יום שישי, 24 בפברואר 2017

ביקור חיילים פצועים מצוק איתן

נדב גדליה
התמונה של ‏‎Nadav Gedalia‎‏.

ארבעה חודשים אחרי 'צוק איתן', יצא כתבנו לבדוק מה מצב החיילים הפצועים ב'תל השומר'.
התלוו אליו צעירי המגזר וצלמנו דוד שטיין. 


מתוודה. מעולם לא הלכתי לבתי חולים לבקר חיילים פצועים.
מראה של פציעה עושה לי כל כך רע בנבכי התחושות, כך שבכל פעם שהיו חבריי הזמרים
נוטלים חלק בפעילות שימוח חיילים ופצועי טרור בבתי חולים, הייתי מוצא את עצמי לבד בבית אכול נקיפות מצפון.
קול אחד טען כי אני מתפנק וחאלס עם הבלבולי מוח. גם אתה צריך להיות חלק מהמערכה המוראלית,
עזוב אותך שטויות וגינונים, תנשום עמוק ולך תשיר לחיילים, זה מה שאלוקים רוצה ממך.
הקול השני, נשמע גוסס, ומתוך לחישותיו זיהיתי עננת תמיכה לתחושותיי.
אפשר לתרום גם אחרת אם זה ממש עושה לך רע, תתפלל למשל, תהיה טוב יותר למענם,
הוא לחש לי, אבל תהיה אמיתי עם עצמך אם אתה באמת לא מסוגל ללכת לבקר פצועים או לא... הוא הוסיף.
זורה לי מלח על הדילמה.
בין כך ובין כך הבריאו הפצועים וצוק איתן הלך לעולמו כשהוא מותיר מאחורי גבו מספר לא מבוטל
של חיילים שיוגדרו מעתה 'נכי צה"ל'. 
חשבתי שנפתרתי מהדילמה אם ללכת לשמח פצועים או לא ושלום בא על ישראל.
הייתי בטוח שהנה, מצפוני חוזר למקומו עד המבצע הבא שלא יבוא עלינו לטובה ולא יפצע אף חייל חלילה.
אך המודעה המבשרת, ארבעה חודשים אחרי 'צוק איתן' על ביקור מרוכז של צעירים ההולכים (עדין) לשמח
את החיילים שעדין משתקמים, הביאה אותי באמצע היום לבית החולים 'שיבא' בתל השומר כשאני מלווה ע"י ידידי הצלם דוד שטיין.
'אחרי זה אבדוק בתמונות אם באמת זה עשה לי כל כך רע', החלטתי ורכבתי על קטנועי לעבר המטרה.
התמונה של ‏‎Nadav Gedalia‎‏.
----
הם ישבו שם דווקא דיי בסבבה ולא חיכו למישהו. החיילים עדיאל, מולי, יוסף, אוריאל, שלמה, מרדכי העונה לשם מורדוך,
רואי ועוד אחדים שהיו עם משפחותיהם וסירבו בנימוס שנתעד אותם.
האווירה היתה קולחת למדיי.
הבטתי בהם צוחקים ונושמים, בועטים את החיים ולא האמנתי שכך יכול להרגיש מי שחטף כדורי מלחמה בגופו.
הברזלים האוחזים בידם או רגלם ומניחים אותן בתנוחה שרק הרופאים יודעים מדוע היא כזו, הזכירו לכל מי ששכח
שהיתה פה מלחמה קשה, שביזיון הוא לקרוא לה 'מבצע צבאי'.
צלקות הכוויות שאי אפשר להביט בהן (אבל באמת התאמצתי) נותרו, כשבמקביל בטלויזיה מדווחים על הפיגוע האכזרי בהר נוף.
לא דיברנו על הפיגוע חרף טלויזיות המיטות שהציגו ללא הרף פרשנויות ותמונות תופת.
הגענו הנה כדי לשמח את החיילים, איש איש וכוחו המשמח עד כמה שניתן.
הבולטת ביותר היתה חיה רייך, אמריקאית מניו יורק שהגיע במיוחד כדי לשמח את החיילים.
היא וחברתה נועה הכינה שקיות בד עם שרטוט של סמיילי, העמיסו בהן ממתקים מממתקים שונים כמקובל,
אך לא וויתרו על 'שמחת חיילים' מקורית במיוחד.
לכל חייל אליו פנינו, חלקו חיה ונועה סיכת דש ממתכת עם פרצוף סמיילי צהוב על גביה.
החיילים היו ממושמעים ותחבו אותה מעל חולצתם, אותו הוקרה לבנות שהצליחו להעלות חיוך על פניהם.
לקחתי גם אני אחד כזה ותליתי מעל מעיל הג'ינס שלי, כדי להכנס לאווירה.
לאחר מכן, ממש כמו בתוכנית רדיו של 'שירים כבקשתכם' התעניינה חיה כאילו בתמימות איזו מוזיקה כל חייל אוהב.
התשובה היתה בדרך כלל 'הכל', כיאה לצעירים. רגע לאחר מכן הסלולארי של חיה כבר ניגן בשביל החייל את הלהיט 'happy',
לשמחה מושלמת.
בנוסף לחיה ונעה התלוו לביקורנו בחור בן 24 ששוחח עם החיילים ושתי בנות שירות מבויישות שבסך הכל רצו לעשות 
טוב לעם ישראל ומאוד התרגשו. "זו פעם ראשונה שאנחנו פה", הן מספרות,
"ביום יום אנחנו עושות שירות בבית חולים שיקומי, זה משהו דיי דומה למה שאנחנו עושות פה במחלקה
האורטופדית השיקומית..." הן מחייכות. "מעודדות, תומכות ומחזקות משתקמים".

