יום חמישי, 16 בפברואר 2017

העיתון המיוחד "לאנשים מרגישים"

נדב גדליה



הם שני חברים שנראים שונים מאוד חיצונית ודומים מאוד בנפש שהחליטו להוציא לאור את 'כביש אחד' - המגזין לאנשים מרגישים. נדב גלעד פגש אותם וגילה שיש בארץ המון אנשים מרגישים, והם צריכים דחוף עיתון

מנכ"ל אחד האתרים הגדולים בישראל קונן לא מזמן באחד מעיתוני הכלכלה שגוגל ופייסבוק הורגים לו את האתר. הפרסום עבר לשם, והוא נותר חסר מזומנים רבים, בניגוד לעבר. הוא שכח כנראה שלפני כמה שנים האתר שהוא ממנכ"ל גרם להכרזה פומבית על מותה של העיתונות המודפסת. היא באמת נמצאת במצב גסיסה מתקדם אם כי מותירה אפשרות להתפלל להחלמתה.
יחיאל נחמני ואילן לבנון חשבו קצת אחרת. הם החליטו שהעיתונות המודפסת מתה במקומות הנכונים וכרגע היא מחפשת חיוּת היכן שלא השיגה עדיין - במקום של הנפש, הלב והנשמה, לאו דווקא בסדר הזה, וממש לא בקטע המחזק, אם ציפיתם לעיתון של מאמרים חסידיים. וכך קם לו 'כביש אחד' המכנה את עצמו 'העיתון לאנשים מרגישים', כשהוא מתכתב עם הסלוגן הידוע של 'הארץ' – "העיתון לאנשים חושבים". למה לחשוב כשאפשר פשוט להרגיש?

'כביש אחד' לא נועד להחזיר בתשובה ולא לשרת אג'נדה כלשהי. הוא מאגד בתוכו חומרים שמדברים אחרת, נושמים אחרת, נקראים אחרת. לא תמצאו שם ראיונות על סלבס ולא לשון הרע, התנשאות או ציניות שבזה לזולת ושאר מרעין בישין. 'כביש אחד' מגיע אל העם היושב בציון כדי לתת מקום לביטויי הלב והנפש, לתחושות ולהרגשות שנשכחו אי שם במעבה הררי העיתונות רודפת הסקופים העכשוויים, נטולי הנשמה והמכוסים שכבת לק צבעונית.
'כביש אחד' (בלי מספר, אחד, בעברית) מכיל בתוכו טורים אישיים שמחפשים להכיר ולהכיל את השונה, כתבות צבע על אישים אנונימיים שיש להם מה להגיד על טלטלות הלב. "מישהי קיבלה את העיתון הזה, קראה אותו וסיפרה שהיא פשוט בכתה", מספר יחיאל נחמני (22), אחד מיוזמי העיתון, שהגיע אל הריאיון כשהוא מחזיק בידיו תמונות קנבס מיוחדות שנועדו להיות תשורה לתורמים התומכים בעיתון מבחינה כספית.
על 'כביש אחד' עובדים כבר כשנתיים ימים. "חשבנו שתוך כמה חודשים זה יהיה בחוץ", מגלה נחמני. הוא לא חלם לאיזה בור הוא נכנס. בשנתיים האחרונות עסק נחמני ביחד עם שותפו אילן לבנון (32) באיסוף חומר ורעיונות, ובהרבה הרבה מרדפים לגיוס משאבים. כסף, בעגה המדוברת. נחמני, שהופקד על ההפקה, עבד קשה פיזית חודשים ארוכים כדי להגשים את החלום הבוער שלו להוצאת העיתון. הרעיון להוציא 'עיתון לאנשים מרגישים' היה חזק ממנו.
מעבר לכספו הפרטי של נחמני הצעיר גויסו יותר מ-50 אלף שקלים באתר גיוס הכספים 'הד סטארט', מתורמים שונים ששוכנעו שעיתון כזה צריך סוף סוף לראות אור, ולהיות מודפס. למעשה, עיתון לאנשים מרגישים מוכרחים להחזיק ביד, בנייר הישן והטוב, כדי להתחבר. אתר אינטרנט? הצחקתם אותם, איך אפשר להרגיש משהו דרך המסך?!
בתכנית הבוקר שלו בערוץ 2 אירח אברי גלעד את לבנון ונחמני כדי לסייע בגיוס הכספים לעיתון, ובסופו של דבר, יריקות הדם של השניים עשו משהו, והעיתון יצא לאור רשמית כשהוא מבקש מקוראיו: תנו לי צ'אנס, אני כותב מהלב.


