יום שלישי, 14 בפברואר 2017

סיבוב נוסטלגי עם זאב רווח

נדב גדליה
התמונה של ‏‎Nadav Gedalia‎‏.
נדב גדליה שמע שזאב רווח יוצא לטיול מיוחד במוסררה, שכונת הולדתו, בשביל הנוסטלגיה, אז הוא התלווה אליו כדי לספר לכם על האיש שמאחורי החיוך הגדול

מעולם לא עישנתי סיגריה. מעולם אפילו לא ניסיתי לקחת איזו שאכטה. אמא שלי בטח תשמח לקרוא את זה. את המשפט הבא אולי פחות. ובכן, למרות זאת יש לי איזו בערה פנימית לא מוסברת לכל הפוזה של הסיגריה. תסבירו לי שזה לא בריא, מסריח, ערסי, מגעיל ושאר מיני ירקות כמושים, ולא אוכל להבין למה אני רוצה לעשן ונושך את שפתיי בחזקה. מתאפק. וכך לפעמים, כשמישהו מציע לי סיגריה אני מכניס אותה, כבויה כמובן, לפי ומשחק בה כששפתיי קפוצות בחזקה, בנחישות ורגישות. זה מה שקרה לי באותו יום, עת התלוויתי אל זאב רווח ופמלייתו שערכו סיבוב מצולם ברחובות מוסררה, נוף ילדותו של רווח. כשרווח מבחין בסיגריה הכבויה שבפי הוא מנסה להניא אותי מעצם המחשבה על עישון, כמו סב חמוד בן 73 המורה לנכדו את הדרך הנכונה בחייו. זה לא מפריע לו לעשן בעצמו סיגריה מוזרה ודקה מאוד. 'סיגריה של בנות' בעגה המקצועית. "לקחתי את הסיגריות של אשתי", הוא כמעט ומתנצל.
חוץ מלהתנצל רווח מרבה להתרגש היום. לא בכל יום הוא יוצא לסיבוב נוסטלגי בשכונת ילדותו - מוסררה, ירושלים. לרגעים ארוכים נמחקים ממנו פרצי הצחוק שכה מאפיינים את מלך סרטי הבורקס הישראליים והוא אפוף מעין חרדת קודש של יהודי מסורתי שיודע איך לנשק מזוזות, בחמלה ששום דתי לא יכול לה. כשמכנים אותו 'מלך הבורקס' הוא צוחק וטוען שחבל שאין לו חבילה של בורקס. אתה מחכה שהוא ירביץ בדיחות בלי סוף או לפחות יפצח ב'כבוד הרב הוא לא בישל', אבל הוא לא. הוא רציני ומאידך לא מרגיש צורך להוכיח את עצמו כרציני. הוא חי את חייו. מסוגל להצטרף בצחוק זורם למי שמוביל אותו לעוד משפט מוכר שלו מאחד מסרטיו, אבל בלי סטרס. טבעי לחלוטין.
הבחור, חרף היותו אחד השחקנים הגדולים של ישראל, משפריץ זרמי חשמל חזקים של פשטות. "השכונה הזאת יפהפייה, היא הייתה שכונה של עולים בשנות החמישים", מספר רווח ועיניו בולעות את חן השכונה על ילדיה לשעבר. "היו כאן עולים מכל הארצות: פולניה, רומניה, אלג'יריה, מרוקו. זאת הייתה תקופת הצנע. עוד מעט אני אראה לכם את הבית שלי", הוא מכין אותנו. הוא זוכר את ילדותו היטב, לא רק את הבית. "אם הייתי רעב והיה חולף קצת זמן עד שאגיע הביתה", הוא נזכר "פשוט הייתי דופק על אחת הדלתות ומיד היו מכניסים אותי פנימה ואומרים לי 'בוא בוא חמודי, שב תאכל'. התפריט היה קבוע: לחם, מרגרינה וסוכר".
בתקופתו של רווח כיכבו 'הפנתרים השחורים', גם הם יצאו ממוסררה. "הפנתרים כעסו מכיוון שלא הייתה עבודה. היו תלושים של בשר, סוכר, שמן, ולגדל שמונה ילדים כשאבא שלי היה מורה, זה היה קשה".
האם המסורת אכן מחזיקה
המיתוס שכולם היו דתיים פעם נשבר בקול רעש גדול כשרווח מספר על ילדותו המסורתית. "כולם היו מסורתיים", הוא אומר. "אבל לא הלכו כולם עם פאות וכיפות, מי מתעסק בזה? המסורת הצפון-אפריקאית של העולים שהיו פה ברובם, הייתה מסורת שהאב הכתיב בבית. מסורת נעימה - בתי כנסת, שמירת שבת - היהדות הצפון-אפריקאית היא לדעתי יהדות משיחית. אבא שלי תמיד אמר שאנחנו הדור של לפני הגאולה ובן-גוריון וויצמן הם שליחי הקב"ה לקראת הגאולה. ואם הייתה תקופת צנע ותלושים, אבא שלי תמיד אמר שזאת אמנם מציאות קשה, אבל אופטימית".
