יום שישי, 17 בפברואר 2017

המהפך של העיתונאי דודו כהן

נדב גדליה
 https://upload.wikimedia.org/wikipedia/he/thumb/2/2a/Rating2.jpg/250px-Rating2.jpg
דודו כהן (34), העיתונאי הפופולרי של 'רייטינג', חזר בתשובה ועושה נפשות בערוץ 'הידברות'. בריאיון ראשון מסוגו הוא מספר איך זה להיות סרוג שמצביע ש"ס, מה רע בעיתונות הדתית, ועד איזה גבול כדאי בכלל להיות עיתונאי
 "אל תלכו להיות עיתונאים!" אומר דודו כהן, עיתונאי ותיק, סרוג כיפה, הכופר בעובדה שהיה פה מישהו שניתב את הטובים לתקשורת.
כהן מסביר שאין כמעט עיתונות מודפסת, ובאינטרנט עדיין לא נמצא הקונספט הרווחי. "רבים מחפשים כתבים צעירים שלא משלמים להם הרבה", הוא מספר, ולא חושש לגלות את הסכומים שהוא עצמו מקבל. גם כשמדברים אתו על לימודי תקשורת הוא לא מתלהב. "עוד מעט יעלה פורטל תוכן ענק מבית 'הידברות', וכעורך אני אקח מישהו שכותב טוב ללא תואר, ולא מישהו שכותב בינוני ויש לו תואר. מבחינתי לתואר אין משמעות גדולה מדי", הוא מצהיר.
כהן עצמו הצליח להיות עיתונאי אף שלא למד את זה בשום מקום. הוא כתב במקומון 'מידע 8' בקריית-שמונה בתקופת שירותו הצבאי, ולאחר שחרורו החל לערוך את המקומון (תכף נחזור לזה). בהמשך הגיע להיות מבקר המוזיקה והמראיין הנחשב של עיתון הטלוויזיה דאז 'רייטינג'. אבל אז הגיע הרגע שבו כבר לא עניין אותו כלום מלבד עיתונות עם תחושת שליחות.
כיום עובד כהן בכמה תחומים בארגון 'הידברות': הוא מנהל את אתר האינטרנט הפופולרי של הארגון, שרושם כ-400 אלף כניסות בחודש, מגיש את תכנית הראיונות הלילית 'בכיוון אחר', והקים ומנהל את אתר השידוכים של הידברות, 'שבע ברכות'. במקביל הוא כותב ב'מאקו' ובעיתון 'בשבע', כתבות וטורים שמביאים את היהדות לעולם בצורה זו או אחרת. בעבר כתב ב'מעריב' וב'מקור ראשון'.
"תמיד הייתי אחד שמחפש להשפיע", מודה כהן. "כשהיה שיר טוב הייתי חייב שכולם ישמעו אותו, כשהכרתי את נפלאות התזונה ניסיתי לשכנע את כולם שיפסיקו להכניס רעל לגוף, וכן הלאה". לא מזמן הוצע לו להשתתף בתכנית 'מועדון המבקרים' בערוץ 2, והוא סירב בנימוס. "שי גולדן, שערך אותי ב'מעריב', המליץ עליי", הוא מספר, ועל פניו תחושת אנטי-פספוס בלתי מוסברת. מי שישב וראיין את גדולי האומה, מצביקה הדר ועד רפי גינת, מסרב לעשות לבידורו של עולם, חד-משמעית.
כתב הבידור של תל-אביב – מקריית-שמונה

