יום שני, 13 בפברואר 2017

ראיון עם שפי פז (מאבק הסודנים בת"א)

 נדב גדליה
כשעגיל אחד לאוזנה, סיגרית פאל-מאל ארוך בידה, יושבת שפי פז בת השישים ושלוש בביתה שבשכונת שפירא שבדרום תל אביב, וצוחקת.עוד רגע היא תלך להעיר את בנה יחידה, יותם בן ה-17 שצריך לקום לעמל יומו, אבל בינתיים, היא צוחקת. כשפז לא צוחקת, היא מחייכת, וכשנפסקים החיוכים לרגע קל, מתמלא הבית באבק מאבקיה הטעון.

שפי פז היא המלכה הלא רישמית אך בהחלט הבלתי מעורערת של המאבק במסתננים האפריקאים שמציפים מזה כעשור את שכונות דרום תל אביב בכללואת מתחם התחנה המרכזית בפרט. למרות ששת העשורים שהיא מחזיקה באמתחתה ("אשה בת שישים פלוס", היא חוזרת ומשננת באוזנינו), נדמה כי מרץ הנעורים של גברת פז רק הולך וגובר ככל ששנות חייה הולכות להסתיים ("אני לא יכולה למות עכשיו יש לי עוד מה להספיק", היא מסבירה

את ההגיון הצרוף הקשור למיאונה התקיף, אפילו, למנוחת צהרים קצרה)."התקשורת אוהבת אותי כי אני אשכנזיה בשכונה המאופיינת כמזרחית, ליברלית במעוז שמרני, נלחמת כמו אחרון הימנים למרות שהייתי עשרות שנים שמאלנית, דמות", היא מסבירה מה מעמיד אותה תחת זרקורי המיקרופונים כל אימת שמתרחשת הפגנה באזור הדרומי של העיר.

"כשהתחלתי לפעול בעניין הסודנים בדרום העיר ניסיתי לפעול בהתחלה בדרכים דיפולומטיות, כמו הפגנות יבשות וכל המקובל", היא מספרת, "ואז גיליתי שהתקשורת לא מתייחסת למשהו שהוא לא 'אייטם' צהוב בשבילה", מסבירה פז, "כתבתי על נושא הסודנים מאמר דעה שפורסם ב-YNET, ומשום מה היה חשוב לעורכי האתר לכתוב שאני במקור במרצ, אשכנזיה וכל זה.

גיליתי את הטקטיקה, איך למנף את המאבק שלי בצורה כזו שתועיל באמת. אני משחקת על הגימיק שהדביקו לי".

*איך זה מרגיש להיות גימיק?

"לא מעניין אף אחד מה הולך פה לצערי, והדרך היחידה להגיע היום להכרה במאבק שלך זה דרך גימיקים ופרובוקציות. נו אז אני שמאלנית לשעבר, זה יחסית גם גימיק לא נורא, אם הייתי צריכה לעשות פרובוקציה בשביל המאבק - זה היה מסוכן יותר".

"ככה זה עובד ואני אתן לך דוגמה", מתרווחת פז על כיסאה אך הסיגריה הארוכה טרם רואה אור בקצוותיה.

"לפני שנה היו שתי הפגנות. האחת היתה של הקבוצה שלי. עשינו אותה בלי אלימות ובלי התלהמות והגיעו כ-300 איש לשכונת התקווה כדי להגיד 'די למסתננים' אך לא היה שום סיקור. יום אחרי היתה הפגנה של מרזל ובן ארי עם 50 איש בסך הכל והיה להם סיקור יפה מאוד. למה? זה כי ההפגנה שלהם יותר מעניינת ופרובוקיטיבית. עד כדי כך שהיום, במעמדם, הם לא צריכים לעשות כלום. מספיק שתגיד בן ארי ומרזל, גם אם אין אקשן - והתקשורת שם, מחכה, כי היא יודעת שיש לזה פוטנציאל התלקחות טוב".