לפתע ניגשים אלינו כמה מבוגרים. "זאב רווח, אתה מהמשפחה שלי! משפחת דהן!" קורא לעברו אחד מהם.
"איפה אתם גרים עכשיו?" מתעניין רווח.
"פה בסוף הרחוב", עונה המבוגר ואני מנסה לנחש, לכל הרוחות, מי מתרגש יותר. המבוגר שפגש את רווח ללא הכנה מוקדמת, או הזאב שנובר כעת בימי ילדותו.
"אז אתה היית גר לידנו ממש", מתרגש הזאב. זהו, נדמה לי שהבנתי מי מחזיק את הרגש היום בכל הכוח, בלא רחמים. "אף פעם לא הייתי אריסטוקרט", מוחה הזאב כשמישהו זורק לו רבע מילה על אריסטוקרטיות. גם היום, במעמדו, הוא בחר לגור ברמת-גן ולא בתל-אביב. האנשים שמתגודדים סביבו חוטפים נשיקות, "מה נשמע מותק", "נשמה". מי זוכר שהבחור המבוגר בעל החיוך הענק והבלתי נשכח הזה קיבל פרס על מפעל חיים וקטף פרסי אופיר.
"הבן של מי אני?" מציב לו אחד האנשים בשכונה חידה. "אתה הבן של בן-הרוש?" מנסה רווח, אבל לא, הוא הבן של עמוס בכלל. רווח נזכר.
אחרי הבוסות והוואטסאפ-מנ'ס, אנחנו נדרשים לדיון רחובי בסוגיה כבדת משקל: האם האשכנזיים הדתיים היו פחות 'דתיים' מעמיתיהם המזרחיים? ומדוע המסורת המזרחית השתמרה חזק כל כך? "אנחנו שכנים של מאה שערים ושם מוצאים את הפולקלור הכי אותנטי", מסביר אחד מנפגשינו האקראיים.
"אני אסביר", אומר רווח. "כאן כולם היו מסורתיים משום שההרגשה הייתה שבע"ה יש גאולה והגענו לגאולה ואתה מתפלל כל בוקר פה על ירושלים, ודאי שתישאר מסורתי חזק".
השיחה מסתובבת כקרוסלה, ועכשיו: עיסוקו של רווח, שהפך להיות אייקון תרבות.
"אם היה נשאר עוד קצת היה יוצא גנב", אומר בצחוק אחד מהחבר'ה ומדגיש שהכול בצחוק. ואמת היא, רווח גאה במקצועו, לא מציקה לו העובדה שאביו היה רב וציפה ממנו להיות כמותו. תכף נחזור לזה. בינתיים נקשיב לשטח הבוער במוסררה.
"זו שכונה פוליטית. בוזגלו המלך זה אנחנו!" אומר מישהו. רווח צוחק.
"בלי פוליטיקה אין חיים", מוסיף אחד הנוכחים.
נדמה שהמרמור אוחז לרגע במוסררה. מישהו לא מרוצה ממה שהיה פה פעם, הפנתרים השחורים ז"ל משחירים עוד יותר, עוד רגע הם נוהמים. מישהו זורק משפט ואומר שהכול זה פוליטיקה.
"אני לא מסכים אִתך, אני מדבר על ערכים", מוחה רווח. "אני לא יכול להיות פוליטיקאי מפני שאני לא בנוי לזה, אבל אני ממשיך את הדרך שההורים שלי התוו לי. אני לא רב, אבל אני יהודי, מסורתי, מאמין", טוען רווח כלפי תושב השכונה שטען שפוליטיקה יצרה את ההבדל בין תושבי שכונת מוסררה לתושבי רחביה, למשל. "אתה צריך להזיז את עצמך! יש מחסומים? תעבור אותם. אתה אומר 'למה לא עזרו לנו?' 'למה לא התוו את דרכנו?' זה לא אמת! כעת אתה מתסכל על החיים כגבר בן שישים. ההורים שלך באו לפה כי המשיח הגיע. הורים שלך באו לא"י מכיוון שהגיעה הגאולה והמשיח צריך לבוא, וקשה וצריך לעבור את זה, ואנחנו ראינו יהדות מסורתית אמתית אבל תמימה. אתה לא תמים עכשיו, נשמה".
"תגיד לי, נשמה, עזוב הצלחה, הכול שטויות", מנפנף רווח "אני גאה בעולים שהיו פה, בתרבות שקיבלתי מההורים שלי, ששום ילד מרחביה לא קיבל אותה! אני לא מקנא בהם! זה לא מעניין אותי. אנו גרים מאה מטר מהר הבית. אנחנו הראשונים שנרוץ להר הבית כשיבוא המשיח", צוחק רווח.
שאפו. בסוף זה נגמר באווירה טובה. ככה זה כשאוהבים.