אנחנו נפגשים במקום עבודתו המרכזי כיום, אולפני ערוץ הידברות בפתח תקווה. הוא מגיע לשם אחת לשבועיים-שלושה לצורך עבודתו, אך את רוב עבודתו הוא עושה מביתו שבקריית-שמונה.
כהן עורך לי סיור במרחבי המחיה היהודיים של הערוץ, ואנחנו מתזזים מאולפן זה לאחר, כשצוות הבקרה והעובדים מתלהבים כל פעם מחדש לראותו. 'דודו כהן!' הם קוראים ומתעניינים בשלומו.
אם תשאלו אותו, הוא ממש לא היה רוצה להתגורר באזור המרכז. את חמשת ילדיו הוא מגדל עם אשתו אסתר בקריית-שמונה, המקום שבו נולד וגדל. גם כשכתב ב'רייטינג' שהיה עיתון נשכני ותל-אביבי להחריד, הוא המשיך לגור בקצה העולם שלו, ממאן להקשיב לתכתיבי החברה.
"היה טוב לחיות כך", נזכר כהן, "הייתי משהו אחר במערכת, לא הייתי מחובר לכל המאגניבות הזאת", הוא אומר. "זה גם היה עוזר לי בראיונות שערכתי עם מפורסמים. כשהייתי מספר להם שהגעתי באוטובוס מקריית-שמונה, היו מתייחסים אליי כמשהו אחר. לא עוד כתב נורמטיבי שגר בתל-אביב וכותב על בידור".
חוסר הנורמטיביות של כהן התבטאה לא רק במגוריו בצפון הרחוק, אלא גם בהתנהלות כמבקר מוזיקה. בתחילת תפקידו כמבקר הוא קטל פעם אמן צעיר בחריפות. "ביום הפרסום קיבלתי טלפון מאותו אמן", מספר כהן, "והוא שאל אותי למה, למה אני עושה לו את זה... כשחשבתי על זה הבנתי שטעיתי, ומאותו זמן, גם כחילוני-מסורתי, התחלתי לבקר בענייניות, ולא לרדת על מישהו ולצחוק על חשבונו בביקורות המוזיקה שלי. זה היה אולי פחות שנון וחד, אבל בהחלט אנושי יותר. לא ייתכן, בנאדם השקיע המון כסף, זמן ונשמה באלבום, ואתה בטור אחד מסוגל לקטול אותו בלי חשבון".

שלום לחלום המוזיקלי

בנוסף לשלל עיסוקיו חלם כהן להיות עורך מוזיקלי בערוץ 24. הוא נפגש עם יואב קוטנר, הציע מועמדות, אבל נדחה בגלל הריחוק הגאוגרפי ממרכז הארץ.

אז המגורים בצפון כן היו חיסרון.

"רק לכאורה. שנתיים לאחר מכן זימן אותי אורי סלעי, עורך ערוץ 24 לאחר קוטנר, לפגישה, והציע את אותה הצעה בדיוק... החלום שטרחתי בשבילו כל כך הגיע אליי ביזמתו. אמרתי לו שאני לא יכול לשדר דברים לא צנועים, כי כבר הייתי בתהליך התשובה שלי. חזרתי הביתה באוטובוס וכל הדרך הייתי בהתחבטויות אדירות מה לעשות. הרי אתה פשוט יושב ומסדר קליפים, ועוד מקבל על זה כסף! חשבתי שאוכל גם לקדם מוזיקה יהודית דרך התפקיד, אבל מצד שני הבנתי שיש כאן מורכבות הלכתית לא פשוטה בנושא הצניעות. לא ידעתי מה להחליט. התקשרתי לרבנים, כולל הרב זמיר כהן (שעל שמו קרוי אחד מבניו של דודו, נ"ג), והלכתי לרבי דוד אבוחצירא כדי להתייעץ. הוא הסתכל לי בעיניים ואמר לי בקול נחוש 'בני, במקום שיש אש - אל תכניס את הידיים'. מאוד שמחתי שקיבלתי תשובה ברורה, והחלטתי לוותר על זה בלב שלם ובסיפוק גדול".
בעיות הצניעות הן דבר שבהחלט מפריע לכהן בעיתונות. הן אלו שגרמו לו לעזוב משרה מכובדת ומכניסה של עורך המקומון הגדול ביותר באזור קריית-שמונה, 'מידע 8'. "כשהתחלתי להתקרב ליהדות, אחי, שחזר בתשובה לפניי, אמר לי שהכנסת תמונות לא צנועות לעיתון שאני עורך היא בעיה, ושזה בגדר החטאת הרבים. זה עורר בי חששות, כי באמת היה צדק בדבריו", מספר כהן. "ואז התחלתי לעשות כל מיני טריקים", הוא צוחק. "הייתי בוחר לכתבות את התמונות הצנועות בלבד, וכשהיה מדובר בתמונות למדור הרכילות, כולל תמונות של זוגות שהתחתנו כשהכלה לא לבושה בצניעות יתרה, הייתי 'מכסה' בכיתוב אטום את מה שצריך".
הכול היה יכול להמשיך כרגיל, אך מתישהו עלו עליו. כהן אמנם לא היה מוצהר כדתי חובש כיפה באותה תקופה, אך הדיבורים על יהדות, פלוס ההתנהגות ה'בלתי הולמת', עשו להם כנפיים במערכת. אחד הכתבים קלט אותו פעם אחת, ובפעם האחרת היה זה הבעלים של העיתון ששאל למה לא הכניס לעיתון תמונה מסוימת. כהן היה חד-משמעי: "זה לא צנוע", הוא אמר. "אז תתפטר", דרש הבעלים, וזה מה שהתרחש במקום.

