יום שישי, 17 בפברואר 2017

ראיון מרתק עם כתב הצבע אהרן גרנות

נדב גדליה

http://www.93fm.co.il/wp-content/uploads/2016/02/%d7%90%d7%94%d7%a8%d7%9f-%d7%92%d7%a8%d7%a0%d7%95%d7%aa.png

הנה עיתונאי מהזן הלא מצוי, שספק אם אי פעם יצא לחברה הישראלית להכיר. אהרון גרנות (50) הוא כתב הצבע החם של העיתונות החרדית * האיש חסיד גור רשמי, עם קווים דתיים לאומיים סרוגים למהדרין והוא בעיקר יודע לדבר עם בני אדם * צבע טרי

כשאתה מנסה לפגוש את מורך ורבך לכתיבת ראיונות וכתבות צבע עסיסיות אתה לפני הכל מרכין את הראש, אחרי זה אתה מתקשר לקבוע פגישה ושואל מתי נוח לכבוד הרב. הרב שלך לא מכיר אותך כמעט, אבל אתה הולך לגרום לו להכיר אותך היום.
אהרון גרנות הוא כתב הצבע והדמעות הכי וותיק בעיתונות הדתית-חרדית. 35 שנים שהוא במקצוע ועד היום הספיק להביא צבע ממסעותיו ברחבי העולם כמו גם דמעות מסוכות, אבל שכול ומוות, יחי ההבדל הגדול. במערכת העיתון החרדי 'משפחה' שבו הוא כותב כיום שולחים אותו במקרים הרגישים ביותר. איפה שיש דמעות - הוא נמצא, בשבילכם. ותכף נברר איך עושים את זה ואיך זה מרגיש לסחוט רטיבות מעל עור פנים כאובות.

גרנות נולד כחסיד גור אך החליף את כיפתו לכיפה סרוגה כשהיה בכיתה ז' לערך. "ההורים שלי קבלו את זה בשיוון נפש", הוא מספר, "הם ראו שזה לא מגיע ממקום של לפרוק עול". "אבי אמנם לא הרשה לי ללכת לבני עקיבא, אבל הוא התייחס לתהליכים שעברתי בסובלנות. ה'בום' הגדול היה שאחרי ישיבת תל אביב (הישוב, נ.ג) הגעתי לישיבת אור עציון. נדבקתי לרב דרוקמן ועד היום אני דבוק בו, הוא מורי ורבי. הוא שלח אותי לצבא שלוש שנים רגיל, לא הסדר, וזה באמת רק עיניים של מחנך דגול מסוגלות לראות. אין אדם מבין את דברי רבו עד ארבעים שנה, ונו, הבנתי את זה קצת קודם... אף פעם לא למדתי, אני לא טיפוס של 'זיץ', לשבת, עד היום אני דינמיט. הרב דרוקמן הבין שהדבר היחיד שיתן לי צמאון לתורה זו הדגשת המיוחדות שלי בקרב חילונים בצבא, וזה בדיוק מה שקרה! אחרי הצבא באתי אליו ושאלתי 'מה עכשיו?' ואז הצטרפתי למיסוד הישיבה 'שבי חברון'".
אחר כך הגיע הלימוד תורה של גרנות לשיאים חדשים. "כל הצמא שנצמאתי אליו בצבא הגשים את עצמו", הוא מספר בערגה על הימים שישב בישיבה כאברך כשהוא מתקיים משליש משרה בעולם התקשורת.
כיום גרנות מתגורר בקריית ארבע עם ארבעת ילדיו ואשת נעוריו ("התחתנתי בגיל 22, אבל כל אחד לפי נפשו", הוא אומר בהבנה למראה גילי) אבל לשיחה היום אנחנו נפגשים דווקא ברחוב האדמו"ר מגור, בבית הוריו, בבני ברק.
כל יום חמישי הוא מגיע לביקור בבית הוריו בבני ברק זה הכיבוד הורים שלו. אמא שלו מתיישבת ליד הבן יקיר לה ומקשיבה לשיחתנו. "פשוט לא ראיתי אותו הרבה זמן", היא מתנצלת ותולה את עיניה בבנה, אני עושה את אותו דבר ומניח את המחשב בצד. לא כל יום פוגשים עיתונאי בעל זקן עבות, פאות, ורפרוטאר שבהחלט יכול להתחרות בכל כוכבי העיתונות החילונית.

