומחייך. מדי פעם צוחק בקול עדין ונוטה כל השיחה להיות "אופטימי במיטבו".
אני מנסה להבין מה סוד קסמו של האיש המחויך שמולי. איך זה עובד אצל אידן אור גיא? מאיפה הוא שואב את הכוחות שלו?
"מה שה' נותן לנו זה כלים כדי לעזור לנו להתקדם בחיים", הוא מסביר. "לפני כמה זמן הייתה השבעה של חבר שלי בכותל. הוא שאל אותי איפה אני אז אמרתי לו לחפש ראש לבן. ככה הוא מצא", צוחק אידן כשהוא מספר משהו 'חיובי' שצמח מהיותו לבקן.
"בדייטים מסתכלים עליך, ממש דוחפים את המבטים סביבך", הוא אומר והחיוך עדיין על שפתיו. בסופו של דבר הסתבר לי שבמשך כל השיחה הוא היה שם. "אני חושב לעצמי, אנשים, די, תפסיקו להסתכל, אז אני אומר להם 'שלום'", מספר אידן ומדגים לי את ה'שלום' המחויך והחמוד המיועד לנודניקים מעין הנ"ל. "יש בנות שיצאו אתי וצחקו שהן מרגישות מפורסמות שכולם מסתכלים עלינו", מספר אידן.
"אין מה לעשות, את כל המגבלה שלי ניצלתי - והראיתי לה שהיא בהחלט לא שווה. אני צלם הופעות, היית מאמין? אני עושה את זה פעמיים-שלוש בשבוע". כחלק מהסיוע לאמנים צעירים להתפרסם הוא עוסק בצילום ההופעות שלהם, העלאתן לרשת ופרסומן.
---

אידן מתגורר אצל הוריו שאינם דתיים. "אבל הם מכבדים", הוא מרגיע אותי. בגיל 19 הוא חזר בתשובה באורח פלא. "יום אחד זה פשוט הבזיק בי".
"חבר הזמין אותי לשבת בישיבת 'מצפה רמון' שבה הוא למד, כי לא יכולתי להיפגש אתו בימות החול. באתי לישיבה ולא התחברתי בכלל", הוא אומר ומסביר בצחוק שזו כמו כפייה דתית כל פעם שאומרים לחילוני המתארח "טוב, אז עכשיו אנחנו נוטלים ידיים". אבל הוא כיבד ונטל כמו שכתוב בספר. "אמרתי שזה חבר שלי ונכבד, יש לחילונים קטע כזה, 'לכבד'", נזכר אידן וממשיך לספר. "בסביבות סעודה שלישית הייתה שקיעה - זה נשמע סיפור מאיזה סרט, גם ככה אני חי בסרט - יצאנו החוצה ודיברנו, 'מה נשמע וכזה'. הסתובבתי לחזור בחזרה לחדר האוכל ופתאום הרגשתי כאילו כל העולם מסתובב סביבי, וידעתי שחיי לא יחזרו להיות כפי שהם היו. כל הדרך הביתה חשבתי על זה", מספר אידן, ומוסיף בפשטות אמתית: "חזרתי הביתה וחזרתי בתשובה".
"כשחזרתי הביתה מהישיבה, אבא שלי זרק לי בצחוק 'אז מה אור (השם השני של אידן), אתה חוזר בתשובה?' אמרתי לו 'נראה לי שכן', מצאתי בחדר כיפה מצ'וקמקת, שמתי על הראש, וזהו, חזרתי בתשובה.
"במשך שבועיים עברתי ליד ישיבת רמת גן ולא העזתי להיכנס. היה לי קשה, שמרתי שבת עד הגבול שידעתי וחייתי ככה".
אחרי שבועיים פגש אידן את דדי כהן מישיבת רמת גן, ושאל אותו בפשטות 'איך חוזרים בתשובה'. אחרי זה פגש את שמוליק גלאס ברחוב, האחרון אמר לו שבת שלום ולימד אותי להניח תפילין, בסופו של דבר הוא נשאר בישיבה ארבע שנים וחצי.
גם בישיבת צפת הוא היה תקופה קצרה וספג אורות מהצפון הרחוק. "זאת הייתה תקופה הזויה בטירוף", נזכר אידן, "לא היה דבר כזה הזוי. אהבתי שם את השמחה, אבל אחרי חודשיים ברחתי משם, היה לי כל כך שמח על גבול הנמאס. היה שם ריקוד אחרי מנחה, לפני מנחה, אחרי שחרית, לפני שחרית, אובר-שמחה בשבילי. עשיתי מינוי למקווה לחודשיים בצפת, ובאותו יום שעזבתי בדיוק נגמר לי המינוי במקווה. האיש בכניסה אמר לי 'היום זה היום האחרון שלך', אמרתי לו 'נכון'", צוחק אידן.
כשהוא מספר את סיפורו בצורה משעשעת לא נשמע לצופה מן הצד שאנו לשים את כאבו ותהפוכות חייו.

