יום שני, 27 בפברואר 2017

שיחה על לקויות למידה ויחסי הורים וילדים

נדב גדליה
התמונה של ‏שמר ארזי‏.
נדב גדליה פגש את שמר ארזי, מרצה לענייני חינוך מיוחד שהיה בעצמו
ילד בעל הפרעות קשב וריכוז שעדין מפכות בו.
רק שהאחרון החליט למנף אותן, במקום לבכות, והאמת שיש לו על מה...

זמן קצר אחרי שאנחנו נפרדים, שמר ארזי מסמס לי 'מה עם הכתבה ומתי היא תתפרסם?',
הוא בלחץ עליה ורוצה את זה עכשיו, אבל עכשיו.
'מה יש לך?', אני תמה והוא מחייך ומסביר לי שככה זה אצל בעלי הפרעות קשב וריכוז כמוהו,
גם אם הם ילדים בני 45 המחזיקים באשה וילדים ומרצים מבוקשים על נושא לקויות הלמידה.
כיום ארזי מתעסק עם כל הקשור לבעיות לקות למידה;
ליווי חינוכי במוסדות חינוכיים בנושא של הפרעות קשב, חברת סטארטאפ המפתחת פתרונות
לנושא לקויות למידה, ייעוץ לישיבות,  טיפול בתלמידים, הנחיית הורים ועוד.
ארזי מחייך בהתנצלות ומסביר כי הוא מוכרח להתעסק עם המון דברים בו זמנית, כיאה למי שאובחן
כבעל הפרעות קשב וריכוז.
"אני לא יכול אחרת, דברים משעממים אותי, 
אני צריך לשבור את השגרה", הוא אומר.
"אצלי גילו את ההפרעת קשב בגיל 23-24", מספר ארזי
"לא סיימתי בגרות בבית הספר, ולמרות זאת, הצלחתי אחר כך להשלים את הדברים.
לא רק בגרות. גם תואר ראשון ושני, וגם לחשוב כעת על דוקטורט בחינוך מיוחד"..

הוא נולד בן בכור להורים מאוד צעירים.
"אבא שלי היה בן 18 ואמא שלי בת 17".
משפחה מסורתית חצי אשכנזית וחצי תימנית.
"מאוד שמחו שנולדתי, אבל לא להרבה זמן, הבינו שהמתנה לא מי יודע מה...", הוא מספר.
"הייתי מאוד בעייתי מצד אוכל ומצד שינה.
סבתא שלי מספרת שהיו קושרים חבל ללול שלי ומנדנדים אותי עד שהייתי נרדם.
אף אחד לא ידע מה יש לי.
כל הזמן שמעתי מגיל צעיר ועד בגרות הוא שיש לי פוטנציאל ואני לא מתאמץ.
לא ידעו לאבחן אותי בכלל".

*איך הרגשת?

"הבנתי לבדי שמשהו איתי שונה מאחרים.
הרגשתי את זה, לא ידעתי לאבחן את זה.
והתחלתי ללמוד איך להסתיר את הלקות שלי.
לא רציתי שיידעו שאני לא כמו החברים שלי...
שהוריי לא יידעו מה קורה איתי בית הספר...
שאבא שלי לא יידע מה שאמא שלי כבר כן יודעת..."

*והציונים בבית הספר הראו שאתה שונה,
איך אפשר להסתיר את מספרי הציונים בתעודה ובמבחנים?

"הייתי מסתדר עם זה", מחייך ארזי.
"קח בחשבון שילדים בעלי לקויות הם לא טפשים,
הייתי מסוגל איכשהו לעמוד ברף.
הבעיות החמירו יותר לקראת כיתה ד' כשהרמה הלימודית התחילה לעלות.
גם מבחינה חברתית וגם מבחינה לימודית המצב הדרדר יותר".

*לקות למידה מייצרת בעיה גם מבחינה חברתית?

"היו לי חברים, אבל תמיד הייתי בצד".

*איך זה יתכן?

"למשל, יכולת להיות חבר שלי, ואם היית עושה טעות - הייתי חותך.
שחור לבן, או שאתה שונא או אוהב, אין באמצע, ככה לקחתי את החברה.
וזה בעייתי מבחינת הילדים".