*ושינויים בשטח, רואים בזכות כתבה בתקשורת?

"לצערי הרב, כן", אומרת פז ולפתע דוק עמום נתחב בקולה החייכני. "אתה לא קיים בלי התקשורת, כי השרים והח"כים וראש העיר שלנו, כולם - מתייחסים לתקשורת. זה מעגל מטורף ומגוחך לגמרי. הייתי מעדיפה שאני לא אצטרך את כל זה. אבל קובעי המדיניות עושים סיורי שטח?! כמעט ולא. אז איך הם ידעו? מערוץ 2 והעיתונים, לכן כל דבר אני מצלמת ומפרסמת, גם אם זה כלול בסיכונים לפעמים".

*מחאת האתיופים דווקא קיבלה סיקור נרחב מאוד ונדמה שלא קרה כלום.

"כי הם עברו את הגבול. מה שהיה שם זה שהעניין הפך להיות אלים. לדעתי, אם זה לא היה אלים - הם היו משיגים שינוי.

השתלטו על ההפגנה שלהם גורמים קיצונים כמו אנרכיסטים שהרסו להם את המאבק בגלל הפרובוקציה. ותדע לך שהמשטרה התנהגה בכפפות של משי, נתנו להם לעשות הכל. אני אישית הותקפתי לא פעם ולא פעמיים ע"י שוטרים, אבל לא רק. פעם אחת סודנית שלפה מוט והתחילה לרדוף אחרי קבוצת המאבק שלי והצליחה להכניס לי אשכרה כמה מכות במוט. פעם חטפתי בקבוק בראש מסודני שיכור שעיצבנתי אותו, אמרנו לו משהו, הוא התחיל לקלל ותיעדתי במצלמה.

לצלם זה הכי מעצבן, לא רק סודנים, בסוף לא הצלחנו לתפוס אותו, לך תחפש אפריקאי בחושך...", היא צוחקת לא חוששת להישמע גזענית והפוליטיקלי קורקט ממנה והלאה. "כתבו עליי ב'הארץ' בכותרת ראשית שאני גזענית, אבל זה הארץ סתם עיתון אנטישמי", היא אומרת בחצי חיוך, רק חצי. "זה מעייף ומייאש להילחם נגד החלטות ממשלה. יש ימים שאני נשברת ואומרת שהכל אבוד", מספרת פז בגילוי לב נטול מסכות חוסן המאפיינות אשה חזקה שכמוה. "בימים שבהם פקידת הבנק מתקשרת לצעוק עליי כי המאבק פוגע בפרנסה שלי - זה מבאס. אין לנו מימון, קרנות ומענקים, הכל נעשה על כמה אלפי שקלים שאנחנו מקוששים מהציבור וזה מכסה את האוטובוס להפגנה, חולצות, דגלים, וזהו".

"גם קשה מאוד לעורר את התושבים, הם כעשר שנים בסיפור וטוענים שאני לא מייצגת אף אחד, אבל ברור שזו שטות, אני יודעת שהם צריכים אותי. הבן שלי אומר לי שיום אחד כולם יאהבו אותי, גם הסודנים. משפטים של נער בן 17 שמקווה שיהיה טוב. יותם מתכנן להיות חובל בצבא ובינתיים הוא ב'צופי ים'. מעניין אותו רוח ומזג אוויר, רק לא מאבקים".

*איך בנך מרגיש לדעתך?

"איך מרגיש ילד שקוראים לאמא שלו נאצית ועוצרים אותה מידי פעם?", שואלת רטורית פז ועיניה רוגשות. החיוך נשכח כאילו לא היה יכול להיווצר בפניה מעולם.