ומה עם 'להציל'? יש גישה ידוע של 'אני אכנס לכבשן האש ואציל את אברהם אבינו'.

"השאלה היא עד כמה אתה נכנס לעומק האש, ועד כמה אתה מציל. יש זמר דתי שמרקיד מעורב. כשאמרתי לו שזה ממש אסור, גם הוא השתמש בטיעון הזה ואמר שהוא בגדר 'מציל'... שהנה, רואים שיש דתי 'נורמלי' כביכול. ואני טוען הפוך – שהדתיים מהסוג הזה גורמים לזמרים אחרים שפשוט שומרים על ההלכה, להיראות כאילו הם ההזויים. לעומת זאת, אני כן ממשיך לכתוב באתר 'מאקו' – יש בינינו סיכום שלא יכניסו תמונות אילוסטרציה לא צנועות בטורים שלי, והם מכבדים את זה".

"איזו עיתונות לא מחנכת?"

אז כהן כותב כיום גם אצל החילונים ב'מאקו', אצל הסרוגים ב'בשבע', ומנהל את התוכן ב'הידברות', המזוהה כגוף חרדי. ודודו כהן עצמו מהו?
בניגוד לחלק מהחוזרים בתשובה, שלא רוצים שיזהו אותם מגזרית ואף חובשים כובע במקרים מסוימים, כהן לא מתבייש להלך בכיפה סרוגה כ'מזרוחניק' קלאסי, אבל אם תשאלו אותו דבר או שניים על סרוגים, זה כבר יישמע אחרת לגמרי.
לו היית ממונה על התקשורת הדתית, מה היית משנה בעיתונות הדתית?
"הייתי מוסיף דבר אחר שחסר במשוואה, קוראים לו 'אחריות'. כשבעיתונים המגדירים את עצמם כדתיים שמים תמונות שהן לא בגדרי הצניעות, או כותבים דברים שמזלזלים בהלכה, שמתסיסים בין רב כזה לרב אחר, שהופכים את היהדות למן לייפסטייל לא מחייב - זה חוסר אחריות".

על מה יכתבו אם לא על הרבנות הראשית?

"אפשר לכתוב, אבל בצורה מכובדת ונאותה. על זה אני פחות מדבר, אני מדבר על הנושא של הומואים דתיים למשל. אין לי משהו נגדם באופן אישי, אבל העיסוק המופרז נטול פרופורציות לחלוטין, ויש גם ניסיון לתת לכך לגיטימציה הלכתית. גם טורים בנוסח יעל משאלי, או כאלה שמלגלגים על הרב עובדיה, או שמביעים סימפתיה עמוקה לרפורמים, או שואלים מה בעצם הבעיה עם נשות הכותל, או מתריסים כנגד שמירת הנגיעה – לא בדיוק עושים שירות טוב ליהדות, אלא להפך – פועלים בדיוק נגדה ומתוכה. גם מבחינה עיתונאית זה כבר לא נתפס כחידוש. עיתונאים צעירים רבים מנסים למצוא לעצמם מקום דרך אמירות חתרניות למיניהן, אבל רפורמיות במסווה אורתודוקסי זה הכי 2008".

ואז אומרים שאתה עיתון שמנסה 'לחנך' בדלת האחורית.