"הגיליונות הבאים כבר מוכנים", מגלה נחמני ומתלהב מאוד שהצליח להגשים את חלומו הבלתי אפשרי. והוא בסך הכול בחור בן 22 שנפלט ממסגרות רשמיות בגיל העשרה לטובת מגורים ועבודה בחווה, עריכת ספרים ב'ידיעות ספרים' ועבודות בנייה עברית.
נחמני מחזיק בראש נטול כיפה ואפוף אמונה ודיבורי רוח. אי אפשר לקרוא לו חילוני. אולי חילוני שומר מצוות. אולי. לעומתו, חברו המבוגר ממנו בעשר שנים הוא דוס המְתחזק על ראשו זקן, פאות וכיפה גדולה. על גבו תיק טיילים ענק ובלבו סיפורים ודיבורי רוח מפה ועד לפחות הגיליון ה-900 של העיתון שיחיה. הריאיון אתו יכול היה להימשך שבוע ברציפות אם לא הייתי מוכרח להסתלק מבית הקפה הרמת-גני.
לבנון הוא טיפוס שמכיר אנשים מעניינים לרוב. "זו אולי פעם ראשונה בחיים שלי שאני שותה XL שלם", הוא מספר לי כשאני מביט בו לוגם משקה אנרגיה שאינו תואם את אווירת השאנטי הטיולית שהוא משרה. "הייתי בסיני ופגשתי ערבי שקנה לי את ה-XL הזה", הוא מספר לי. "הוא הוסיף לי גם שני חטיפי שוקולד. אתה רוצה אותם? זה אבקת חלב נכרי, אבל...". ויתרתי.
לבנון מדריך טיולים ומספר סיפורים, מציג הצגות, עובד בארכאולוגיה. איש רב-גוונים. וגולת הכותרת: הוא טייל פיזי אבל לא פחות נפשי. נשמתו אוהבת מאוד להכיר אנשים חדשים בכל זמן נתון. "הייתה לי שנה אחת שבה הייתי חורש את הארץ בטיולים, זורם, נוסע", הוא מספר. "היה לי תנ"ך וכל בוקר ידעתי שאני צריך ללמוד בו שלושה פרקים. כל פעם מצאתי את עצמי בזוּלות שכוחות עם חבר'ה מעניינים", הוא נזכר ועיניו בורקות. כשהוא מספר אתה יושב מרותק כאילו הייתי שם אתו. אתה מרגיש שהוא משוחרר זמן, מקום ורצון. לא פלא שהעיתון לאנשים מרגישים לקח אותו לעורכו ומייסדו, ולא תמוה שהוריו השלימו עם המציאות שבנם אינו איש ההולך בתלם סטנדרטי.
יש בו ובנחמני תום ופשטות נדירים. כמעט תום ילדות שלא שזף את תחמוני העולם הזה. הם חפים מציניות והתנשאות ואי אפשר לדמיין אותם מתעצבנים. השלווה שורה בהם ומרגישים שהם מרגישים.

