יום שבת, 11 בפברואר 2017

שיעור מרתק בתקשורת

נדב גדליה

6 tikshoret

לכבוד ביבי-נוני, ולכבוד מקצוע העיתונות שכולנו אוהבים כל כך לשנוא וממש באותה נשימה לצרוך ללא אבחנה, לכבודנו ולכבוד מדינת ישראל – קצת על מאחורי הקלעים של התקשורת | קורס חובה קצר ולא ממצה, בארבעה חלקים

מה לא אמרו על התקשורת: שהיא כלב השמירה של הדמוקרטיה, הרשות הרביעית אחרי מערכת המשפט, הממשלה והכנסת, ועוד כהנה דברים בחשיבותה. אך בימים האחרונים, עקב חשיפת פרשת נתניהו ומוזס, דווקא התקשורת שטוענת כי היא עסוקה כל הזמן בלספר לנו את האמת ורק את האמת נתפסה במערומיה.
פרשת 'ביבי-נוני' תיכנס לבטח להיסטוריה כאחת הפרשות הדרמטיות ביותר בתולדות העיתונות הישראלית.למעשה, גם אם באמת לא יהיה כלום כי אין כלום כמאמר המשורר, עצם האבסורד, שהעיתון הגדול במדינה נאלץ לפרסם מדי יום כותרות-ענק נגד המו"ל שלו - הוא סיפור מרתק בפני עצמו.
מפת התקשורת המלאה המצויה באתר 'העין השביעית' תגלה לכל בר דעת את כל האמת, אבל באמת - על התקשורת שאנו צורכים, בולעים ואף פעם לא מתעניינים באמת מה קורה בתוכה, מאחורי הקלעים. צורכים ובוכים.

חלק א': עיתונות מגויסת השקפתית

התקשורת מסועפת בקשרים ושותפויות המביאות לכך שאף הבקשה לקבל תקשורת הוגנת המסקרת באופן מאוזן את מה שבאמת חשוב/מעניין/ראוי לדבר עליו – נשמעת מגוחכת. גם אם הבעלים של כלי התקשורת הוא לא עורך התכנים בפועל, לרוב הוא משמש כעורך האחראימאחורי הקלעים. הווי אומר: שולט במדיניות התוכן בצורה מסוימת.הרי לא מתקבל על הדעת לצפות מאדם המניח את כספו על כלי תקשורת לוותר כלילעל אמונותיו, דעותיו וממונו.
אבל בואו נניח שהמו"ל נותן יד חופשית לעורכי התוכן. עדיין מקובל לתייג כלי תקשורת לפי קטגוריות של ימין, שמאל, דתיים, חרדים וכדומה,ולהתעלם מכך שעצם תיוגו של כלי תקשורת - כמי שמצדד אוטומטית בדעה זו או אחרת - חוטא למטרה שלשמה מתקיימת העיתונות והיא העברת מידע מקורי, אמין ונטול פניות.
במבחן התוצאה התיוג לא מאוד מפריע לצרכן, כי בחלק גדול מהמקרים הוא ממשיך לצרוך כשהוא סומך על עצמו שיצליח להתמודד עם השטיפה. גם אם ברוב המקרים זה עובד והחברה הישראלית אכן הוכיחה את עצמה בכך שהיא בוחרת את נציגיה לפרלמנט לא תמיד על פי הטעם האישי של עורכי התקשורת שלה, הרי שברור שבאופן מצטבר רעיונות רבים שקודמו בתקשורת מצאו לעצמם משכן קבע בתודעה הציבורית.
מדורי הדעות וטורי הפרשנות הטלוויזיוניים והרדיופוניים, האמורים לתחום דעות אישיות אליהם בלבד, ובכך להותיר מקום לניטרליות ביתר עמודי העיתוןודקות השידור - הופכים להיות עלי תאנה ומסווים בעצם את המציאות: העיתון כולו הוא מדור דעה. וכך אנו מוצאים כלי תקשורת מגוונים המרקדים על סקאלת התקשורת מעשה יום ביומוכשהם מקטינים את מה שאינו חשוב לדעתם האישית ומגדילים את מה שלדידם חשוב לקדם.
בעולם תקין עיתון או כלי תקשורת אמור בהגדרתו להיות כלי המביא סיפורים באופן ניטרלי על פי רמת העניין של עצם הסיפור ולא על פי העניין של אדם זה או אחר או האג'נדה האישית שלו לקידום הנושא.כשהעניינים מתנהלים כפי שהם מתנהלים היום, אנחנו קוראים לעתים תכופות מדי את מה שמישהו בחלונות הגבוהים של התקשורת רצה לומר רק בגדול יותר.
דוגמה בולטת אפשר למצוא בסיקור הבחירות, הן בארץ והן בארצות הברית. נתניהו, שמסקירה של התקשורת נראה היה כמי שעומד להפסיד - ניצח.טראמפ, שהצטייר כקוריוז נטול תומכים אמתיים - נחת בכס המלכות לתדהמת הכול,למעט העיתונאי האמריקני המוערך מייקל מור, שהכריז על ניצחונו עוד בטרם ניצח, חרף העובדה שהוציא בסמוך לבחירות סרט תיעודי על טראמפ שדיבכר בגנותו. מור ויתר על הפיתוי העיתונאי של "יצירת מציאות" ע"י דיווח ואמר את אשר על לבו מניסיונו העיתונאי רב השנים, וצדק במקום שרוב עמיתיו למקצוע התפתו.