___

תחילת דרכו היתה בכתיבה בעיתון 'זרקור' כשהיה בן 15 והספיק וראיין את הבן של רבי אריה לוי, ובהמשך הוא הספיק לכתוב ב'היום השישי' זכר קדוש לברכה, בשבע, השבוע (שעה טובה, כיום), רשת קו עיתונות דתית, וכיום הוא יושב בכס סגן עורך השבועון המצליח בציבור החרדי 'משפחה'. כשאני שואל אותו למה הוא לא פונה לעיסוק בתקשורת הכללית בארץ אחרי כל כך הרבה שנים בתקשורת המגזרית, הוא אומר כי 'שם' יתנו לו להיות 'כתב לענייני דתיים או מתנחלים' ואז הוא יצטרך להתעסק בליצור אקשן ולהביא רפש למרכז הבמה. "אני יצטרך להביא את המיץ של הלכלוך, ואני לא רוצה לרדת למדמנות", הוא מסביר. "אני רוצה להתעסק עם עיתונות אמיתית, עם מה שהולך בעולם, אקשנים, מלחמות, להביא את השטח לכתב", הוא אומר.
'מטובי בניה של הציונות הדתית' לא היה חותמים עליו, דיי ברור. הבחור מצליח לאהוב ולאחד בצורה מופלאה בין הקצוות, ה' יצילנו. "בשבת אני הולך עם הלבוש החסידי ומתחת לכובע הספודיק אני חובש כיפה סרוגה לבנה...". כעת, בפניי, הוא לובש חולצה לבנה ומכנס שחור, חמוש בפאות וזקן ועל ראשו כיפה סרוגה שחורה גדולה אותה החליף לא מזמן מכיפת הבד של חסידות גור.
"זו השלמה וסינתזה בין שני הדברים ואני רוצה להדגיש שזה לא תרתי דסתרי", הוא אומר. "אני מחנך את הילדים שלי לעבוד את הקב"ה בצורה שהם רוצים", הוא מרצה את משנתו החינוכית. "אני שולח למוסדות דתיים לאומיים כי זה מה שמתאים להם". "ראש ישיבת 'חיצים' באיתמר ביקש מהבן שלי למסור שיחה על הרבי מגור בשבועות, למשל".
גרנות היה עד היום במגוון מקומות בעולם. בהם; שכם, ירדן, טוניס בהפיכה, עירק במלחמה, מצרים, גבול לוב, גבול סוריה. אחד מהישגיו הבולטים היא כתבת השטח שהביא משטח החמס בעזה.
"היו שלושים וששה בתי כנסת בגוש קטיף והיתה וועדה שדנה מה יעשה בהם", הוא מספר. "מי שטיפל בזה היה הרב שמחה הכהן קוק והרב שאר ישוב הכהן, הם סיכמו עם אנשי החמס שתמורת שמירה על 36 מסגדים בישראל החמס ישמור על ה-36 בתי הכנסת בגוש קטיף. אך הלשכה ללוחמה בטרור לא הסכימה שהרבנים ייסעו לעזה, לחמס מחשש לחייהם. וכך חיפשו שם מישהו שיש לו קשרים ברשות הפלשטינית, הרב קוק חשב עליי ונשלחתי לשם. הייתי שם עם שליח של האו"ם כדי להבטיח שלא אחטף.
זאת היתה הפעם היחידה שהתחפשתי", אומר גרנות שמוריד מעליו את השמועות הזדוניות כי הוא מתחפש כל אימת שהוא נוסע למסעותיו העיתונאיות ברחבי העולם. "שמתי פאה", הוא מספר. "קשרו לי את העינים והכניסו אותי למפקדה של החמס. והמפקד של החמס החליט שאני נראה יהודי ואי אפשר להכניס אותי לבתי כנסת, כי זה מסוכן בשבילי. הוא רצה לפצות אותי כדי שתהיה לי כתבה, אז הוא אמר שהוא יראה לי מאיפה יורים על ישראל. יצאנו וראיינתי את המחבלים שיורים ושאלתי אותם אם הם מטומטמים כי אני יכול לגלות את זה עוד רגע לאיש שב"כ כשאחזור לגבולות ישראל! והם אמרו לי שאנחנו הישראלים מטומטמים כי הם יורים מתוך מרכזי אוכלוסיה... וחיל האוויר יורה לשטחים פתוחים..." מספר גרנות ומחקה בקולו את המבטא הערבי.
"אפילו ערוץ 2 וסלימן הר שפי עשו על הכניסה שלי לעזה כתבה", מספר גרנות.