יש בי כל הכוח


"הכוח שלי הוא מהבית שלי, מההורים שלי", מגלה רווח. "אבא שלי היה רב, חזן, מוהל, הוא עשה את כל הבריתות לא רק במוסררה, אלא גם בשכונת הכורדים, ממילא, ואף פעם הוא לא לקח שקל. הוא היה חזן ביום כיפור, צם, התחזן משך כל תפילת שחרית ואחר כך הוא היה קורא לי והיינו הולכים ברגל, לפעמים קילומטרים - בשביל לעשות ברית מילה ביום כיפור. הייתי מחזיק לו את כלי המילה והוא היה אומר תמיד שזאת הזכות הכי גדולה שלו - לעשות ברית ביום כיפור".
"אבא שלי גם לימד אותי להיות מוהל", חושף רווח מקצוע נוסף שהוא מחזיק. "הוא תמיד אמר לי, בני היקר, יש יהודים בכל מקום בעולם, אז בוא תראה, תסתכל ותלמד איך עושים את זה. אני יכול לדעת איך עושים את זה מבחינה טכנית, אבל אני לא מספיק טהור בשביל להכניס עולל לכנסת ישראל".
למרות השוני הקיצוני בין האב-רב לבן השחקן המצחיקן, רווח רוחש לאביו כבוד ואין בו שמץ של טינה על אביו שלא תמך בעיסוקיו. "אני חושב שאני אכזבה מהבחינה הזאת", אומר רווח. "אבי רצה שאהיה רב. הוא היה מאושר שלמדתי בכפר חסידים עם מורים שכולם היו ייקים ויוצאים מן הכלל. הוא רצה שאמשיך את דרכו ברבנות. לא היו לנו ויכוחים, הכול היה באהבה. אף פעם הוא לא בא לראות אותי בהצגה או בסרט. הוא ידע שאני מפורסם מכיוון שאנשים בבית הכנסת סיפרו לו שהם רואים אותי".
"זה לא תסכל אותי", מצהיר רווח. "היו לנו דיונים אידאולוגיים. אמרתי לו את זה בצורה הכי פשוטה: אם אלוקים נתן לי כישרון להשכיח מאנשים את הצרות שלהם, דייני בעולם הזה. אני לא רוצה להיות טייס, חבר כנסת או אסטרונאוט. אני זאב רווח, או יותר נכון, זאב נחום רווח".
אבל תפיסת העולם האמונית שרכש רווח בילדותו מעולם לא הייתה מנותקת מהציונות. הזאב מתברר הוא על שם זאב ז'בוטינסקי והנחום ע"ש סוקולוב. "הוא שם אותי כך, בין שני צדי המתרס".
ואם בכל זאת מתחשק לכם לשמוע קצת פוליטיקה מפה עמוּס בורקס, אז הנה: "השיטה של זאב ז'בוטינסקי הוכיחה את עצמה", אומר רווח, "אני מדבר למשל על היחסים עם שכנינו, חבל שלא הולכים בדרכו. אבל אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה", הוא משתתק.