חלק ב': עיתונות מגויסת מטעמי ממון

אם כשכלי תקשורת מתויג מבחינה השקפתית נחשב במחוזותינו דבר רווח שאין לראות בו פסול,הרי שכאשר העניינים מתערבבים עם אינטרסים ממוניים השטח משחיר לגמרי.
עיתון הוא עסק כלכלי בסופו של דבר.ירון לונדון סיפר כי טען בפני מוזס שהוא צריך לרדת קצת מנתניהו. נוני זרק לושהעיתון שלו נלחם על חייו. אפשר להבין. בכל זאת, עסק משפחתי ותיק שצריך להתמודד מול 'ישראל היום' בעל המיליארדים הרבים.
אך הסיפור לא מתחיל במלחמת הענקים הזו אלא הרבה לפני כן, בכל כלי תקשורת קטן כגדול. נניח שאתם פותחים עיתון עירוני קטן. יש לכם מודל כלכלי-רווחי והעיתון מתקיים על בסיס כספי מודעות. אם מפרסם קונה מודעות בהמון כסף - קשה מאוד שלא לפרגן לו בכתבה 'אמתית' שתפרסם אותו ותאדיר את שמו ותעטוף אותו במעיל עיתונאי-אובייקטיבי.ומי בכלל דיבר על העברת ביקורת שלילית על עסק או על העירייה המאכילה את העיתון מכספיהפרסומות שהיא תוחבת לכיסו?
דעות אישיות ומפרסמים הם מערכות שלמות ומסועפות המתנגשות זו בזו בלי יכולת להשתחרר מעצמן. מהמפרסמים אפשר להשתחרר אם יש לך אחד מהשניים - או כיס עמוק כמו של 'ישראל היום', או כשמדובר על גוף תקשורת בעל אומץ על גבול ההתאבדות, שבסופו של דבר משתלם למעטים שמגלים אותו.
אבל האמת היא שכדי לקבל עיתונות סבירה ומאוזנת אין צורך להתעלם לחלוטין מהצרכים הכלכליים של עיתון ואפילו מהרצון שלו לרַצות באופן מסוים את המפרסמים בו. מה שכן צריך לוודא הוא שהצרכים הכלכליים האלה ישבו במקום הנכון, באיזון שבין עיתונות מדווחת ודעתנית לבין הממון הדרוש למעטפת. עיתונים רבים ובתוכם עיתונים דתיים מגזריים - גם בבתי הכנסת וגם מחוצה להם - נופלים באיזון הזה, ולא מעט תוכן מוגש אלינו כשהקשר שלו לממון הרבה יותר חזק מהקשר שלו לעיתונות.
הדבר הופך מהותי וחזק יותר כשמגלים שבעלים של עיתון הוא גם בעליהם של עסקים נוספים. או לעתים באופן מוסווה פחות – משרדי פרסום בעלי לקוחות מוצהרים שמוציאים בלי להתבלבל גם עיתון – מקומי, מגזרי ואפילו כללי. המפה של 'העין השביעית' חושפת קשרים חלקיים ומוצהרים בלבד. באופן טבעי היא לא כוללת קשרים לא רשמיים וידועים ובטח שאינה מציגה את כל הקשרים שקיימים גם בתוך המגזר התקשורתי.