"אז יגידו! מה זה 'מחנך'? וכלי תקשורת אחרים לא 'מחנכים' לצהבהבות, לבידוריזציה של החדשות, לרדידות, לפריצות? הם מחנכים למשהו כזה, ואני מחנך למשהו אחר, מה הבעיה. אני רוצה להנחיל ערכים אחרים, ואומר את זה באופן מובהק. זו גם האג'נדה שלנו באתר הידברות – אנחנו מוכיחים שאפשר לייצר תוכן חיובי – שהוא גם מעניין, וגם מביא טראפיק גבוה".
מודולריות ומחלוקות

"הצבעתי לש"ס בבחירות", מגלה כהן, "ואתה יכול לכתוב שהצבעתי להם בגאווה. אני לא מגדיר את עצמי כדתי-לאומי, הכיפה הסרוגה היא סוג של ברירת מחדל. אני סוג של באמצע, אני מחובר מאוד לדתיים-הלאומיים, יש אצלם דברים נפלאים. גם בציבור החרדי יש משהו מיוחד מאוד. כשראיינתי את יונתן רזאל הוא אמר לי שיש בציבור הזה מסירות עצומה ללימוד התורה, לפחות ברמה ההצהרתית, גם אם לא כולם לומדים כל היום. אני עצמי התחלתי ללמוד דף יומי בזכות העיתונים החרדים 'בקהילה' ו'משפחה'. הם כל כך הציפו את הרעיון הזה של הדף היומי, וזה בהחלט השפיע עליי".

אתה חושב שבציבור הדתי-לאומי יש בעיה בלימוד התורה, כי אין טוטליות?

"אין גבולות ברורים, יש בלבול. אצל החרדים לא תראה כתבות על נשות הכותל, על הומואים דתיים, או על אישים במדינת ישראל שהיו כופרים. יש מסגרת הרבה יותר ברורה. יחד עם זה אני לא חרדי כי בציבור החרדי יש חומות גבוהות מדי בשבילי, וגם קודים חברתיים-חיצוניים שלא מושכים אותי במיוחד. הפלח של הדתיים-לאומיים התורניים הוא די קטן מספרית במגזר הדתי-לאומי. כמו שכתב הרב ברוך אפרתי, מתחילה להיווצר כאן נטייה לרפורמיות. סתם לדוגמה, שמירת נגיעה בציבור הדתי-לאומי היא לא דבר מובן מאליו. לעומת זאת, בציבור החרדי זו לא שאלה בכלל. כך גם לגבי ריקודים מעורבים, צפייה בסרטים, חיבור לתרבות הכללית וכו'. כל אלה יוצרים בלבול לא פשוט במגזר, ותוצאותיו ידועות".
מה הפורמט שלך לחינוך ילדיך? איך אתה מצליח לחנך בלי חומות גבוהות מדי, ומצד שני לטוטליות ברמה התורנית?
"הבן שלי הגדול למד בכיתה א' בבית ספר ממלכתי-דתי, ובחנוכה האחרון הוצאנו אותו משם והעברנו אותו לתלמוד תורה חרדי. הצוות בממ"ד היה נפלא ומקצועי, אבל כשהיינו בפנים ראינו שהאוכלוסייה ברובה לא ממש דתית, והפלח התורני קטן מאוד. ראיתי איך הבן, איתמר, מתחיל ללמוד מהחברה על קבוצת הכדורגל של ברצלונה, מכניס לבית שיח די רדוד, וזה הרתיע אותנו. בהתחלה אשתי נרתעה מהצד החרדי, אבל כיום אנחנו המאושרים באדם. הילד לומד נהדר, סופג המון, מתחבר לילדים תורניים וערכיים, ובא מהתלמוד תורה עם אינפורמציה שגם אני ואשתי לא מכירים. בתלמוד תורה החרדי מתייחסים לעניין התורני באמת ברצינות, וזה מה שאני מחפש".

הדתי-לאומי הקלאסי יאמר 'אבל הם חרדים', עם ארבעה סימני קריאה.

"כן. אני מבין את הרתיעה הזאת, אבל צריכים לזכור שיש תת-זרמים גם בחרדים - חוזרים בתשובה, ברסלברים, ליטאים, חסידים, מודרניים וכו'. קשה לאפיין אותם, וצריך לקחת את הטוב מכולם. הנה, אני חובש כיפה סרוגה והבן שלי לומד בתלמוד תורה חרדי. זה ממש לקחת את הטוב מכל העולמות".

תרצה שהבן שלך יהיה בחור ישיבה חרדי בני-ברקי?