"אבל הילד רואה מצד שני שמכבדים אותי, וזה טוב", היא מוסיפה, מזריקה לעצמה מנת עידוד עצמי אורגני. "אני חושבת שזה עירבוב של טוב ורע, יש ליותם חרדה ולחץ ומידי פעם זה יוצא גם עליי. אולי אני צריכה לתת לו יותר. ולמרות הכל, כשבא לי לעזוב הכל, כל מה שאני צריכה זה לצאת לרחובות ולקבל אנרגיה.

חיבוק מאיזו זקנה של נווה שאנן, אחת כזו שהמדינה נטשה אותה והנכדים שלה מפחדים להגיע לשכונה לבקר - שתגיד שאני התקווה שלה לביטחון בשכונה - וזהו, אני ממשיכה במאבק ואפילו תומכת בגרפיטי", היא מחייכת חיוך מוזר.

*אין חשש מהמשטרה?

"זו קבוצת אלמונים שממרססת גרפיטי", היא מצהירה. "הוא קורא "אל ייאוש, בקרוב הגירוש", "ביבי מלך המסתננים" או 'פה לא יקום בית ספר לילדי מסתננים. וגם אם עוצרים אותי על זה, ועצרו. מה יש לי לפחד? אין לי קריירה, אין לי תפקיד, מה יעשו לי? כל המעצרים האלה זו בדיחה. מכינים לנו קפה, עושים דאווין, פותחים תיק, חוקרים חקירה דבילית וזהו, נגמר".

*עם כל הכבוד למאבק הקשה כל כך, המצב נשאר דיי דומה באזור הזה בסוגיית המסתננים.

"נורא קל לומר שהמצב אותו דבר, אבל הדברים השתנו, יש לעניינים אופי אחר עכשיו. אף אחד לא יידע לעולם מה היה אילולי היינו עושים את הרעש שאנו עושים. הביטחון - חזר אלינו במידה מסויימת. ואני אפרט לך; הצלחנו להפוך תחנת משטרה של עשרה שוטרים ל-300 שוטרים. הצלחנו לסגור כ-200 'חמארות' (כוכים לשתיית אלכוהול המוחזקים ע"י אפריקאים, נ"ג). וגם את אלו שנותרו תחמנו למקום מאוד מסויים כדי שלא ישתו ברחוב. סגרנו עסקים לא חוקיים של סודנים, עסקי אוכל, טלפונים, אלכוהול, בגדים. ואנחנו ממשיכים להילחם. כל מסתנן שעובר מדרום ת"א למקום אחר זה בזכות הלחץ שאנחנו מפעילים ולא אכפת לי מה ישראלים 'יפים' חושבים עליי. שישראלי צועק לי בשכונה 'גזענית' ומפגין כלפיי שנאה זה רק מחזק לי את הרוח".

*מה בכלל עושים 'יפים' אלו כהגדרתך, בשכונה כמו שלך?

"באו לפה שמאלנים, פעילי פליטים שבאו לגור פה בכוונה כדי לחזק את העם הסודני", מספרת פז.

"הם לא מחוברים בכלל לתושבים, גרים בבניין עם החבר'ה שלהם, בלי ילדים ולעולם לא יבינו את התחושות האמיתיות של תושבי השכונה הוותיקים. התושבים פה עברו דיכוי של עשרות שנים קודם לכן. שנים של קיפוח מזרחי, אפליה והיסטוריה שלמה, ועכשיו האפריקאים האלה הולבשו עליהם.

אנשים לא יודעים לבטא את התחושה הזו של הכעס מול הממסד לדעתי, הזילזול של הממשלה מראה מה המוסד חושב על האנשים האלה שבנו את הארץ, קיבלו קיפוח ועכשיו ממשיכים לקבל התעלמות מהבעיה שלהם".

*במה בכל זאת הם נאחזים חוץ ממך?

"בעיקר יש המון נוסטלגיה לפעם. אמנם פעם היה רע, אבל היה הרבה יותר טוב. עכשיו זה ממש 'רע לתפארת'.