חלק ג': מאחורי הקלעים והמלחמות

דיברנו על חוסר אובייקטיביות בתקשורת בגלל דעות קבועות ומפרסמים,אך העניין הסבוך והמרתק יותר הוא האינטרסים החבויים מאחורי קלעי המלחמות.אלו שנולדים בגלל אחזקה של כמה כלי תקשורת במקביל והמלחמות ביניהםהמביאות לידי התעלמות ממושאי סיקור מסוימים באופן קבוע, ורחיצת ידיים אובססיבית של מושאי סיקור הקרובים לצלחת.
כל קורא יודע שנתניהו זה 'ישראל היום' ונגד נתניהו זה 'ידיעות אחרונות' גם בלי לפתוח את העיתונים הללו. הפרטים הפחות ידועים טמונים בדברים שמעבר לנתניהו, ונטועים עמוק בהסתעפויות של בעלויות ויריבויות. כך למשל, העיתון 'ידיעות אחרונות' של נוני מוזס מחזיק בבעלותו גם את האתר Ynet, את רשת מקומוני 'ידיעות תקשורת', הוצאת ספרים, בית דפוס, ועוד כמה מגזינים כמו 'פנאי פלוס', 'לאישה' ועוד. אך מה שמעניין ופחות ידוע הוא שקבוצת 'ידיעות' מחזיקה גם בחלק מהאתרים 'סרוגים' ו'כיכר השבת' ומקושרת גם ל-HOT ולזכיינית 'רשת'. כך שאם סדרת טלוויזיה של HOT יוצאת לאור, סביר להניח שאת הפרסום נקבל ב'ידיעות' - לא פעם בכתבות שער שהמתחרה YES יכולה לחלום לקבל. בלי שום קשר לאיכות היצירה.

וזה לא נעצר כאן.

אם 'קשת' - יריבה מרה של 'ידיעות' - תיצור משהו, סביר להניח שלא תשמעו עליו ב'קבוצת ידיעות'. ואם תשמעו, זה יהיה בהקשר שלילי. בימים אלו, התכנית הפופולרית 'האח הגדול' של 'קשת' (שתעבור ל'רשת' בעונה הבאה) זוכה להתעלמות כמעט גורפת ב'ידיעות', או שהיא מקבלת פרסום שלילי המובא מפיהם של פליטי ריאליטי לשעבר.מאידך גיסא, התכנית זוכה לפרסום חיובי מהמתחרה של 'ידיעות' - 'ישראל היום'.
גם ביומיום השוטף, נדיר מאוד מאוד למצוא ריאיון עם טאלנט של 'קשת' ב'ידיעות'. דוגמה מרתקת הייתה עם אדיר מילר, הקומיקאי המצליח בארץ, שזכה להתעלמות בלתי הגיונית ביחס למעמדו הציבורי מעל דפי 'ידיעות'.מצב בעייתי לעיתון שמכבד את עצמו ואמור לסקר את מה שזז. אך 'ידיעות' פתרו את הבעיה בצורה מקורית: הם פתחו תחרות שקראה לקוראים להצביע ל'מצעד הקומיקאים הגדולים של ישראל'.מילר הידוע כבדרן המצליח ביותר בארץ בתחום הקומדיה, הוכתר כמובן לזוכה מספר 1, ואזי הותרה הרצועה - הוא קיבל ריאיון נדיר בשער.
ההתנהלות הזו מתקיימת בצורה בוטה ומפורשת הרבה יותר בתחום הפוליטי, שם העניינים שקופים להחריד וידועים לציבור המבין היטב מי ידושן במחמאות ב'ישראל היום' (הליכוד) ומי ב'ידיעות' (יאיר לפיד, דרעי).
לעומת 'ידיעות', השומר מזה עשרות שנים על יריבויות קבועות כאלה הנזכרות לעיל,'מעריב' שנטה להחליף בעלים מדי כמה שנים עד שהונח בידיו של אלי עזור נחשב עיתון אובייקטיבי יחסית. הסיבה היא תמהיל מאוזן יחסית בין כותביו - נתן זהבי ובן כספית מהצד האחד, וקלמן ליבסקינד ושרה ב"ק מהצד השני.
אך גם שם כדאי לדעת על שיתופי פעולה המביאים לידי אחיזת עיניים למי שלא שוחה בחומרים שברקע.בעלי 'מעריב' מחזיק גם בתחנת הרדיו 103 FM ובחברת שלטי חוצות.כך שאם תמהתם איך ייתכן שתחנת רדיו מקומית מרשה לעצמה להחזיק פרסומות חוצות במיליוני שקלים באופן שוטף מדי כמה חודשים, הרי שקיבלתם את התשובה.
חיבורים דומים קיימים בעסקיו של שאול אלוביץ' המחזיק במגוון עסקים שאינם קשורים לתקשורת, אך גם באתר 'וואלה', חברת 'בזק' ו-YES.את סיקור הסדרות של HOT למשל באתר 'וואלה תרבות' - לא פעם תיאלצו לחפש במקום אחר. אתם יודעים כבר איפה.
ושוב, גם בציבור הדתי אפשר למצוא אינטרסים והסתעפויות קשרים למיניהם, שלעתים הם משמעותיים מאוד בסוגיות ציבוריות ובמערכות פוליטיות. גם בפרק הזה, לא יהיה נכון לחשוב שנגמרה האג'נדה האישית ושהכול הולך אחרי מגמת הבעלים – עיתונאים רבים זוכים לאמון הציבור בצדק רב והם מעצבים את דעותיהם ואת עבודתם העיתונאית על פי דרכם והבנתם המקצועית. תשאלו: אם כן, למה בעלי הון מתעניינים כל כך ברכישת כלי תקשורת עצמאיים לכאורה – התשובה היא שלא תמיד נדרשת הוראה מגבוה כדי ליצור מגמה עדינה בעת הצורך.