"אני אשמח אם הוא יהיה תלמיד ישיבה חרדית או דתית-לאומית, מה שהוא ירצה. זה גם מבנה הנשמה, בנאדם שנמשך למשהו - זה הוא. יש חרדים שגם אם יתהפך העולם הם לא יהיו דתיים-לאומיים, ויש דתיים-לאומיים שנרתעים מהחרדיות. ואני אומר שצריך לקחת את הטוב מכל העולמות. החרדים צריכים לאמץ את אהבת ישראל והזרימה הטבעית יותר עם החיים שיש אצל הסרוגים, והדתיים-לאומיים צריכים לאמץ את הכבוד והאחריות כלפי ההלכה ולימוד התורה שקיימים אצל מהחרדים. כשחזרתי בתשובה הופתעתי לגלות שיש דתיים שהשולחן ערוך הוא אסופת המלצות עבורם. מבחינתי זה לא נתפס - או שאתה דתי או שלא. דתי זה לא משהו חברתי, אלא נקודת מוצא. האם חזרתי בתשובה בשביל ללכת לים מעורב או לרקוד באירועים מעורבים?!"

כשאתה שולח למוסד חרדי, אתה מוותר על יום העצמאות שלא חוגגים שם.

"בסדר. רוב הציבור החרדי שמח שיש מדינה, רק שיש להם השגות על ההתנהלות שלה. זה מורכב מאוד, וצריכים להבין שהאמת האבסולוטית לא נמצאת אצל צד אחד. אני יכול להבין גם את קוראי ההלל וגם את המתנגדים לצביון החילוני של המדינה".

ומה לגבי פוליטיקה דתית-יהודית חדשה?

"אכזב אותי מאוד שיתוף הפעולה של בנט ולפיד. בעיניי זה אף יצר שבר כלפי הציבור הדתי-לאומי. למרות הביקורת על ש"ס, התגלה שהמפלגות החרדיות הן אלה ששומרות באמת על עולם התורה. עם כל הכבוד לבנט ולחבר'ה הבאמת נחמדים של 'הבית היהודי', ואני מעריך מאוד את אורי אורבך וכו', הם מדברים על ערכים וארץ ישראל יפה מאוד, וגם על חשיבות לימוד התורה, אבל מי שבאופן מעשי דואג לעולם התורה והישיבות הוא הציבור החרדי ונציגיו בכנסת. הבית היהודי ירעישו עולמות על כל מאחז נידח שיפונה מחר, אבל אם ישיבה בבני-ברק תתרוקן מלומדיה בעקבות גזרות לפיד, נראה שזה פחות יטריד אותם. לא מצליח לתפוס את הרציונל שבזה. כאן אני מסכים מאוד עם הקו החרדי, שאומר שעם ישראל הצליח לחיות בלי ארץ ישראל, אבל לא הצליח לשרוד ללא תורת ישראל".
ואיך אתה מתייחס לדיבורים על פוליטיקה פנימית בש"ס?
"כל כך בזוי בעיניי ששני אנשים הולכים ברחוב ומדברים על מה שהולך בבית של הרב עובדיה. קודם כול, קצת כבוד לגדול הדור. דבר שני, אני שואל את מי שמדבר: אתה היית שם? 'לא... קראתי בכיכר השבת', 'דוד שלי מכיר את הרבנית'. נהייתה זילות כזאת בגדולי דור, כאילו הם סחבקים שלנו. על הרב קוק היו מדברים ככה? על הבאבא סאלי היו מדברים ככה?"
ובכל זאת, איך אתה מסביר את דברי הרב עובדיה?
"הרב עובדיה אמר 'בית של גויים', וגם אני הרגשתי לא נעים כי זו באמת אמירה חריפה. אבל אחרי הבחירות, כשראיתי שהם נותנים יד במכוון או לא במכוון לפגיעה בישיבות ובעולם החרדי, אני עדיין לא יודע, אבל פתאום האמירה הזאת פחות רועמת בעיניי".

עם כל הכבוד למודולריות – האמת אינה אחת? איך יכול להיות שכולם צודקים?

"זה כמו בגמרא, יש מחלוקות. אלו ואלו דברי אלוקים חיים. זו לא אמורה להיות רק סיסמה".

לתגובות:נדב גדליה בפייסבוק

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

רווק עם אלוקים

רווק עם אלוקים