*מה הדבר הכי מיוחד שהביאו לכם המבקרים? אנו שואלים את החיילים בסקרנות.

"טאבלט", יורה יוסף הקצין, במלוא הרצינות. "אני קיבלתי איזה 7 טאבלטים", הוא מציין תוך כדי שהוא מנסה לוודא אם אינו טועה
וקבל שמונה. "קיבלנו הרבה מטענים לניידים, ספרים וכמובן מלא מלא ממתקים".
שלמה שמח בשוקולדים. "טוב שהבאתם שוקולדים", הוא אומר ויורד על שקית חטיף שוקולד בחדווה.
"באתם בדיוק בזמן", אומר לנו חייל אחר. "בתחילת 'צוק איתן' היו באים מאסות של אנשים, לאט לאט זה פחת,
והיום פעם בכמה ימים רק באים לבקר".
חלק מהחיילים הנמצאים איתנו כבר משוחררים מבית החולים ובאים לכאן רק כדי להשלים את הטיפולים הרפואיים.
מרדכי כבר מתכנן את הטיול לדרום אמריקה ומתלבש בהתאם תוך כדי שהוא משמיע לחבריו שירי מוזיקת עולם מיוחדת,
בקצב הדומה לראגיי. רק לפעמים הוא חוטא בהשמעת גידי גוב בפרהסיית החיילים,  בכל זאת ישראלי.
כשאני שואל איך זה מרגיש כשבאים לבקר אותם אנשים כמונו יוסף הקצין אומר ש'עכשיו זה בסדר'.

*עכשיו?!

"כן, כי אני אגיד לך דוגרי. לא פעם זה מעיק. אתה פצוע, לא יודע מה קורה איתך ובאים אליך מאסות של אנשים.
אז נכון שהם באים לשמח אותך ויש להם כוונה טובה, נכון.
אבל מבחינה אישית לפעמים אתה פשוט לא רוצה את זה! תנסה לדמיין את המצב.
אתה רוצה לנוח קצת ולהיות עם עצמך, לעכל מה קרה לך בכלל", הוא אומר.
"פעם בכמה זמן זה נחמד, כמו שאתם באתם, אבל אחי, אתה לא מבין מה הלך פה בימי צוק איתן...
אנשים לא תמיד חושבים על איך החייל מרגיש אלא על איך הם מרגישים 'תורמים' בזה שהם באים".
עוד אני מנסה לקלוט את התובנה החדשה שאולי לפעמים מוטב לא לתרום מאשר לתרום,
כי התרומה מטרידה את הנתרם ומישהו מוסיף משהו כנה במיוחד.
"הכי מעיק זה אלו שמביאים את הילדים שלהם", הוא מגלה. "לפעמים אנשים אשכרא מעירים אותך בשביל לבקר אותך...
אתה מרגיש כאילו אתה מוצג בגן חיות. 'הנה, זה חייל פצוע' הם אומרים לילדיהם, נו, באמת, זה לא נעים".
עדיאל קצת מסכים איתו, אך לא לגמרי.
למרות שמצבו הרפואי היה בין הקשים ביותר ב'צוק איתן' הוא טוען שהוא מתאמץ לתת תחושה טובה לאנשים 
שטורחים ובאים.