חלק ד': צרכן התקשורת

נושא מעניין לא פחות הוא מאפייניו של צרכן התקשורת הישראלי, שנדמה ששום דבר לא יפריע לו להמשיך לצרוך את אותם כלי תקשורת - חרף האינטרסים והידיעה ההולכת ונחשפתשל המפה המלאה ההופכת למובנת מיום ליום גם למי שאינו דוקטור לתקשורת.
בדיקה אישית שביצעתי כחלק ממחקר התקשורת הצנוע שלי בשנים האחרונות נערכה ביום שישי האחרון, בשבוע שבו התפוצצה פרשת 'ביבי-נוני'.רגע לפני שבת ניגשתי לבחון את דוכן העיתונים המקומי וללמוד את המקום החם ביותר - השטח.הבדיקה העלתה שדווקא 'ידיעות' ו'ישראל היום' אזלו כליל בדוכן העיתונים, חרף חשיפת מערומיהם.ומאידך גיסא, עותקי 'מעריב' שנחשב לעומתם אובייקטיבי ונטול אינטרסי שלטון היומונחים בפינה כאבן שאין לה דורשין.
מה שמוביל אותנו למסקנה מעניינת: בסופו של יום, עם כל כתרי הכבוד והחשיבות שנקשרו למקצוע העיתונות, כשאנשים פותחים עיתון הם מבקשים לעצמם מעט אקשן בידורי מרגש לרענן את הראש.גם אם הם קוראים באדיקות על פוליטיקה, החיפוש הוא אקשן ותו לא.
כשתחום העניין הוא פוליטיקה כבדה ולא ספורט או תרבות קלילים, מונח על פנינו אוטומטית מסווה של רצינות תהומית שמבקשת לדעת את האמת ורק את האמת, גם אם בפועל הצחוק הגדול, חוסר הרצינות והבידור האולטימטיבי נמצאים בעיקר במשחקים שמאחורי הקלעים של הפוליטיקה.

למפת התקשורת המלאה באתר 'העין השביעית'  - מומלץ מאוד לקרוא בעיון:

טור ישיר על הפרשה מאת עורך 'ידיעות אחרונות' רון ירון - ללא ספק ייכנס להיסטוריית העיתונות הישראלית:

תגובתו הישירה של נתניהו לפרשיה ההולכת ומתפוצצת דרך תמלילים הנחשפים בחדשות 2:

להזמנת הרצאות בנושא תקשורת למבוגרים ונוער:

gilinada@gmail.com

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

רווק עם אלוקים

רווק עם אלוקים