האשה לא מפחדת?

"היא כבר התרגלה, לאבא שלי אני לא מספר עד שאני חוזר", מגלה גרנות ואביו היושב לצידנו לא מתערב בבחירה של הבן היקיר. "ותמיד אני שואל את 'הרב'ה' לפני שאני נוסע".
מה עם 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'?
"אמרו לי מבית 'הרב'ה'; אם יבוא חסיד ויבקש לנסוע למצרים הרב'ה לא יתיר לו, אבל לנסוע להיות שם משגיח כשרות הוא יתיר לו – כי זו פרנסה. אחי נהג אוטובוס והוא לוקח סיכון גדול יותר ממני יום יום. יורדי ים, טייסים - יכולים להיות כאלה, כי זו הפרנסה שלהם".
תכל'ס, אף אחד לא מוכרח להיות עיתונאי, אנחנו צריכים בידור אז שולחים אותך לסוף העולם שמאלה.
"זה לא נכון היום, אולי פעם. איפשהו זו שליחות. יש שיאמרו לך שאני מונע מהתמימים לקרוא בעיתונים הקלוקלים. ואני אומר שבעולם המערבי אין דבר כזה בלי עיתונות. יש לזה הרבה פנים; בכל זאת משלמים לי על זה וזו הפרנסה שלי. הכרח?! אין הכרח שיאכלו בשר בארגניטנה, או שיהיה משגיח כשרות באיזה מפעל שמייצר סוכריה מסויימת. למה לנסוע באוטובוס? אפשר לנסוע בגמל... זו דרך העולם. העיתונות גם מגינה ומתקנת דברים. היה לי מרואיין שאחרי שראיינתי אותו שוטרים לחצו אותו, ואכן הוא ביקש לבטל את הכתבה. התלבטתי והרב ליאור אמר לי לפרסם בכל זאת, בגלל שזה התפקיד שלי ואם אפרסם השוטרים ימנעו מלעשות את זה בפעם הבא".

---שער הדמעות---


מעבר לכתבות השטח של גרנות העולם הערבי בארץ ובעולם כולו, הוא מראיין נדיר שמצליח להגיע פעם אחר פעם לליבותיהם של האנשים הכואבים בעם. אחד הראיונות המוצלחים שלו היה סביב פיגוע הדמים במרכז הרב. "ישבתי עם הרב ירחמיאל וייס מישל"צ", נספר גרנות "הוא מאוד נוח לבכות. הוא דיבר, שפך ובכה ובצד מישהי הסתכלה עליי כל הזמן. אחרי שסיימתי היא נגשה אליי והציגה את עצמה - אילנה דיין. היא ביקשה רשות להשתמש בשאלות ששאלתי את הרב וייס. והסוף היה שבראיון שלה עם הרב וייס התרגשו כל בית ישראל".

איך מרגיש לך להוציא דמעות ממישהו?