כתבות מהסוג המרגיש

את נחמני פגשתי לראשונה בליפתא. הוא היה אז נער על סף סוף גיל ההתבגרות ובעיניו דלק ניצוץ מוטיבציה מחשיד. הוא ביקש ממני להצטרף למיזם החדש שלו 'כביש אחד' אף שתקציב לא ממש היה לו. "אני רוצה שתראיין את גבריאל, הוא הומלס שגר בליפתא ויש לו פאות ראסטות באורך מטר ומשהו. הוא טיפוס מעניין". כשביקשתי את הטלפון של גבריאל הוא השיב לי שאין לו טלפון... לא הקשיתי יתר על המידה איך נמצא אותו. הניצוץ המחשיד של נחמני הפך לאש בערה ובסופו של דבר מצאתי את עצמי עם גבריאל בשיחה מרתקת ומרגשת שקיבלה את הכותרת בעיתון: "המלאך גבריאל, לשירותך".
איך נחמני ולבנון חשבו על הטיפוס המיוחד הזה שיכול בנקל לתפוס כתבת שער באחד ממוספי סוף השבוע הפופולריים בארץ? אלוקים יודע. וברור שהוא גם שלח אותם למצוא כתבות מיוחדות נוספות שעין לא קראתן במקומות אחרים: כתבה עם מוזיקאי שיוצר אלבום מוזיקה כל חצי שנה ועוסק לפרנסתו בניקיון חדרי מדרגות, או כתבה אחרת עם אמן רוחני ומעניין מעולם המנדלות שהפך לכזה בעקבות דיכאון. אנשים כמו דוד בן-יוסף ונעה דיין השתתפו ב'כביש אחד' לצד דוקטור לתאוריה של הטכנולוגיה בבר-אילן. אנשים דתיים, דוסים של ממש, לצד חילונים ולא מוגדרים בעליל תרמו את חלקם בכתיבה ובהפקה. לא בשביל 'להשפיע' ולשכנע להיות כמותם כמקובל בבית ספרנו, אלא פשוט בשביל לדבר, להכיר, וזה הכול. לא הידברות ששורתה התחתונה - 'אז יאללה בוא תהיה כמוני', אלא הידברות נטו, לשם שמים.
הילד מקריית משה שהרגיש את העולם אחרת

לא כל אחד מסוגל להכיל את כולם ולהגיע להידברות כלשהי עם השונה. נחמני למשל הגיע מרקע מוגדר מאוד: ילד טוב קריית משה-ירושלים, לכאורה. אבל הוא לא. ממש לא. "אני משתעמם בקלות", הוא מגלה מה דוחף אותו בחייו. "אני לא אוהב לעשות דברים כי 'צריך' ובכך להפעיל כוח על עצמי... בסוף כיתה ט' עזבתי את התיכון ומאז אני משתדל לברוח מכל מסגרת נורמטיבית, מהסיבה שלא תמיד 'מה שכולם עושים' מתאים לתנועה הפנימית שלי באותו רגע".
נשמע מפתה? מעורר הזדהות? לא כל הזהב נוצץ, החיים של נחמני אינם פשוטים. "זה לא באמת כל כך קל", הוא מודה. "קיים מאבק יומיומי בין הנוחות והשליטה שמספק לי הזיכרון של האתמול לבין תנועת החיים החדשה העורגת לפרוץ בתוכי ברגע זה", הוא מתפייט. ההתלהבות שבו עוצרת והוא מסביר ברצינות את משנת חייו. "רצוני הוא בראש ובראשונה לגלות בתוכי כוחות חיים חדשים בכל רגע ורגע, ולתת להם, ולא לידיעות שלי מהעבר, להיות המדריכים במסע החיים שלי. דיבור פנימי של כל אדם - הוא אמת. לעומתו שיח הדעתנות נגוע בשכנוע של 'אני צודק', ורצון עז להחלת הרגע הקודם על כל הרגעים שיבואו אחריו, וחלקיק מציאות בודד - על היקום כולו".

אם גם אתם אנשים מרגישים, כנראה הבנתם על מה נחמני מדבר. אם לא הבנתם, גם זה בסדר, יום יבוא וכולנו נרגיש בלי שנרגיש. "אני מייחל שתהיה במה לדיבור הפנימי של הלבבות הטובים", מייחל נחמני, "במה שתאפשר לנו להתבטא בחופשיות, לגעת בנביעת החיים שנושאת עמה חום, שממוססת את הניכור, מעוררת לבבות לתנועה, ומחברת הווה ותכלית".
נחמני ולבנון אינם חשודים ביומרנות-יתר. אם עיתון כמו שלהם היה ברקע חיינו הם לא היו פה בשביל להוציא אותו ולהילחם כל כך על הוצאתו. לא מדובר בחבר'ה משועממים, לשניים יש תכניות ורעיונות שווים לחיים יפים יותר. לבנון מצהיר ברגע מכונן בשיחתנו שהוא יכול לתת לי ים רעיונות לעשיית כסף. פשוט כך. הוא לא פינטז שנחמני ייקח את הרעיון של העיתון (שכעת לא בטוח אם רווחי הוא אם לאו) ברצינות. אבל נחמני הוא בולדוזר שיודע להזיז חלומות לכיוון צומת מגשימים.
עכשיו העיתון כבר מודפס, אני מחזיק אותו בידי. הדפים איכותיים, פשוטים ומשובחים. לא דפי כרומו מערביים, אלא מחוספסים ו'מרגישים'. בין כתבה לכתבה קטעי שירה ואיורים מיוחדים בסגנון שקשה לתאר במילים. יהיה עוול לכנות אותם 'אמנות' - הם ממש נושמים, מביעים משהו שאי אפשר לגעת בו, אבל אפשר להרגיש.

