יום שישי, 17 בפברואר 2017

ראיון עם ישי לפידות

נדב גדליה
מציג את רוקד 2.JPG
למרות ההצלחה המוזיקלית וזכייתו בפרס אקו"ם, ישי לפידות (45) חולם לשנות כיוון: להיסגר שנה שלמה בישיבה ו...להיות משגיח * הקסקט הנצחי, העולם החרדי, למה צריך "לייהד" מוזיקת דנס * ואם ממש תחפשו תמצאו גם קצת חומר למחשבה על השוויון בנטל

הוא נכנס לבית הקפה הקטן כשהוא חנוט בקפוצ'ון לבן, ציציות בחוץ, וכובע קסקט נצחי (שתכף אברר למה הוא נועד) ובוחר להזמין תה פירות. אני מעתיק ממנו ומבקש תה גם כן. לפידות זורק בצחוק ש"ככה לא צריך לבזבז שני תיונים", ועוד רגע מתברר לי שהבחור הגיע הלום אחרי ריאיון ארוך ברדיו עם דבורה קיציס.
הוא יודע להתראיין – כשאני מתפתל בשאלה הוא שואל אותה בעצמו וגם משיב. תאמינו לי, כמעט הלכתי משם, שיעשה את העבודה לבד...

מה המניע של יצר העשייה שלך, הפרסום או עצם היצירה, אני מברר גלויות.

"הא בהא תליא", עונה לפידות בגילוי לב, "גזרת הפרסום היא חלק מהעשייה. כשבא אליי אמן צעיר אני מציע לו להשקיע 20 אחוז מהתקציב בפרסום". לפידות שימש בעברו איש יחסי ציבור והיה שותף במשרד כזה עד שהחל להצליח עם להקת 'אוף שימחעס'. "אירחנו בזמנו את ארנולד שוורצנגר ואת ואן-דאם כשפתחו את מסעדת פלאנט הוליווד, והייתי חלק מהעניין הזה, וכן את פתיחת אולמי דימול", הוא נזכר.
בגיל עשרים הוא יצא מהישיבה, ושירת שלוש שנים בצבא. "אני רק נראה צעיר", הוא אומר.

מה גרם לך לעזוב ישיבה וללכת לצבא?

"קודם כול זה לא חכמה גדולה, אבא שלי היה ארבעים שנה בצבא קבע. כל פסח הייתי עושה בבסיסי צה"ל ברחבי הארץ, הבית שלי הוא בית פא"יניקי כזה. אבל התשובה האמתית היא שכבר אז למדתי את זה: כשאתה מרגיש נכון - לך עם זה. זה עיתון לצעירים, וצריך להגיד את זה. כמו שהבנתי שעד גיל 21 אני תורם בזה שאני לומד תורה ונמצא בישיבה, כשהרגשתי שאני כבר לא תורם בישיבה, הלכתי לצבא בראש מורם ובגאווה".

כנראה העצמה הזאת היא זו שנסכה בזמר המתחיל בן ה-26 לומר לא אפילו למלך הטלוויזיה דאז – דן שילון. אחרי שההפקה תיאמה אתו ישיבה ב'מעגל' הפופולרי שלו, ממש לפני התכנית סירב להיכנס כשהבין שהולכת להיות שם תכנית לא צנועה לפורים. "אנשי ההפקה הזהירו אותי שאף אחד בתעשייה לא יעסיק אותי יותר, שאני פשלן וכולי. אבל הרגשתי שאם הוא לא מכבד אותי כאדם דתי – לא אופיע שם, אפילו שאני מקלקל לו ומודיע לו רק שעתיים מראש. אני חושב שזה משהו שצריך להוביל צעירים דתיים – גם אם באותו רגע נראה לך שזה חורבן, לך על פי האמת שלך, גם אם היא לא נראית לך טובה ואתה מפסיד – לך על פיה".

איך אתה יכול לדעת מה האמת?

"אני מאמין שאחרי תשע שנים בישיבה, היא נותנת לך בעיקר מצפן לחיים. אתה יכול לאהוב או לא לאהוב את הישיבה, לבזבז או לא לבזבז זמן, אבל השנים שלמדתי ב'אור ישראל', ב'קול יעקב' וב'ירוחם' הביאו לי את המצפן הזה לחיים".

אני מניח שלא היית מחובר כל כך לישיבה.

"הייתי לומד בחברותות. היו לי זמנים פחות טובים, אבל למדתי. אני לא מתחרט על יום אחד שהייתי בישיבה. הלוואי שהיה לי היום האומץ לחזור לשנה בישיבה".

זה באמת חסר לך?