"אתה שואל שאלה מאוד רגישה. אם יש משהו ששנוא עליי בקריירה שלי זה כל התאונות והשבעות. ראיינתי את האלמנה בורובסקי, אשתו של איתמר, או את דוד חטואל שאיבד את משפחתו. הבן אדם איבד את כל עולמו בבת אחת! אמרתי לעצמי; קודם כל אני בא להתאבל איתו. אמרתי לצלם שיבוא איתי לנחם בלי המצלמה, כי כעת אני בא להשתתף בצערו נטו. נכנסתי והתפללתי שם והוא התחיל לספר ולספר, ואמרתי לו בעדינות שאולי ננצל את הבמה העיתונאית שלי כדי לפרסם את הדברים החזקים שהוא דיבר. לאט לאט הוא נפתח יותר. אחר כך סיפרתי לו שהמצלמות בחוץ ורק שיאמר לנו מה אסור ומה מותר, הןא הסכים ויצא ראיון קורע לב".

אולי אתה משתף אותנו בסוד - איך פותחים את לבבות המרואיינים?

זו לא שיטה שאני נוקט בה כדי לפתוח אנשים! אם זאת היתה שיטה זה לא היה עובד. הסוד הוא שאני באמת מתחבט ברגישות הזו, ואני מספר את ההתחבטות שלי מחדש כל פעם למרואיין הכואב. כשאני אומר את זה - אני מתכוון לזה. אחרי ראיון הרבה פעמים אומרים לי; אני לא מאמין שאמרתי דברים כאלה. זה גם קרה לי עם הרב שמואל טל. הסכימו לסדר לי עשר דקות איתו. זה היה מהפכני כי הוא לא מתראיין אף פעם. בסופו של דבר ישבנו שלוש שעות. אנשים לא האמינו. כמים הפנים לפנים - לב האדם לאדם, אני מזדהה עם האדם ואנשים נפתחים", אומר גרנות
שבעצמו נפתח היום ושופך את הסיפורים ההזויים מהצד שלו.
אחד הסיפורים היותר מרתקים שחווה גרנות היה כשהעז להתחפש לקבצן אמיתי.
לקראת חג הפורים בעיתון הבית שלו 'משפחה' הוא התאפר כולל פצעים שהציגו אותו כמסכן מאוד.
גרנות יצא עם צוות צילום לרחוב הראשי בשכונת גאולה בירושלים, התיישב כשלצידו מכתב מפוברק
המסביר שהוא אוסף כסף לרכישת וולוו חדשה... וחיכה לבאות.
אנשים באו והלכו ואיש לא זיהה אותו, עד שאחד מאנשי צוות העיתון הסב את תשומת ליבם של העוברים
ושבים כי מדובר בעיתונאי הידוע של הציבור החרדי.
מסתבר, שהאנשים לא באמת קוראים את ההמלצות של מי שהם תורמים להם.
הכתבה היתה אבן דרך חשובה בקריירה של גרנות.
שלא לומר, פאדיחה ראויה לציון. היום, הוא אומר לי, לא הייתי עושה את זה.
אבל מתיחות הוא ממשיך לייצר, במיוחדות ייתרה לגילונות הפורים של העיתון החרדי בו הוא עובד.
מדור סאטירה אין שם, אך במתיחות אפשר ללמוד מהם.
בפעם האחרת, עלה הרעיון לביים 'מציאת נפט בבני ברק'.
הרחובות נסגרו, מיכשור 'יעני' הגיע לעיר התורה והחסידות, והעוברים ושבים עשו את שלהם
ונהרו למקום בהמוניהם. להזכירכם, מדובר בבני ברק.
המצב הגיע עד כדי כך שדבר המתיחה הגיע
עד שצוותי חדשות מערוץ 2 הגיעו כדי לסקר את הנושא...
לא כולם הבינו שזו מתיחה, אך כמובן שבסופו של דבר עלו על כך ההמון, ואנשי החוק.
זה כבר לא היה כ"כ נעים למרות שהאירוע המבויים תואם עם העירייה ופקחיה שלא יפגעו
לרעה בגרנות ואנשיו.
שוטר שהגיע למקום שאל מי אחראי לכל המהומה
הזאת ומישהו שעד היום לא נודע שמו הפנה את האצבע המאשימה לגרנות
שהתבקש לסור לתחנת המשטרה.
דא עקא, שהכתב המהולל לא יכול היה לעזוב את המקום בעת שהוא מסקר לעיתונו את המתיחה שיצר...
בסופו של דבר הוא הבטיח הגיע לתחנת משטרה לאחר מכן והשתחרר בלי שום פגע.
"חגגנו הרבה זמן על היחסי ציבור שזה עשה לעיתון", צוחק גרנות כשהוא נזכר במעשה הקונדס
שלו.