אדוני המשורר

"אני כותב שירים. סופרים הם אנשים מתמידים ומשוררים הם עצלנים", אומר אידן שכתב עד היום 288 שירים ועוד היד נטויה. אידן אוהב פעילות, הוא לא מסמפת את השוני שלו ועושה כמה שהוא יכול, והוא יכול המון.
בתקופת לימודו בישיבת רמת גן הוא היה מצלם את השיעורים במשך כמה שנים. "הייתי מסתובב סביב הרב יהושע שפירא כמו פורפרה", הוא אומר. הוא היה אחראי מקומות בבית מדרש, אחראי לניקיונות בישיבה, מקבל את השבו"שים, עושה שיחות נפש ועוד. "מישהו רצה להתאבד ובעקבות השיחות אתי הוא התחרט. לא הרבה אנשים יודעים את זה", הוא מגלה לי סקופ קטן.
היום, כשהוא קם בבוקר הוא מתפלל לפני הכול, אחרי זה הוא יושב לכתוב שירים. "אני גרוע בלהלחין", הוא אומר. שיר חדש שלו יצא לאחרונה לרגל יום ההזדהות עם עיוורים ולקויי ראייה.
"תעצמו את העיניים ותראו", שר אידן ומצמרר אותי. לאחרונה הוא הוזמן להתארח בתכניתה של סיוון רהב-מאיר בערוץ 2 וסיפר על השיר המיוחד, וחלק נכבד ממנו אף הושמע בתכנית הטלוויזיה. "מקבלים 136 שקלים על דקת שידור בערוץ 2. הייתה דקה", הוא מודיע לי, "אני מקווה שיראו את זה בשידור חוזר", הוא מחייך, עדין.
בתחום המוזיקלי עוסק אידן בפרויקט 'הקיר' המקדם אמנים צעירים. "אם שלמה ארצי ירצה - ניתן לו להתקדם לפחות חצי צעד, אחורה", הוא צוחק ומספר כי מדובר בפרויקט מוזיקלי חברתי שמקדם אמנים ע"י יצירת במות. "נניח אתה, נדב גלעד, רוצה להופיע? אתה פונה אלינו ואנחנו מסדרים לך הופעה בכיף. לא כמו מקומות שאתה צריך לשלם 500 שקל על כלום".
כחלק ממאמציו לקידום המוזיקה בישראל אידן מצלם הופעות - מיונתן רזאל ועד "כל מיני שמות שאתה בטוח לא מכיר". הוא עושה את זה בהתנדבות. "חשוב לי לעזור לאמנים", הוא מצהיר ומספר שלא מזמן החל לעשות גם קליפים ביחד עם חבר העוסק בתחום הווידיאו.
כששואלים את אידן מה החלום שלו הוא מספר שהוא מאוד רוצה להוציא אלבום מוזיקה משלו. "אבל החלום הכי גדול שלי הוא להתפרסם כפזמונאי", הוא אומר, "הרבה יותר מזמר".


עד שהאמנים הצעירים שהוא מנסה לקדם יתקדמו, מחפש אידן עבודה ושידוך, לא משנה הסדר. "ניסיתי לעבוד בחנות בקניון פה באזור", הוא מספר בגילוי לב כשאני מנסה למצוא בו עצב. "בעל הבית קיבל אותי ואמר לי כמה חשוב לקבל את האחר. וכמו בסקר שהמעסיקים יודעים יותר לדבר מאשר לעשות, הוא קיבל אותי אך אחרי שהיה לי תג ומקום מול המחשב בחנות, הוא אמר לי שהוא לא יכול להעסיק אותי, אין לו אומץ להעסיק מישהו כמוני. חייכתי ואמרתי הכול לטובה, והלכתי. אם הייתי איש תוקפני יותר הייתי תובע אותו או משהו כזה. אבל דרכי נקמה לא מדברות אליי, כל אחד יבחר מה לעשות. אני מבין אותו ולא מבין אותו. כי הוא לא בדק בכלל אם אני טוב או לא. זו קביעה כללית לפני שבודקים אם הבנאדם יכול להצליח או לא".
אפשר לשער בנקל שהקשיים לא החלו מהיום. "כל החיים שלי רדפו אותי הדברים האלה", מספר אידן. מוכשר שכמותו, שיודע גם לצייר חוץ מלשורר. "קיבלתי 95 בציור. היועצת בבית ספר לא רצתה שאתקבל למגמה כי היא טענה שאני לא רואה טוב, אמרתי שתגיד מה שהיא רוצה, בסוף קיבלו אותי ומאז לא דיברתי אִתה.