התמונה של ‏‎Nadav Gedalia‎‏.

"תשמע, זאת התרומה שלהם ובאמת כל הכבוד להם, למרות שלפעמים יש זמנים שזה לא נוח לי", הוא אומר.
עדיאל, נשרף ברוב גופו כשנהג על דחפור D9. תקלה גרמה לעמוד חשמל ליפול ממקומו וליצור שריפה
שהוא הצליח לצאת ממנה בחיים, אך עם כוויות קשות מאוד.
עדיאל אוהב לקרוא אך מעיד על עצמו שמאז הפציעה הוא מרוכז יותר בעצמו.
"אין לי כבר את הסבלנות לקרוא ספרים", הוא אומר ומצביע על ספר מתח הנמצא לידו כאבן שאין לה הופכים.
"אז אני קורא עיתונים, כתבות קצרות יותר", הוא מחייך ומצביע על העיתונים הפזורים מסביבו.
אני מתפלא איך הם שמחים כל כך. יושבים ב'זולה' ומעשנים נרגילה, שומעים מוזיקה ועושים צחוקים.
אם הייתי עוצם עיניים יכולתי לחשוב שמדובר על השכונה הכי מיוחדת בארץ המאגדת
צפוני מהרצליה פיתוח לצד 'ירושלמי אש' כשבינהם יושב מושבניק ממושב רינתיה.
"זה מגוחך שאתה לא יודע איפה זה רינתיה וגרת ב'נחלים'", סונט בי המושבניק בחיוך.
מולי, הוא השמח מבין כולם, צעיר בן 19 שמנחה את זמן הנרגילה. הוא לא מפסיק לחייך ולהריץ צחוקים.
"אין לי באסה", הוא אומר חרף פציעתו.
"כשנכנסתי במבצע הזה לשטח אש לקחתי בחשבון שאפילו אני אמות", הוא אומר, עדין מחייך.
"זה מבאס אמנם", אומר יוסף, "אך אני מרגיש הרבה יותר טוב שנפצעתי כחלק מתרומה לעם".
חלקם לא יודעים אפילו מתי הם יחזרו לחייהם הקודמים עם גוף חסון של לוחם,
אך התוכניות מראות על אופטימיות גדולה.
"אני מתכנן טיול גלישה בקוסטה ריקה", מספר רואי, "הרגל תהיה בסדר גמור", הוא אומר לי
כשאני מביט ברגלו בחמלה. "אל תדאג".

--
אינני יודע מי תרם למי בביקור הזה. החיילים לי, או אולי אני להם.
הרי טאבלט לא הבאתי בידיי וסמיילים לא תליתי על דשי בגדיהם, אבל אולי בכל זאת,
כשצוק איתן הולך ונשכח בתהום הנשיה מוטב לו לאדם כמוני לבוא למקום שיש בו עדין מעט עצב בין קולות
הצחוק כדי להראות לחיילים שלא שכחנו את פועליהם ואת העובדה שהם אלו ששמו את חייהם בכפיהם בעבור עמם.
ביציאה מבית החולים, מתפרק הסמיילי שלקחתי מחנה. לא הולך לי להרכיב אותו מחדש. מקרה אבוד.
כאילו מסמל לי שבשביל חיוך צריך להתאמץ ולא מספיק סמיילי עליז על הבגד.
ממש כמו החיילים הנפלאים הללו, המצליחים למצוא בתוך תופת הכאב שמחה פנימית וחיוך אמיתי.
אין מצב שהחיוך שלהם לא אמיתי.

לתגובות: gilinada@gmail.com

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

רווק עם אלוקים

רווק עם אלוקים