וזה מה שיפה אצל גרנות, הוא יודע להיות שטותניק כשצריך וללכת עם זה עד הסוף,
ומאידך הוא האיש שנמצא ברגעים הכאובים ביותר בראיון דמעות עם דוד חטואל למשל.
גרנות הוא עיתונאי בנשמתו, כזה שסקרנות היא הטבע שלו.
סיפורים שאין בלתם נמצאים על כף אוזנו, גם אם לא תמיד יתפרסמו בעיתון שלו.
בעבודתו הוא יודע להיות בידורי וקליל כשצריך, לעשות דברים הזויים עליהם הוא יאמר לאחר מכן "איך עשיתי את זה לכל הרוחות", ורגע אחרי זה לשבת בשיא הרצינות ולהקשיב לדמעות ולכתוב אותן.
סיפור אחר שמספר לי גרנות הראה את הצד התחקריני של גרנות.
מנהל בית ספר שלא רצה לקבל ילד חריג לבית ספרו עשה את הנדרש ממנו,
רק כי גרנות התעצבן ולא היסס להשתמש בכוח שלו לטובת הילד שמצא את עצמו
אחר כבוד בבית הספר הנחשק עם תמונת שער גדולה בעיתון.

*תן עוד סיפור מעניין שקרה באמת.

"לפני שנסענו לתוניס קיבלתי על פי הדרכת האדמו"ר מגור שליט"א ביקשתי אשרה מיוחדת שבה נכתב שאנו מוזמנים על ידי ממשלת תוניס לשהות בה ולעשות בה כתבות ולצלם בה צילומים. במהלך הסיקור, עמדנו בחזית משרד ראש הממשלה בעיר תוניס וסיקרנו את ההפגנה של הפליטים הלוביים שהגיעו לתוניס. היו לי שני צלמים בצוות צלם וידאו וצלם סטילס. המאבטח במשרד רוה"מ התוניסאי לא הניח לאלי קובין צלם הסטילס לצלם מעבר לגדר אבל לפתע ראינו שכן פותחים את השערים לצלם הוידאו ינון פוקס. כשהתקרבנו לכיוון הפתח, ינון נעלם. אחרי כמה דקות הבנו שכוחות הביטחון של תוניס עצרו את ינון. לא ידעתי מה לעשות. עמדתי במרכז בירה ערבית, צלם שלי עצור ולמי אתקשר בדיוק, לשגריר ישראל בתוניס? ניסיתי להשיג בטלפון את דוברות משרד רוה"מ התוניסאי ותוך כדי פרפורי הבטן הופיע לפתע ינון כולו זורח. מה קרה? עצרו אותו שאלו אותו מה הוא עושה כאן? הוא השיב שהוא מצלם לכתבה. ומי אישר לך? הוא הראה את האשרה שקיבלנו ובה היתר לעשות כתבות וצילומים. שחררו אותו מיד, האדמו"ר מגור שמר עלינו מרחוק. ואז בעודו עומד ומספר לנו את הסיפור המופלא הופיע לפתע מישהו מלווה בעוד שני שומרי ראש ראינו שהוא בעל מעמד, שאל אותנו מי אנחנו סיפרנו לו שאנו עיתונאים ישראלים והוא איחל לנו בהצלחה וברוכים הבאים לתוניס רק לאחר מכן הבנו שמי ששוחח איתנו היה לא אחר מראש ממשלת תוניסיה הזמני בכבודו ובעצמו".