"זאב, גם החרדים אוהבים אותך"


רווח הוא ציפור צבעונית שונה במהותה מכל מה שמריח תרבות סלבס. לא ניכר שהוא מתאמץ לשמור על עצמו בכלל. "ברגע שאדם נולד וגדל וסופג את ערכיו הבסיסיים בבית להורים יוצאים מן הכלל, אז הוא נשאר אותו אחד", הוא מסביר. "מה שלא שינה אותי בתל-אביב ובעולם המשחק הוא בזכות זה. שום דבר לא יכול היה להזיז אותי. אני איש מאמין מאוד. אני מניח הרבה תפילין, לא תמיד. כשאני מניח, אני מניח בשמחה, לא מפני שאני מחויב. אני מתפלל ליד התמונה הגדולה של אבא שלי בחדר שבו אני כותב והוא מביא לי השראה".
הצחוק שלו מתגלגל ואסוציאציות 'חכם חנוכה' לא יכולות שלא לבצבץ. כיום הוא אבא לחמישה ילדים. שתי בנות חרדיות ושלושה ילדים מסורתיים. "אבא שלי היה קפדן מאוד בקשר לדת. באשר אליי, ואני לא אהבתי את הקפדנות הזאת", הוא מספר. "חינכתי את הילדים שלי בצורה אחרת לגמרי. הבית שלי הוא מסורתי. יש קידוש, כשרות ועניינים בסיסים של יהדות, אבל לא בקפדנות", אומר רווח. "כנראה בהשפעת הוריי יצאו לי שתי בנות חרדיות, כנראה גם בהשפעת אחיי שהם בעלי זקנים ופאות. אני שמח שבאותה תקופה לא הייתי פנוי להדריך אותן בגלל סיבות אישיות, והן קיבלו את ההדרכה מהוריי".
ונכדים? בלי עין הרע. "זו השמחה הגדולה שלי. 11 נכדים נפלאים. הנכדים החרדים שלי מקבלים אותי כמו שאני מכיוון שהבית שלהם פתוח ואותי הם רוצים סבא כמו שאני. אני מגיע אליהם לביתר-עילית, חובש כיפה, נוטל ידיים ומברך ברכת המזון. אני מכבד אותם לא מפני שזו מצווה, אלא מפני שאני מכבד אותם בדרך החיים שלהם. בזה שאני מתנהג כמו שהם מתנהגים אני מביע הסכמה מלאה לאורח החיים שלהם", מסביר רווח.
גם חרדים כנראה קולטים את הכבוד הזה כלפיהם. בזמן שאנחנו מדברים, צעיר חבוש כובע של חרדים קורא לו מהעבר השני של הכביש. "זאב, שמחים לראות אותך, שתהיה בריא, אפילו החרדים אוהבים אותך. אחיך משה פה בישיבת 'שובו בנים', רואים אותו כאילו רואים אותך! איזה יופי איך שאתה מפאר את יהדות ספרד. רואים את אמונת החכמים ואת אהבת ה' שבלבך. ה' יזכה אותך ותצליח".
"וכן למר", אומר רווח. "מה שם המשפחה שלך?"
"לוי", עונה הצעיר ומספר שהוא אב לשבעה. רווח מתפעל.
"אתה מיהדות אשכנז?" הוא שואל. אז זהו שלא. לוי הוא ספרדי, חוזר בתשובה, שראה את הסרט שלו 'קהילת קדושים' על יהדות מרוקו, זה הכול.
אנחנו מתקדמים עוד כמה פסיעות בנוף ילדותו של רווח. "זה הבית שגרתי בו, בילדות שלי", הוא מראה לנו, "ועכשיו זו ישיבה תורנית, תלמוד תורה. הנה, מהחלון כאן אפשר לראות את בית הכנסת", מראה לנו רווח המרוגש.
"למי אני אתן את זה אחר כך?", מסרב רווח לכיפת הקטיפה שמוענקת לו בישיבה.
"קח את זה", מפציר החרדי.
"לא, לא, נשמה, יש לי הרבה כיפות בבית", מוחה רווח.
שונא מתנות יחיה גם יחיה, כבוד הרב.