"היה קשה לגייס כספים לעיתון", מספר נחמני. "בדרך כלל אנשים שתורמים מחפשים לתרום לאג'נדה הקרובה ללבם, לכן קשה לנו יותר להתרים לעיתון שאין לו אג'נדה ושהוא בא לתת במה לביטוי של הנפש. הדרך רצופה קשיים ודברים לא פשוטים. כשהדפסנו את העיתון הראשון, שמונים אחוז מהעיתונים נפגמו, בעיקר בכריכה. לצערנו, נפלנו למלכודת של גוף גדול ומשומן בעל ניסיון גדול, והוא דאג לטשטש מראש את כל ההוכחות המשפטיות.ככה זה כשאתה בחור בן 21 מול טייקונים".
רוחניים, דתיים. בסדר הזה
שני השותפים מתעסקים ברוח ונפש. לבנון חושב המון, מדבר הרבה והוגה בספרי רוח יהודיים קלאסיים דוגמת ספרי הרב קוק. גם לנחמני היו בעבר כיפה ופאות. היום אין. חזר בשאלה? התשובה היא לא. הוא עטוף רוח ופריקת עול אינה חלק מהסיפור האישי שלו. הוא במסע. גדל בבית דתי אדוק, התחבר לרבי נחמן וכעת על מצב 'הקשב ללב'. "אני שומר מצוות, אבל אני לא עושה מזה דרמה", הוא אומר ומספר לי על בעל מסעדה שתמה עליו כשהוא נטל ידיים ובירך. הסטיגמות החברתיות כבלו אותנו והשיפוט המהיר על פי חיצוניותו של האדם - כנראה חזק מאתנו.
מאיפה זה מגיע לו? "כנראה בגלל שהייתי בפלג מחמיר בציבור הדתי-לאומי, מבחינה משפחתית יצאתי כזה", מספר נחמני. "הרבה חבר'ה בכיתה שלי היו כמוני, בנים של רבנים, וכל אחד לקח את עצמו לכיוון מיוחד כמו נוער הגבעות וכדומה. הם היו חייבים לשבור משהו לא בריא בנפש שעליו צמחו, ולקחו את זה לשם". נחמני נזהר בלשונו. לא רוצה לומר משפט שיכול למצוא חן בעיני קוראינו הפלורליסטים דווקא ולהיתפס לא נכון אצל מעיינינו האדוקים יותר. הוא יודע מה דיבורים כמו שלו בעיתון יכולים לעשות למישהו שלא מקשיב לעומק הלבבי הטמון בהם, כשהם מרוחים דוממים, שחור על גבי כרומו בוהק.
"פעם הייתי אדם עם הקשר והיום אני נטול הקשר", אומר נחמני המכיל גם את האדוקים מבין אחינו וגם את קצה הקשת הפלורליסטית. במקום להתעסק בפוליטיקה ובאג'נדות הוא חי את חיי ההווה והלב האישיים שלו. "כשאתה חושב על עבר ועתיד - זה המקור לבעיות הנפשיות של בני האדם". העיתון היה הפרויקט היומרני הראשון. אחריו יש עוד כמה משאלות. "אנשים רוצים שתהיה לך דעה, גם דעה זה רייטינג", אומר לבנון. "ומה שמעניין אותי הוא שנעבור ממקום של דעות מעץ הדעת - שמלווה בשנאה - לעץ החיים – המקום שבו אתה מתעמק בחיים, נפגש עם הפנימיות של בני האדם, מקשיב לשונה ממך, מתנהל מולו אחרת. מקום שבו אתה רואה את האירוניה והקונפליקטים של החיים, מרגיש אמפתי כלפיהם ויכול לחיות אִתם".
"הלוואי והעיתון יהפוך אותנו לאנשים של 'ביחד', שכל אחד מבין שלכל אחד יש תנועת נפש ונהיה יותר מכילים וסבלניים זה כלפי זה".