*עוד אחד עולמי? אם כבר אנחנו פה בבני ברק שנרגיש קצת חוץ לארץ.
.
"להודו נשלחתי לסקר אחרי הפיגוע במומביי, הרופא ששמר על הגופות שלא ינתחו אותם ניתוח שלאחר המוות היה מועמד להיות גר צדק שלמד לגירותו עם זוג שלוחי חב"ד שנרצחו. התיידדנו, העלתי אותו לארץ הוא התגייר גיור מלא קיבל היתר רפואי וכיום הוא תושב קרית ארבע ורופא בבית החולים מעייני הישועה".
*ויש ראיון או כתבה שאתה מעדיף לשכוח?
"פעם ראיינתי באחד מערי אוקראינה מישהו שהציג עצמו כקצין בכיר לשעבר בצבא האדום וכאחד המהנדסים שייצר בסוריה טילים גרעיניים עם גז צקלון בי יחד עם עוד קצינים מהצבא האדום, הוא יהודי ועכשיו הוא מתחרט וחזר בתשובה. הוא גם הציג תעודות מרשימות הכתבה הנפלאה פורסמה ורק אחר כך התברר שהוא חולה נפש ולא היה שם מעולם וכל האישורים שהציג בפנינו הם מזויפים"
*בו נדבר רגע על החלפת הכיפות שלך חזרת לכיפה סרוגה לא מזמן.
היכן אתה עומד בתפר המגזרי בין החרדי לדתי לאומי?
"המעבר לכיפה הסרוגה בחזרה נעשה מסיבות משפחתיות פרטיות לחלוטין שאין להם קשר לשום דבר, אבל הוא התאפשר בקלות רק בגלל שאני באמת מרגיש שייכות לשני המחנות באותה מידה. כל ציבור שומרי המצוות מקיים את אותו שולחן ערוך ותלמידי חכמים מרבים שלום בעולם כל אחד מראה את הפן שלו בתורה. אני משתדל לאחד בין שני המחנות. האני ממשיך ללכת בלבוש חרדי אבל על ראשי כיפה סרוגה. אני ממשיך להיות קשור בכל נימי נפשי לכ"ק מרן האדמו"ר מגור אבל צמוד בהלכה למורי ורבי מרן הגאון הרב דב ליאור שליט"א וממשיך להיות בקשר עם מו"ר הרב חיים דרוקמן. אני מגדל כבר דור שלישי בחברון, דור רביעי להורים של אשתי שגם הם בחברון. אני מרגיש שליחות בחבישת הספודיק ומתחתיו כיפה סרוגה. עצם מעצמה של חסידות גור, ובשר מבשרה של הציונות הדתית. לא מרגיש סתירה אולי בגלל שאני בן מזל תאומים".

*המעניין הוא שאתה כותב בעיתון חרדי לגמרי 'משפחה'. איך אתה מרגיש ככתב צבע,
עם אינפלצית התיאורים?

"הסופרלטיבים בעיתונות החרדית הן מחלה נוראית, כל מסע הוא הסטורי, כל פגישה היא פגישת פסגה כל מעמד הוא 'נורא הוד' וכל הצעת חוק של חבר כנסת חילוני היא 'הצעת חוק קנטרנית' גם אם היא עוסקת בתיקונים לחוק רישוי עסקים...". העיתונות החרדית צריכה להתרפא מהפומפוזיות הזאת. זה לא אינטלגנטי.
.
לתגובות נדב גדליה בפייסבוק

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

רווק עם אלוקים

רווק עם אלוקים