יום שישי, 17 בפברואר 2017

ראיון כאוב עם חמי רודנר

נדב גדליה
http://www.rimonschool.co.il/wp-content/uploads/2016/01/%d7%97%d7%9e-%d7%a8%d7%95%d7%93%d7%a0%d7%a8-31.jpg
חמי רודנר (49) לא מתבייש בכאב שלו. הוא מאמין שבלעדיו לא היה מגיע לשום מקום * היום הוא מלמד מוזיקה בבית הספר הדתי 'מזמור'. נדב גלעד הלך לחפש אתו איפה הילד, ובדרך גילה כמה דברים על הגאולה, הו גאולה

לא מזמן הופעתי במקום גדול מאוד, עם המון אנרגיות ושמחה. כמעט שכחתי מאין באתי, אבל אז הגיע הריאיון עם חמי רודנר והרביץ בי בפנים את האמת הצרופה: יצירת מוזיקה מגיעה מכאב שהופך למשהו שמרגש ומשמח אחרים. שנים של חיים בפנימייה וסגנון שממש לא מתאים לאישיות, הותירו בי משהו שאפשר להרגיש בשירים, יהיו השמחים והמקפיצים ביותר.

"אני ביישן מאוד כשאני לא על במה ואני מוחצן מאוד מאוד כשאני עליה", מספר רודנר. "דע לך שרוב האנשים שמופיעים הם כאלה. מי שהגיע למקום הזה הגיע ממקום של ביישנות וחסכים בפידבקים. הרבה אנשים שאני מכיר עצורים מאוד כשהם לא על הבמה. לא כולם, אבל יש הרבה דוגמאות – מיהודה פוליקר ודרומה".

כשאתה אומר 'חסכים בפידבק', למה אתה מתכוון?

"מקום שאנשים מגיעים אליו מאיזושהי שריטה. אנשים לא סתם כותבים שירים ושרים שירים חושפניים ואפילו כואבים על החיים, אני חושב שזה מגיע ממקום של שריטה, כמו רצון פנימי לתקן את החסכים והמכאובים שלהם בעזרת העלייה על במה. זה לא מעיד על בריאות נפשית, הצורך לעלות על במה מראה שהאדם מקבל את הביטחון שלו ממקום חיצוני ולא ממקום מאוזן ופנימי".

נשמע כמו משהו שצריך לפתור ברמה הפסיכולוגית.

"אני לא חושב שהפתרון לכל שריטה הוא הטיפול הפסיכולוגי, אף אחד לא הוכיח שזה באמת עוזר. אני מאמין בפסיכולוגיה ברמות מסוימות, אני לא מאמין שזה מדע מדויק, ואני אומר את זה מניסיון רב בתחום. בסך הכול אנשים צריכים להיות שמחים וליהנות, וברגע שאתה עושה את זה טוב ולא מתוך חרדות - ויכולות להיות חרדות מזה - אז מעבר לכך שאתה מבריא את עצמך, אתה נותן לקהל משהו רגשי גדול, חיבוק, דברים לחשוב עליהם, זה דבר גדול מאוד".

אמנות תמיד מגיעה ממקום של כאב? לא יכול להיות אמן שנח על זרי הדפנה מגיל אפס?

"יש אנשים שמאוד מרוצים מעצמם וזה הכיוון השני שממנו מגיעים אל הבמה, אבל זה נדיר ורוב האמנים לא באים מהכיוון הזה. זה מה שאני מכיר, לא עשיתי סקר".

אם אחזיר אותך עשרים שנה אחורה, חלמת שתגיע להכרה כזאת?

"לא. כל הדברים שקרו לי בתקופה ההיא הם בעיניי בגדר נס. לא למדתי מוזיקה, אני לא יודע לקרוא תווים, באתי למוזיקה ממקום של כאב וצורך לצעוק, והתמזל מזלי שהכישרון שלי הסתנכרן עם התקופה. בתקופה שהלהקה שלי ('איפה הילד', נ"ג) פרצה קדימה נוצר חלון הזדמנויות של הקשבה אחרת למוזיקה בארץ. ופתאום אנשים שרוטים כמוני, כמו ערן צור ו'כנסיית השכל' קיבלו הקשבה. זה דבר שקרה באופן חד-פעמי בהיסטוריה המוזיקלית של ישראל, ולמזלי הרב הייתי בגיל הנכון ובתקופה הנכונה ועם השירים הנכונים. אני חושב שאם אני ושכמותי היינו היום, לא היינו מגיעים להצלחה הזאת. לא חושב שמישהו היה משמיע היום את 'מישהו שומע אותי', כי הוא מאוד בועט ורוקיסטי. אני שומע מה שאנשים מוציאים וזכות הצעקה שהניע אותנו אינו חלק מהתפריט המוזיקלי היום. שומעים קולות יפים, יש מעט מאוד חספוס וקוצים כמו שהייתה אצלנו במוזיקה ובאישיות".