*עם הציונים הסתדרת, איך ההורים שלך הגיבו לדברים שמעבר לציונים?

"ההורים שלי כל הזמנים התלוננו למה אני לא מסודר ואחראי,
ולא היו לי תשובות חוץ מ'ככה!' אז גם יחסיי עם הוריי נפגעו.
אחת הבעיות היו שלא יכולתי גם להסביר את עצמי,
אז הייתי אומר בסדר, בסדר".

*אבל הרגשת שמשהו לא בסדר.

"נכון, אבל המאמץ המנטאלי בזמנו להסביר את עצמי, היה קשה בעבורי.
לא יכולתי להסביר, לא היו לי הכוחות לזה, אז רציתי רק שיירדו ממני וזהו.
הייתי חותך את השיחה והולך, ואז אמרו שאין לי דרך ארץ ואני חוצפן...
בתיכון כמעט ולא עשיתי כלום.
ישבתי במקום הכי רחוק שאפשר והייתי סתם מעביר את הזמן.
התיכון היה שיא הסבל, תמיד איימו שתלמידים יעופו בסוף השנה.
ביומיום, בשיעורים, הייתי נכנס לעולם של דמיונות, לא הפרעתי למורה ושהוא לא יפריע לי,
ככה עד סוף כיתה י"ב".

*ההורים לא דאגו, כדרכם של הורים, מה יהיה עם הבגרות?

"הייתי משתדל לעמוד מבחני הקיץ כדי לעבור לכיתה הבאה ובקושי היו לי חופשות,
כי גם בחופשות היו נותנים לי מורים פרטיים כדי שאוכל לעבור את מבחני הקיץ
והמעבר לכיתה הבאה.
התחושה קשה מאוד, וזה הדבר המהותי והכי בעייתי בהתמודדות הזו.
לימודים אפשר להשלים בכל גיל,
אבל הדימוי והביטחון העצמי שלך נבנה בגיל צעיר.
מהיום שאתה נולד בעצם".

*מאיזה גיל ועד מתי מתפתח הביטחון העצמי?

"הוא תמיד ממשיך, כל הזמן, אבל השנים הקריטיות הן עד הבר מצווה.
אף פעם זה לא סטטי, אבל היסודות נבנים עד אז.
חטפתי בראש עד גיל 13 והיום אני משלם על זה.
כיום, אין קשר בין מה שהעולם תופס אותי לאיך שאני תופס את עצמי.
עד היום אני הילד הקטן שמפריע".

*וואלה?! למרות שבתכל'ס הצלחת בחייך?!

"זה בדיוק הפער בין השכל לרגש שלנו", אומר ארזי.
"וזאת הסיבה שבגללה אני רץ ומרצה ומדבר עם מורים על לקויות למידה.
המחיר שאני משלם הוא כבד.
דברים השתנו, מצבי נהיה טוב יותר עם השנים,
עמדתי במה שמצופה מבני גילי, אבל מבחינת הרגש - אני מרגיש נחות.
מדדי ההצלחה שיש לי זו חיצוניות! זו הקליפה! אבל כל פעם מחדש שאני חושב מי אני
אני חוזר אחורה, כי האמירות ששמעת בתור ילד מהמורים שלך - לא נמחקות".

*אבל 'עשית בית ספר' לכולם, אני לא מבין.

"אני לא אומר שהיום אני לא יכול להרגיש ברגעים מסויימים רווח ותחושה טובה,
ולהנות מפירותיי. היום אני ממנף בצורה חיובית את מה שעברתי.
אבל ביני לביני, בתפיסה שלי את עצמי - זה מצב בעייתי.
כי לא נבנה אצלי הביטחון העצמי בגיל צעיר".

*מי אשם בזה?

"אני לא  מאשים אף אחד", מצהיר ארזי.
"חלק ממה שאני עושה כרגע זה ללמוד לא לתת לכעסים לנהל אותי!
יש מספיק אשמים אם אחפש...
ההורים שלי, היועצת בבית הספר ועוד.
היום, כהורה, אני ממש לא מאשים את ההורים שלי, 
מה הם יכלו לעשות?! הם לא ידעו כלום על הפרעות קשב וריכוז".