בזמנו זה אמנם היה 'דרום תל אביב' אבל היתה קהילה מאוד חזקה ותומכת. היה עוני אבל בנו פה חברה מוצלחת בנתונים שהיו. מה הם יודעים הצעירים האלה שבאים לתמוך בסודנים וצועקים גזענות-גזענות?!". "הם באים לעשות סיבוב להרגיש קצת מצילי עולם ולזוז הלאה". "לי לקח עשר שנים עד שהבנתי מה זה להיות תושבת השכונה. זה לא דברים שרואים אותם. צריך להרגיש את זה, לשמוע סיפורים, להיכנס ללב של המשפחות שגרות פה".

-----המהפך-----

פז נולדה בלודז'. את ילדותה העבירה בעיר חולון, בת יחידה להורים ניצולי שואה ומחזיקה כאמור ביותם, בנה היחיד. במקצועה היא מעמדת ספרים עבור הוצאות ספרים גדולות כמו 'ידיעות','כתר' ו'מטר', כך שאת שם החברה שלה 'אגדתה' אפשר למצוא על גבי הרבה מהספרות הפופלארית היום. פז התגוררה שנים רבות במרכז תל אביב ותיחזקה חיים בורגנים למדיי. בגיל 38 חלתה בסרטן וחוותה נטישה המונית של חברים ובני משפחה. "אנשים לא יודעים להתמודד עם מחלות קשות", היא אומרת מהורהרת, ואחרי רגע מוסיפה: "אולי אני אשמה, אנשים מצפים מאדם חולה שיתייחס אליהם, אבל הם לא יודעים שהם גוזלים אנרגיות, הם צריכים חיזוקים מהחולה שיגיד להם ש'יהיה בסדר' בזמן שזה בדיוק הפוך. קשה לקרובים עם המצב. והחולים, מה הם רוצים? אוכל, חיבוק ושילכו מהם. לא היה לי כח להתמודד עם הביקורים, הם הכבידו עליי מאוד, ובשלב מסויים הרחקתי אותם,אמרתי להם לא לבוא, פשוט ככה ואז נוצר סוג של נתק".כעבור שנה ניצחה את המחלה. "אני לא אוהבת את ההגדרה של 'נלחמה במחלה', לדעתי זה עניין של מזל ובאיזה סדר גודל המחלה, לי היה ברור שאני אצא מזה ויצאתי".

אחרי שנרפאה, חשה פז תשוקה לשינוי בחיים. "בער לי לשנות את החיים המרכז תל-אביבים שלי לגמרי, רציתי מרחבים, מקום אחר לגור בו אז עברתי לדרום ת"א". בהתחלה הצטרפה פז רק לוועד השכונה המטפל בתחזוקה השוטפת מול העירייה ומהר מאוד מצאה את עצמה בחזית המאבק מול המסתננים. הנושא החם ביותר בשכונה, למעשה. גם הדעות השתנו מעט. "בעבר, במשך עשרות שנים, חשבתי שהכי טוב שנתבולל. ואמרתי פעם שאם העם היהודי לא היה כזה עקשן - לא היתה לנו שואה. כולם היו מתבוללים וזהו. כעם אנו שמים את המהות היהודית במרכז. כיהודי, אין 'אדם' פרטי. האמנתי בתהליך אוסלו, היתה לי איבה למתנחלים, הייתי בעד הפינוי מגוש קטיף אבל אז צצו סדקים נוספים בדרך השמאל שלי".

*מה הציק לך?

"כל מיני. למשל מאוד הציק לי השמחה לאד של השמאל על הפינוי, זה לא אנושי גם אם אתה לא מחבב אותם, אבל לשמוח?!". "אט אט יצאתי מהשמאלנות שלי ואפשר לומר שבשנתיים האחרונות הפכתי לימנית לגמרי", היא מסכמת. "ביום שהבנתי שמרצ העדיפה את המסתנן האריתראי בת ה-22 על פני הזקנה בת ה-75 מנווה שאנן - בכלל נגמר הסיפור הלכתי לבדוק את כל הקטעים של השמאלנים אחד אחד וגמרתי איתם".