נתן גושן דווקא נשמע מאוד כואב.

"אני לא מכיר אותו מספיק טוב אז אני לא יכול לדבר, אבל ממה שאני מכיר הוא לא מחוספס במיוחד. זאת ההתרשמות שלי, אני לא רואה את זה במה שהוא עושה כרוק".
היצירה מוציאה מהלופ
רודנר גדל בקיבוץ גבעת ברנר, עבד בעבודות שונות שאותן הוא מגדיר 'שחורות' ובגיל 23 עזב את הקיבוץ, גיבש את אישיותו המוזיקלית ופרץ לתודעה הציבורית עם להקתו 'איפה הילד'. היום, כשהילד כבר בן 49, הוא לא מתבייש לומר את אשר היה על לבו.

איך אתה לא מתבייש לומר בקול רם שאתה שרוט?

"אני צריך לצטט לך את רבי נחמן 'לב שבור - לב שלם'? להרבה אנשים שהביאו יופי לעולם, ואני לא מדבר רק על עצמי חלילה - היה לב שבור".
 
והלב השבור יכול להאשים מישהו בשבר הזה?

"אחרי גיל שלושים אתה יכול להאשים רק את עצמך".

ועד גיל 30?

"אתה יכול להאשים את כל העולם".

אתה האשמת את העולם?

"גדלתי בקיבוץ והמסגרת שלו לא התאימה לאישיות שלי בכלל. היו לי הרבה צרות ובעיות. התגברתי על זה, עשיתי את הדרך שלי, ועכשיו יש לי העולם שלי והמשפחה שלי, ובאמת אני לא מאשים אף אחד כי בזכות זה גם הרווחתי הרבה דברים בחיים. הצורך שלי לעשות מוזיקה בא מהצורך לצעקה, והיא באה מתוך הרגשה של דיכוי".
אני מחליט לפתוח את אשר על לבי לרודנר ושואל אותו עד מתי ילוו אותי הכאב והחיים בצל העבר המרצד שממנו אני מגיע.
באיזה גיל משתחררים מהכול וחיים חיים שלא מושפעים דרמטית ממה שהיה בעבר?
"אני חושב שבערך בגיל שלושים צריך להפסיק לכאוב ולהתחיל לקבל אחריות על עצמך. בדת זה צריך לקרות בגיל 13, אבל בגדול זה עניין של בחירה, מתי שאתה מחליט.
"הזיכרונות והכאב אף פעם לא עוברים, אבל השאלה היא אם הכאב מופנה לכיוון הזעם. כל עוד אתה זועם נוצר לופ שאתה לא יוצא ממנו, אלא אם כן אתה בורא מהכאב משהו מאוד מאוד יפה. זאת השאלה. אנשים שזכו לברכה הזאת שהם יכולים להיות אמנים, יכולים להפיק מהכאב הזה זהב. רק מה שעוזר לאנשים אחרים זה זהב".
אם חמי רודנר לא היה גר בקיבוץ גבעת ברנר אלא בתל-אביב של פעם הוא לא היה זמר?
"מאוד יכול להיות".

מה היית עושה?

"אלוקים יודע, ייתכן שהייתי עושה משהו יצירתי או עיוני כי אני אוהב מאוד ספרות והיסטוריה".
מלמד את הדתיים רוקנ'רול
מאיזה מקום נוצר השיר 'גאולה'?
"השיר הזה נכתב ב-99'. הייתה לי תקופת משבר גדולה מאוד, הייתי בן 35, והייתה מישהי שפשוט מַשתה אותי מהבוץ שהייתי בו וכתבתי אותו כתודה בשבילה".

קראו לה באמת גאולה?