"גם בצבא לא היה קל להתקבל, הייתי צריך להוכיח את עצמי. זה היה לפני שמונה שנים, ולא היה קל. רציתי לעשות מה שכולם עושים ואחרי שנה הסכימו שאתגייס. הייתי כתב צבאי ב'ביבשה' - זה כמו המתחרה של 'במחנה'. עיתון אחר של זרוע היבשה עם אותו לוגו של 'במחנה'".
קשה להתאפק מלשאול את אידן על דייטים, ואט אט אנחנו מגיעים גם לנושא הרגיש. גם עליו אידן מסכים שנדבר בחופשיות. לא את כל הסיפורים הוא מסכים שאכתוב, אבל הוא שופך הכול, בכנות, ומלמד אותי הרבה. פעם אחת אזר אומץ (לא דבר נדיר במחוזותיו) וכתב שירון ל'רשות הדיבור' של עיתוננו. הוא חשף בו את לבו המיוסר דייטים בפני הקהל הקדוש וחתם בשמו האמתי. "מישהו בא אליי למחרת ואמר לי שהתפלא על האומץ לכתוב את השם שלי. כתבתי שם את כל מה שעובר עליי", הוא מגלה. "אני מקבל הרבה תשובות של כאלה שלא רוצות להיפגש אתי. כמה שדכניות אמרו שהן לא יציגו אותי כלבקן, ואמרתי להן 'לא', כי אחר כך, כשאפגוש את הבחורה היא תחשוב שרימו אותה. אני רוצה להעביר קצת ביקורת על הציבור שלנו. אחי הוא לא דתי ואחותי התאומה גם לא דתייה, הם גם לבקנים והם התחתנו עם בני זוג רגילים. אנחנו שלושה אחים רגילים ושלושה לבקנים במשפחה. מישהו דתי אמר לי משהו נורא בוטה, שאני 'פחות', ואני צריך לקבל את הפשרה הזאת. אין לי בעיה להתחתן עם מישהי שכאילו יש לה איזו בעיה, לכולנו יש בעיות, אין אדם שאין לו בעיה, בוא נודה. אבל איך שהוא הציג את זה, זה כאילו 'אתה מפגר - תתחתן עם מישהי מפגרת'".

נפגעת?

"נפגעתי כי זה מישהו שאני מעריך מאוד וחשבתי שהוא לא יגיד את זה. הרבה דברים מסתירים ממני, מחכים שאגיע לפגישה ואז אגלה".

זה גורם לך להיות חששן?

"לא! וזאת ה'בעיה' שלי שאני מקבל הכול בתמימות לגמרי. אנשים בישיבה צוחקים עליי שאני מקבל הכול בידיים פתוחות. אבל אתה גדל מהכאב הזה, שלא מגלים לך את האמת. בפגישות אני שופך את כל האמת כבר בפעם הראשונה. אני לא יכול להסתיר את זה ולהגיד 'הי, את מדמיינת, אני בלונדיני. זה לא לבן", הוא צוחק. "בתור נער רציתי להיות נורא מושלם ושיאהבו אותי כולם. הייתי דחוי קצת והיום אני יותר שלם עם מה שאני, עם מה שהקב"ה ברא אותי".

איך אתה מצליח להבין את האחר?
"אני חושב שזה פיצוי על זה שלא הבינו אותי כנער בתיכון. ביסודי הייתה לי תקופה כזאת שנורא קל לך להיעלב, ואתה מתחיל לפתח חושים שמלמדים אותך לחשוב מה אנשים חושבים ומרגישים לעומת הדברים שאתה עושה".

מה החלום שלך?

"הייתי רוצה להאמין בעצמי יותר".

אתה דווקא נשמע מאמין בעצמך.
"אני לא חושב שאני מאמין בעצמי מספיק. כמו שקשה לי לקחת כסף על הצילומים שאני עושה. בסך הכול אני עושה את זה בכיף ובאהבה, אבל אני צריך להאמין שמגיע לי כסף על מה שאני עושה".

העובדה שחזרת בתשובה עזרה לך בחיים או העצימה את האכזבה?

"ברור שזה עזר לי - ולא רק להתמודד, זה נתן לי המון כלים לחיים: סבלנות, אהבה, לראות את הטוב בכול, גם כשפגעו בי. הרבה בנות שיצאתי אִתן לא יכלו להכיל את השונות שלי והבנתי את זה לחלוטין. אין מה לעשות, אני לא כמו כולם".



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

רווק עם אלוקים

רווק עם אלוקים