"חסר לי מאוד. הפריבילגיה לסגור את עצמי בתוך עולם רוחני ולהתרכז בו ולחיות בו שנה שלמה היא פריבילגיה עצומה, זה גן עדן מסוים מההיבט הרוחני, להתנתק מכל עניין גשמי. זה גם לא קל, לכן אמרתי שנה ולא שלוש שנים ויכול להיות גם שאחרי חצי שנה אני אשבר. המשגיח שלי, הרב שפילר, אמר משפט שאז לא הבנתי: 'אנחנו מביאים לכם מגפיים להמשך החיים, ככל שתשקיעו יהיו לכם מגפיים גבוהים וטובים יותר לנהר החיים הגועש'. ראיתי את אלה שיצקו עצמם בבטון ועד היום הם עומדים, וראיתי את אלה שמתבוססים בזרם אבל לא נותנים לזרם לסחוף אותם.
"לא שאני אקבע כל יום לימוד תורה בגלל זה, אלא שאני אשמור תורה ומצוות בשמחה ובעצב בתוך כל החיים האלה, למרות הכול, ובוודאי בתחום המקצוע שלי. כשאתה עומד על במה ויש לך מיליון גירויים בהיבטים של צניעות, השקפה, שבת, בהיבט הכלכלי, ההתמסחרות, בשאלה מה אתה שר, איך אתה שר ולמי אתה שר - שם המגפיים עושים עבודה קשה".

הבנים של לפידות, למי שמתעניין, לומדים בישיבות בני עקיבא ברעננה ובנתניה. "בזכותם אני נאלץ לשבת וללמוד אִתם בחברותא. בזכותם אני גם מגלה בהתפעלות שמי ש'למד איך ללמוד גמרא' יכול להסתדר בכל מסכת בש"ס. אני לא בדיוק הדוגמה של 'קובע עתים לתורה', ובכללית לא אחד שבנוי לשבת וללמוד גם דברים אחרים, אבל אני מנסה לעשות את כל מה שאני יכול".
המוזיקה היהודית לחילוני המצוי

הבאת את הדאנס, הפליקרים והעשן, הכנסת משהו שלא היה אצל אברהם פריד. איך קיבלו אותך בהתחלה בציבור החרדי?

"בראיונות בשנים ההן ב'ידיעות אחרונות' למשל, תראה שתמיד אמרתי שאנחנו לא מיועדים לציבור החרדי, אלא לציבור החילוני או הדתי החשוף לתרבות החילונית. רצינו להביא מוצר יהודי אבל בשפה העכשווית. אחרי זה גילינו שהציבור החרדי הוא חלק גדול מהקהל שלנו, אז התמתַנו ועשינו את 'פיה פתחה' ו'באתי היום' ב'אוף שימחעס וחברים'".

אגב, 'אוף שימחעס' הוא מוצר שאזל מהמלאי? נדמה שנעלמתם.

"תרשום לפניך: 30 ביולי, תאטרון נגה, אוף שימחעס מארחים את הפילהרמונית לרגל 18 שנים ללהקה".

לא הוצאתם משהו חדש כבר הרבה שנים.

"נכון, לא הוצאנו דברים חדשים, אבל לקראת המופע הגדול יֵצאו כמה דברים חדשים. ויש עוד בשורה: 'מועצת השירה היהודית'. זה כמו 'הפרויקט של רביבו' – שרים נוסטלגיה יהודית. קח את כל מה שעשיתי עד היום ותהפוך את זה. זה הולך לרוץ בכל הארץ כמופע ויהיו שם רק שירים ישנים. שירים שיצאו אחרי שנות ה-90 לא ייכנסו לשם. זאת אומרת: 'פותח את ידיך', 'שומר ישראל', 'כי לא יטוש', כל השמות של המופיעים הם אנונימים".

מעבר לפרויקטים המוזיקליים לפידות מתעסק גם בהגשת תכנית פובליציסטית ב'רדיו קול חי', בעבר הגיש תכנית פרשת שבוע בערוץ 10, ועוד כהנה וכהנה.
"ייפסקו הקִטלוגים! אנשים נורא אוהבים לקטלג", אומר ישי. "אם הייתי יכול הייתי גם טייס וגם עוסק בתחום רוחני".

רוחני?

"זה יהיה מצחיק אם אני אגיד לך... הייתי רוצה להיות משגיח בישיבה. אם הייתי, אני חושב שהייתי עושה את זה טוב. אני חושב שהנוער של היום הוא נוער טועה ותועה בכל התחומים, דור מבולבל שאני לא מקנא בו, אבל מכיוון שאני הגעתי לעולם הזה בדיוק בנקודת התפר בין העולם הקודם – עיין ערך ההורים שלי – לבין העולם העכשווי – עיין ערך הילדים שלי, יש לי הרבה כלים לתת. דווקא בגלל שנפלתי בהרבה בורות ונתקלתי בהרבה מהמורות, 'כי נפלתי קמתי', אני יודע שהנפילה הרבה פעמים מגיעה אחרי הקימה. באחד הספרים כתוב שלהיות דתי בזמן המשיח יהיה כמו לטפס על קיר חלק. אני רואה את עצמי, את הילדים שלי, את הנוער, כל הפיתויים זמינים ומצויים מתחת לאצבעות שלך. זו מלחמה יומיומית".