צימרים לעתיד לבוא

"כאן הייתה חצר מרווחת, היו המון שכנים ולמטה היו שלושה בתי כנסת. לכל קבוצת אנשים - היה בית כנסת.
"פה הכיתה שלנו!" מתפרץ ילד לפתע. הם לא יודעים מי זה זאב רווח, ה' יצילם. רווח משתעשע עם הילדים שחיים את ההווה בעבר שלו. "אתם מתוקים, נפלאים ומקסימים", קורא רווח כלפי הילדים.
זה היה בית הכנסת שאליו הייתי הולך כל הזמן בתור ילד", מספר רווח, "זה בית עתיק מאוד, בית הכנסת היה חדר קטן ולאט לאט חפרו באדמה וגילו עוד קשת ועוד קשת ולאט לאט בית הכנסת התרחב". הוא עומד במקומו של החזן, מחזיק בתיבה ועיניו נעשות רכות. "שום ארמון מפואר לא יתחרה באותנטיות של בנייה כזאת", מתפאר רווח. "אתם רואים את בית הכנסת הקטן והנפלא הזה? כמה החלל הזה היה מלא אנשים, בעיקר מצפון-אפריקה. אבא שלי היה עומד ממש פה", נשנק רווח, מתרגש מאוד. "הקב"ה יודע, הוא היה עומד פה ומתפלל בכוונה, והאנשים היו עונים בכוונה. הייתה תפילה מלב אל לב. שום דבר לא השתנה פה. אותם כוכים שכל אחד נכנס לבית הכנסת ולוקח מהם סידור לתפילת שחרית או מעריב, הכול אותו הדבר. רובם בטח נפטרו. היו אנשים בעלי אמונה גדולה ואהבת ארץ ישראל. יש פה, תראו, לעילוי נשמת שמעון בן סוליקה. סוליקה הייתה קדושה ממרוקו והיו למשפחתה שכנים ערבים. היא הלכה לבקר את חברה שלה ואז חטפו אותה ורצו להתחתן אִתה, הערבים. רצו לאסלם אותה. היא לא הייתה מוכנה לזה, אז העלו אותה לגרדום. יש עליה שירים והיא מפורסמת. היא קבורה בפאס ליד יהודה בן עטר. כל שם פה הוא היסטוריה מכיוון שזו שושלת שממשיכה עם אותו שם".
"חזן? אני לא יכול להתחרות בקול של אבא שלי זיכרונו לברכה, אבל לקיים את מצוות התפילה אני אוכל. אני יודע לעשות את זה".
חוץ מלהתפלל מנחה ומעריב בבית הכנסת של אביו ז"ל, רווח חולם ומדבר על אחדות, נמאס לו מהפירוד שאוזק אותנו בנחושתיים. "למדינת ישראל הגיעו יהודים משבעים עדות שונות עם תרבויות שונות ותפילות לא שונות בעיקרן. בע"ה בתי הכנסת קיימים, כל אחד מתפלל לפי מה שספג מבית אבא, ובע"ה כשיבוא המשיח ויקימו את בית המקדש, אז כל בתי הכנסת הקטנים יהפכו לצימרים של העולים לירושלים".

לתגובות, נדב גדליה: gilinada@gmail.com

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

רווק עם אלוקים

רווק עם אלוקים