לבנון הוא בדיוק כמו נחמני, רק הפוך. ממש לא בן של רב. "המציאות שאני מגיע ממנה היא מציאות של בן לדור השני לשואה. ההורים שלי בתהליך אבולוציוני מאוחר. כרגע הם חווים את תחילת תנועת ההשכלה בזמן שהמשכילים עוד היו דתיים. ההורים שלי הגיעו ממשפחות חרדיות ושמו על נס את תורת המדע. הם ממש מאפשרים, אבל העולם שאני נמצא בו הוא תמיהה בשבילם. אומרים שהבן מגיע מהמחשבות של אבא שלו. וכעת אני מזהה שאבא שלי אמן. גיליתי שיש לו נטייה להסתכל על ציפורים בשבת בבוקר במשך שעה. הוא היה בעבר בסיני והתפנן, וכנראה מהמחשבות של הזמן הזה - נולדתי לו. אבל זאת לא תנועת החיים היומיומית שלו".

מי צריך פסיכולוגים?


נחמני היה בן 19 וחצי כשעלה בו חזון העיתון. "רק כעת אני קולט שהפסדתי המון זמן", הוא מודה. "אם אתה הולך לבד אתה יכול להתקדם הרבה יותר; בעסקים, במוזיקה, בעיתונות". הוא מספר שבמשך תקופה היה עובד חודשיים וחודשיים מנסה לקדם את העיתון. הוא חי מעבודה לעבודה ומעיתון ל... עיתון. כן, בסוף גם זה התרחש והעיתון המודפס לנגד עיניו קורם עור, גידים ונפש.
מה מניע אותך?
"האמת, לא חשבתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן וכסף. הרגשתי שאני חייב לעשות את זה, שיש משהו נפשי שאין לו ביטוי. היום לדבר מהלב זה רק אצל פסיכולוג, צריך לשלם 400 שקל ורק אז אתה יכול לדבר... ואנחנו רוצים שידברו על הלב בעיתון. מה זה דיבור מהלב? זה הדבר הכי נמוך ופשוט. מה זה יכול להשפיע? הלב הוא הדבר שהכי יכול להשפיע".
איך הלב כותב טקסט?
"הטקסט שהלב מביא הוא טקסט של כנות. במקום הזה אתה קצת פגיע וקצת מפודח", אומר לבנון.
מביך לכתוב מהלב?
"זה יכול להיות מביך. אם אתה לא מאמין שלקהל שלך יש אוזן קשבת, אתה ממילא תתפדח ותחסום את הדיבור הזה. וממילא החברה בנויה ככה, היא חוסמת את עצמה עוד יותר ועוד יותר עד שבנאדם לא זוכר כבר שיש לו דיבור מהלב והוא פועל אחרת, כמו שמקובל בחברה כביכול. כי האדם הגן כל כך על הדיבור האישי שלו מהלב עד כדי כך שהוא נבוך מלשמוע את הדיבור של עצמו....
"הרצון של העיתון הוא לשבור מחיצות", אומר לבנון. "להבין שאנשים מורכבים יותר ממה שנראה, להבין שהדיבור של הלב יכול להכיל סתירות ויודע קצת להתבלגן ולא להיות הכי שלם. מישהו אמר לי 'אז מה אתם, עיתון רב-תרבותי?' וחשבתי על זה - שלא! אנחנו לא נותנים במה לכל מיני 'קבוצות' תרבות בחברה, כביכול. כי בכל אחד יש הכול. אם נקשיב לאנשים שהם 'עמך' נגלה פתאום שיש להם עומק. ומאידך גיסא, אם נסתכל על האנשים הכביכול 'שלמים' נגלה בהם נקודות של שבר".
בינתיים, נחמני ולבנון לא מתייאשים. אפילו מתלהבים. כעת הם מחפשים דבר נוסף מלבד הצדק, את 650 המנויים הראשונים, שייתנו גב כלכלי לעיתון. אם יהיו 650 מנויים העיתון יצא מדי חודש בחודשו ויגרום לעולם להיות פחות ציני ויותר מרגיש ומתרגש. ואולי בסופו של דבר יגרום לנו לבכות קצת פחות על אבדן התמימות – כי היא תחזור לעולמנו.

בא לכם לעזור? היכנסו:
http://kvish1.co.il

לתגובות: נדב גדליה בפייסבוק gilinada@gmail.com

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

רווק עם אלוקים

רווק עם אלוקים