*אבל הם היו צריכים לתת אהבה.

"נתנו לי אהבה".

*אבל עם צעקות ומענות, מה זה שווה?!

"היום כאבא, אני יודע מה זה ילד שמבייש אותך אז בטח שהוא יכעס עליי.
נתנו לי תמיכה במה שהם ידעו ובמה שהם היו מסוגלים.
זה לא שלא היו תקופות שלא כעסתי עליהם,
אבל כחלק מתהליך ההבראה, אתה מבין שהכעס לא יעזור לך להצליח בחיים".

*במקרה של כעס על הורים, יש צורך ללכת להורים ולעשות איתם שיחה?

"כן, עשיתי את זה, והאשמתי והכל", מספר ארזי.
"זה לא היה להם פשוט אבל הם היו מסוגלים להצטער על זה ולהכיל את זה.
זה עזר לי לנהל לפני הכל יחד איתם עוד הרבה שנים טובות.
ודבר שני, זה עזר לי להגיע להשלמה עם עצמי כדי שאוכל להגיע לאן שהגעתי
ולדבר איתך בכלל כעת".

*אז הכל תלוי בהורים?

"לא!", אומר ארזי בהחלטיות.
"בשלב מסויים החלטתי לקחת אחריות על החיים שלי והבנתי שיש לי שתי אפשרויות.
או להפנות את המבט קדימה או אחורה.
אם הייתי בוחר במבט אחורה - הייתי יכול להאשים את כל העולם עד גיל 120 או יותר.
בשלב מסויים הפנתי אותו קדימה.
לא מחקתי את החווית מהעבר, אלא מינפתי אותם בכדי להתקדם קדימה.
בעיניי, יש משמעות לשיחה עם ההורים, לדבר על הכל בעדינות וכו',
לא חייבים לעשות שיחה נוקבת עם ההורים על מה שהיה,
אבל בכל מקרה, כדאי למצוא ערוץ לתקשורת עם ההורים,
כי ההורים תמיד ישארו ההורים".

---

*הפרעות קשב זה דבר כ"כ נפוץ היום, אולי
באמת כל העניין הבית-ספרי, המוסד בית ספר לא איבד כבר את האטרקטיביות שלו?

"אני מאמין שמערכת החינוך צריכה להתקיים", אומר ארזי ומוריד אותי מהרעיון לסגור את כל בתי הספר.
"הבעיה היא שעד היום מערכת החינוך כמעט ולא התאימה את עצמה להתפתחות הטכנולוגית
שקרתה בשלושים השנים האחרונות.
היום המערכת מתחילה להבין שצריך להשתמש בטכנולוגיה כדי לשרת אותה למטרות שלה.
חשוב שתדע, שהרבה ילדים שיש להם קשיים, כשאתה מאפשר להם לא ללכת לבית הספר,
הם דווקא רוצים ללכת לבית הספר!
כי שם מעבר ללמידה הפדגוגית, יש עניין חברתי".

ארזי שלח את ילדיו למוסדות שאינם נישתיים בעליל.
12 כיתות יש בשכבת הגיל בה לומד אחד מבניו, הוא מדגיש הוא אישית לא בעד מוסדות
נישה לילדיו שלו, למרות שיש לכך מקום.
"זה לא שאלה של טוב או רע, אלא החלטה ערכית של הורה.
אני אישית שלחתי את ילדיי למערכת הרגילה,
ולא למערכת חיצונית-נישתית".

*אתה לא מפחד שהם  ירגישו כמו שאתה הרגשת במערכת החינוך הרגילה?

"הם לא ירגישו כמוני, כי הם מקבלים את הסיוע והתמיכה אחרת ממה שאני קיבלתי.
הילד שלי, בן 13 וחצי, היפר-אקטיבי לא פחות ממה שאני הייתי,
והוא מצליח בצורה מעוררת כבוד.
הדימוי העצמי שלו לא רע בכלל, והכל בזכות קודם כל - אנחנו כהורים,
לקחנו אחריות עליו ופעלנו נכון.
שיתפנו פעולה עם הבית ספר, היינו עקביים, פנינו לאנשי מקצוע,
והתוצאות בהקדם".