איך הישיבה הזאת שהיית רוצה לפתוח הייתה נראית?

"זו סוג של פנטזיה לא ברורה", אומר לפידות ומסביר ששהות בישיבה היא לא תמיד דבר קל. "לפעמים אתה בישיבה ואתה רוצה להיות במקום אחר, וכמו בטירונות אתה לפעמים מכריח את עצמך לעשות את זה. בישיבת פוניבז' יש יהודי יקר בשם ברמן, הוא בן 65 והוא עדיין 'בחור ישיבה'. הוא סיפר לי ולחבר שלי (שהיום הוא חילוני) שגם בגילו כשהוא קם בבוקר והולך לישיבה, הוא מוכן לתת חצי מכל חייו כדי לעלות לאוטובוס ולנסוע לים. זה חיזק אותי מאוד, זה קבוע לי בראש. זה בוער בו, כל אחד והיצר הרע שלו, והוא מתגבר, ממש מלחמה יומיומית!"

האם ההשקפה שלך כחרדי השתנתה?

"יש דברים שזזו. כשאתה חי בתוך בועה רוחנית זה לא כמו לעמוד בנהר במגפיים. אתה מתלכלך, מיטיב את המגפיים, צועק".

והכובע הזה שאתה חובש, מה פשרו?

"יש לי כיפה קבועה מתחת לכובע", אומר לפידות ומסיר את כובעו. "זה סוג של סימן היכר, לא מבחינה דתית וגם לא מבחינה אסטית, הווי אומר מבחינת הקרחת - גם זה לא. פשוט התרגלתי אליו והוא התרגל אליי, אז הוא יושב שם".

יש כאן סוג של אמירה, לא?

"אם היינו נפגשים אתמול, הייתי בחולצה לבנה, מכנס לא ג'ינס והכיפה גלויה. במקרה הייתי ככה כל היום. עכשיו הייתי חצי יום בלי, ורק עכשיו חבשתי את הכובע. תת-הכרתית יכול להיות הגיונית שיש בכובע הזה משהו שמגדיר אותי כמשהו, נראה שאתה צודק".

איך ההרגשה לקבל פרס אקו"ם?

"אני מאוד גאה בזה שכאדם שמתח את הגבולות אבל עשה מוזיקה יהודית, אני מקבל הכרה כזאת. זה נותן תקווה לצעירים שעושים מוזיקה שהיא 'מוקצה' אצל החילונים. זה לא פשוט, אנחנו לא יכולים להתפרע עם טקסטים או לכתוב שירי אהבה".

יוצאים לך שירי אהבה?

"ודאי. אני שם במגֵרה, שר אותם לאשתי".

מבאס?

"כן, אבל פה המצפן נכנס, כל כבודה בת מלך פנימה, אישה זה משהו אחר. אתה יודע כמה פעמים בא לי להוציא מילים עם שטויות, מילים מפגרות, קללות? זה כיף, זה הולך היום, זה היה יכול לקרות לי בשנים הקודמות. אבל אם אתה קנאי ושומר בהקפדה על המוזיקה הזאת ואקו"ם נותנים לך פרס, זו החותמת שעשית את הדבר הנכון, וסוף הכבוד וההערכה לבוא. הרבה פעמים הייתי מתוסכל מסינגל שלי שיצא וידעתי שאם הוא היה פרובוקטיבי הוא היה נכנס לתחנות החילוניות, יש שיר של 'יא בה ye' שאומר 'וגם אם אין לי אף אחד יש לי אותך', ואם הייתי משנה בכ"ף הסופית את הקמץ לשווא, כל מי שהיה שומע היה אומר שהוא ייכנס לפלייליסטים בתחנות הגדולות. אמרתי בקנאות שאני שר את זה לקב"ה, ואני לא משנה גם אם זה לא ילך".

אתה צריך את ה'אישור' של החילונים?

"לא, אבל זה מראה שאנשים מעריכים את אלה שהולכים עם האמת שלהם. מסר לילד שמתחיל לשיר: אל תפזול לצדדים. לך עם האמת שלך וסוף הכבוד לבוא".

לתגובות: נדב גדליה בפייסבוק

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

רווק עם אלוקים

רווק עם אלוקים