*נשמע ממש תהליך כמו חזרה בשאלה או בתשובה.

"הגדרה יפה. אני לא דתית אבל חזרה בשאלה ובתשובה זה תהליך עמוק שאכן מזכיר את מה שעברתי. הרבה זמן היו לי ספיקות, האם השמאל זו הדרך הנכונה? האם השמאל באמת צודקים? בהמשך הכרתי יותר את תושבי השכונה ואת המצוקה שלהם מול הסודנים ואני חושבת שזה היה המכה בפטיש לשינוי הדרך ממרצ לימין. תכל'ס, אי אפשר להילחם בסודנים ולהיות שמאלני. שמאלני קלאסי רוצה להוריד את הסימנים היהודים מהארץ ולפתוח את המדינה לכל בן אדם".

-----להט דתי----

כשפותחים שיחה עם שפי פז, בהתחלה נדמה כי כל מאבקה בסודנים הוא בגלל הפשע שלעיתים הם מביאים עימם. מעבר לסיפורי התקיפות האלימות והפחד האישי של התושבים ואפילו שלה - להסתובב ברחובות בשעות ואזורים מסויימים ללא ליווי בן אנוש שהופך למגן וצינה, פז מספרת על אפריקאים המתגוררים בבניין ונוהגים לעשות צרכיהם בחצר הבניין לא פעם. ממזגים בין חיי העיר לחיי הכפר בצורה ריחנית למדיי, למשל.

*אם חלק מהאפריקאים לא היו עושים בלאגן הכל היה בסדר.

"ממש לא", מפתיעה פז והלהט היוצא מפיה מחזיק בציקלונו הבל במנעד דתי כמעט. "הסודנים לא כולם פושעים, אבל עשרה אחוז פשיעה - זה המון. יש פה 80 אלף פליטים ולפי משרד הפנים 45 אלף שזה גם המון, ולפי התפיסה שלי לא מתאים לי להיות מיעוט במדינה שלי. אנחנו עוברים דברים קשים בארץ, עוד מעט אני שולחת את בני יחידי לצבא, בשביל מה, כדי שתהיה מדינה של אפריקאים?! לא הגיוני! כארץ, אנחנו קולטים הרבה פליטים מכל המדינות. יש לי לב יהודי, אז אני אומרת - בסדר, שתהיה מכסה של פליטים. אבל כמה אלפים ולא יותר".

*את לא דתיה ורוצה מדינה יהודית.

"כיום אני מבינה שהיהודים חייבים מדינה משלהם. זה מסתדר לי טוב גם בלי להיות דתיה ובלי להאמין. התפיסה של יהדות בעיניי היא - לאום, היסטוריה, מורשת, ובעיקר קבוצת אנשים שיש להם שותפות גורל של אלפי שנים, אני אוהבת את ההגדרה הזאת", היא מציינת לעצמה.

"לא, אני לא מאמינה בהשגחה פרטית ובאלוקות, אבל בתחושה מאוד ברור לי משום מה למה אני רוצה את הארץ הזאת כארץ של עמי היהודי, גם אם אני לא מצליחה להסביר את זה", היא מודה, "שותפות גורל, בוא נשאר בזה".

*מאמינה בתנ"ך?

"בתור ספר שכינס לתוכו את ההוויה שלנו, אבל לא כתורה מסיני וספר חוקים".

*יש אלוהים?

"אפשר לדלג על השאלה הזאת? יש לי להט אולי דתי אבל זה סוג אחר של דת אבל לא דת אלוקית. יש בי התמסרות. מה מניע אותי? אני לא לגמרי יודעת".

לתגובות נדב גדליה - הדף הציבורי - Nadav Gedalia נדב גדליה בפייסבוק.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

רווק עם אלוקים

רווק עם אלוקים