*ומה לגבי הציבור הדתי?

"לדעתי, לא כל הבחורים מתאימים לקונספט הכללי של עולם הישיבות.
בעולם התורני צריכים להבין יותר את העניין הזה.
יש פה עניינים תרבותיים, אתה לא יכול לשנות סדרי בראשית.
יש הבדל בין רצוי למצוי, אבל צריכים להתחיל להבין את זה
ולעשות עם זה משהו שלא יפגע בערכים ומאידך לא יפגע בילד".

*תגיד, למה תלמיד צריך ללמוד היסטוריה אם הוא לומד את זה רק כדי לשכוח מזה
בעוד שנה לכל היותר? למה צריך את זה אם הוא מתכנן לפתוח מוסך בכלל?!

"מכיוון שבית ספר לא אמור להיות בית חרושת לציונים,
אלא לתת לילד כלים של איך  ללמוד ולפתוח את עולמו.
לדעת היסטוריה, זה לא בשביל מבחן, אלא כדי להבין את הספקטרום שאני חי בו.
ויש למה שהיה ערך".

*ומתטמיקה? מי משתמש בזה?

"נכון, יש מקום היום דווקא לדיבור על זה,
ומדברים על זה שיחלקו את המתטיקה לדרגות גבוהות רק למי שרוצה, ודרגות נמוכות - לכולם.
צריכים לפתח בתי ספר מקצועיים, אני לא מסכים עם זה שזה הופך לפעמים לסטיראוטיפ
של בית ספר חלש יותר.
בעולם זה עובד אחרת.
בכיתה ח' ילדים מנותבים או למקצוע או להמשך לימודים גבוהים.
זה לא נחשב סוג ב' שם! אז בוא נעבור לשוויץ ששם זה מתרחש.
באיזשהו שלב הגזימו עם הבגרויות.
הצורך ב'למדוד' הפך למטרה, כי כל הלמידה הפכה להיות משהו שצריך 'למדוד' אותו.
צריך לחזור לאמצע".

*אתה בעד ריטלין?

"זו שאלה לא נכונה", טוען ארזי.
"אם אנחנו מדברים על הפרעת קשב והטיפול בה, צריך לדבר לפני הכל על האיבחון.
אם שוקלים את כל המצב של הילד, צריך לדעת שיש גם טיפול בריטלין,
אבל הוא לא טיפול בפני עצמו! אלא טיפול רב מערכתי, כאפשרות, רק אפשרות.
זה לא רק ריטלין או רק לא.
לעניות דעתי, הטיפול בריטלין צריך להיות רק אחרי ששקלנו את גיל הילד,
מה נעשה עד היום, חומרת הבעיה, ולבדוק את כל השיקולים כולם והמסגרת שהילד
נמצא בה - ורק אחר כך להחליט, כל מקרה לגופו אם כן או לא.
אסור לפסול שום דבר והכל צריך להעשות בשיתוף בית הספר, הנחיית ההורים,
ולא רק לדחוף ריטלין וליצור שקט סביבתי".

*בדור האחרון יש יותר הפרעות קשב, למה?

חלק מזה זו עליה במודעות והסיבה השניה היא חלק מבעיה חברתית כללית,
שלא איבוד הגבולות והסמכות של המבוגר.
זה משפיע על ההתנהגות".

*איך אפשר ליצור בכלל גבולות לילד בן 16 שאומר 'לא רוצה'?

"הבעיה היא שאנחנו, כהורים, עסוקים יותר בפרנסה ומרדף החיים, הזמן שנשאר לנו
להתפנות לילדינו הוא הרבה יותר קטן ואז אנחנו עסוקים ברגשות אשם ולא פועלים
מהמקום הנכון, ואין לנו כוחות להתמדה ועקביות.
אנחנו מעדיפים להיות 'הורים טובים' ו'לוותר' ואנחנו לא קולטים שככה אנחנו גורמים
נזק לילד! כי הוא לא מתחנך לגבולות, שזה דבר מאוד חשוב!".