"לא, קראתי לה על שם המושג 'גאולה', היא גאלה אותי".
בימים אלו מלמד רודנר בבית הספר למוזיקה 'מזמור' השוכן בגבעת וושינגטון. רודנר גם היה שופט בתחרות 'כוכב נולד' של החמ"ד שנערכה לפני כמה שבועות בגבעת וושינגטון, אף שהוא לא למד מוזיקה באוניברסיטה.

לא למדת מוזיקה ואתה מלמד מוזיקה ב'מזמור'. איך זה יכול להיות?
 
"אתה צריך לשאול את מנהלי בית הספר איך נוצרה השערורייה הזאת... אבל ברצינות, אני מלמד גם ב'במה המרכזית' ויש לי איזושהי גישה של רוקנ'רול שהבסיס שלה הוא לא ידע מוזיקלי אלא אינטואיציה. כל הגישה שלי למוזיקה היא אינטואיטיבית ובמשך הזמן למדתי טכניקות איך להעצים את זה ואיך להבחין מתי אנחנו מצליחים להגיע למה שאנחנו רוצים לומר ומתי אנחנו סתם מבלבלים את המוח. הניסיון הזה העניק לי את הזכות להעביר מהתובנות שלי לאנשים צעירים"
.
בית הספר הדתי משפיע עליך מבחינה רוחנית?

"כל פעם שאני חוזר מ'מזמור' אני חוזר עם המון אנרגיה, כי יש בציבור הסרוג המון רעב וצמא ליֵדע ויש המון כישרון שרוצה לצאת החוצה. בכל הקורסים שאני מעביר יש אנשים שבשאלות ובוויכוחים שלהם הם מלמדים אותי, וזה הכי חשוב - ללמוד בעצמך. יש לי אהבה לאנשים שם באופן כללי, וגם ספציפית לכמה חבר'ה שהמוזיקה שלהם מרגשת אותי".

על מה הוויכוחים עם התלמידים?

"זה תלוי בקורסים. אני מלמד ארבעה קורסים. האחד עם הרכב נפלא, השני הוא ההיסטוריה של הרוק, שם אני מראה לתלמידים סרטים תיעודיים, ולא כל דבר אני מראה להם... השלישי הוא קורס הלחנת שירים ובו אני רואה בעיה בציבור הדתי. יש להם כבוד גדול למילה הכתובה אז הם לוקחים מילים מהמקורות; זו לא בעיה אבל זה מגביל, ואני מנסה להעביר להם שהועבדה שהם דתיים לא אומרת שהם לא יכולים לכתוב שירים נהדרים. הקורס הרביעי הוא קורס לבנות שכותבות שירים נהדרים. זה כיף לי כי אנשים אוהבים לחדור פנימה ולהתפלפל".
כשאני שואל את רודנר על אמונה הוא צוחק ואומר שהוא לא רוצה לשבור לי את הלב. "הרבה פעמים אני זורק לחבר'ה דוגמאות מהתנ"ך וכו' אבל אני לא אוהב להתחנף, והעובדה שאני מלמד בבית ספר דתי לא תגרום לי להתחפש לבנאדם אחר ולנסות להחצין איזה צד מאמין שבי. זה דבר שביני לבין...", הוא אומר ומשתתק לרגע. "אתה מבין?" הוא שואל, "ביני לבין אלוקים... ברור שאני לא בנאדם דתי. שאלת האמונה היא מורכבת מאוד. זה דבר שאני שם אותו בצד, ומכיוון שאני לא בנאדם דתי אין לי כלים. אני מתעניין ביהדות, זה דבר מעניין מאוד, אבל זה לא אומר שאני הולך לחזור בתשובה או משהו כזה. אני חושב שאחד הדברים שנותנים לי כוח ב'מזמור' הוא העובדה שאני יכול לתת להם ברמה האמנותית ראיית עולם אחרת שיכולה לעורר בהם הרבה סקרנות.
"יש מסביבי המון אנשים שחוזרים בתשובה, גם בלהקה שלי יש גיטריסט שהולך ומתחזק, אבל אני רחוק מזה".
זה יכול לקרות לך פתאום?
"אני אף פעם לא אומר 'אף פעם', אבל אני לא חושב שזה יקרה לי".

לתגובות:נדב גדליה בפייסבוק

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

רווק עם אלוקים

רווק עם אלוקים