*אתה אומר שבעצם ההורים שלא מציבים גבולות דואגים לרגשות
האשם שלהם והם בעצם אגואיסטים?

"אתה אמרת!", מחייך ארזי.

*בוא נקרא לילד בשמו.

"בצורה כזו או אחרת שאינה מודעת, יש בזה משהו", מודה ארזי ומסכים לקרוא לילד
בשמו, רק לא ליד הוריו...
"זה נשמע רע אמנם", אומר ארזי,
"אבל זה כורח המציאות.
חוץ מזה, באנו מדור יותר קשוח כביכול ואנחנו רוצים להיות רכים יותר,
אבל ילד צריך בשביל הבריאות הנפשית שלו סמכות הורית, מישהו שיצור לו גבולות
ברורים!".

*ומה אתה עושה בפועל עם הילד שלך, בן ה-16 שלא רוצה לעשות מה שאתה מורה לו, לטובתו.

"החינוך שלו החל בגיל 3.
ואם לא לימדת אותו גבולות, ולא עיצבת אותם נכון ושיש תוצאות למעשים שהוא עושה,
בגיל 16 איבדת את העניין".

*תן דוגמה.

"בגיל חמש, הילד שלי היה מתנפל על מדפי השוקולד בקניון.
פעם, שוב אחרי שהזהרתי אותו לא לקפוץ, הוא קפץ...
אמרתי לו 'אסור'.
הוא עשה את זה שוב... התנפל על מדפי השוקולד והתחיל לבכות, לצרוח,
פאדיחות עולמיות, רציתי לקבור את עצמי,
ואז הבטתי בו ואמרתי לעצמי שזה או הוא או אני.
הסתובבתי והלכתי. אחרי עשר צעדים הוא רץ אליי ומאותו יום הוא לא נשכב
יותר על רצפות הקניונים.
היה קל ואהוב יותר להביא לו את השוקולד,
אבל אז בגיל 16 הוא לא היה מבחין בין דבר חשוב ללא חשוב ובין עיקר לטפל.
כשהילדים שלי בגיל שבע רצו סמאטרפון לא נתתי להם,
ולא בגלל שאני לא יכול להרשות לעצמי.
הם ניסו כמה פעמים לבקש והבינו שאני החלטי וזהו, זה נגמר,
גם אם לכל הכיתה יש.
והיום, הילד שלי בן ה-16, אומר לי שצדקתי.
לא קרה להם שום נזק מבחינה חברתית,
כי ההיפך! לימדתי אותו שאנחנו לא עדר ולא עושים כל מה שכולם עושים".

*אתה מחנך לאאוטסדיריות.

"אני מחנך ללמוד לפתח חשיבה עצמית, לשאול שאלות, לקחת אחריות על מעשיי,
ושהחיים הם לא תן לי קח לי.
להגיד לך שהילד שלי שמח מזה שאני אומר לו לחזור בשעה מסויימת הביתה?
לא. הוא ממורמר. אבל הוא יודע שיהיו תוצאות מצידי אם הוא יבוא מאוחר והוא לא בודק אותי".

*אתה לא מפחד שהוא יאהב אותך פחות?

"אנחנו מדברים על זה.
ואני אומר לו שאני יודע שהוא עצבני עליי אבל יגיע רגע שהוא יבין את המשמעות
של הצבת הגבולות בשבילו, לא בשבילי.
ובעיקר ע"י דוגמה אישית שגם כשקשה לי אני לא מוותר והולך אחרי החלום שלי.
למשל, הסטארטאפ שלי למציאת פתרונות לבעלי לקויות למידה, שאני משקיע עליו כבר עשר שנים מחיי
וכעת ב"ה אני מתחיל לראות את הפירות".

*בסוף תעשה אקזיט?

"לא, בשביל מה אגזיט? אני רוצה לעשות טוב בעולם".


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

רווק עם אלוקים

רווק עם אלוקים