יום רביעי, 1 במרץ 2017

שיחה עם המשורר יהודה ויזן

נדב גדליה





עם כל אמירותיו החותכות והשנויות במחלוקת, קשה למצוא בסצנת השירה האליטיסטית מי שלא מכיר בעוצמת התופעה התפיסתית והמקצועית שמביא איתו יהודה ויזן * מדובר בצעיר בן 31, שממש כמו באגדות שעד לא מזמן שימש בימים כשיפוצניק למחייתו ובלילות עורך את כתב העת לשירה המוערך ביותר בתחום * בלי שמץ של התלהמות ומצמצוץ הוא מנמק בפשטות מדוע לדעתו לא לכולם צריכה להיות זכות הצבעה. למה לא כל אחד יכול פשוט לכתוב שירה. מה הייתה האמירה שבגללה עיתון מרכזי חזר בו מהצעת העבודה שנתן לו. וגם מדוע יהודי שלא מבין שאיננו עם ככל הגויים, הוא למעשה שואף להתבוללות ולאיבוד הזהות שלנו * יש שירה מתחת לפני השטח

קשה לי להירדם בלילה הנוטה ללון כדרכו ללא רחם, אחרי הפגישה עם המשורר, הסופר והמתרגם יהודה ויזן. כל ימיי גדלתי בין חכמי בית המדרש ולא מצאתי צוף לנשמה אלא תשוקה ומסירות נפש. לא מורכב למצוא מסירות נפש בין כתלי בית המדרש; רבים וטובים מחבריי הקדישו את חייהם ללימוד תורה שלא על מנת לקבל פרס תוך כדי חיים צנועים למדיי ומילגה של פחות מאלפיים שקלים בחודש. מהצד השני של המתרס מתרוצצים רבים אחרים מידידיי המוסרים נפשם על אמנות ויצירה; ספרות, שירה וקולנוע, אך לכולם מכנה משותף אחד המובנה לרוב בעשייתם - הרצון להרוויח משהו; הכרה, פרנסה, תשומת לב ציבורית. מה שמוביל לסטרס תמידי עד שהפריצה המיוחלת מתרחשת, אם בכלל. ואף כשמתחרשת - הלחץ ממשיך מכיוון אחר - איך משמרים את ההצלחה? לא פשוט.

יהודה ויזן לא מוכר לרוב עם ישראל, אך בקהילת המשוררים והסופרים בישראל הוא נחשב לאחת הדמויות המוערכות והמשפיעות ביותר והוא ממש לפני שנה סיים את העשור השלישי של חייו. פעילותו הענפה כוללת אינסוף תירגומים לספרות ושירה מגדולי הכותבים העולמיים, ביקורות שירה שכתב במגוון מקומות, וכמובן כתיבת שירים ע"י קולמסו, רומן ביכורים בשם 'פקח' בו ליהטט בין ספרות לשירה בצורה מעוררת התפעלות, וגולת הכותרת, הבשר האמיתי שמציב אותו כמייסד ומנהל מפעל השירה והספרות בין המוערכים ביותר כיום, אם לא המוערך שבהם - כתב העת 'דחק' היוצא מידיי מספר חודשים וחושף בתוך מאות עמודים מגוון רחב ועמוק ביותר של כתבי שירה וספרות, ניתוחים והגות שנדיר למצוא במחוזות השירה והספרות המסחרית. כתב עת הרחוק כמטחווי קשת מכל מה שמזין היום את תרבות האינסטנס. דפים שיישארו לנצח הנמכרים ליודעי ח"ן ומופצים במאות עותקים בלבד. 

ויזן עצמו חי עם אשתו מיכל, ד"ר לפילוסופיה במרכז תל אביב ומתפרנס מעבודות קטנות המאפשרות לו – "ובעיקר בזכות אשתי", כפי שהוא מעיד – לחיות בפשטות ולעשות את מה שהוא אוהב באמת. הוא מדבר בגילוי לב ועם פני בייבי פייס שלא ממש מבינות בהבעתן מה כל כך מיוחד בלחשוף כלאחר יד את סך ההכנסות שלך ("אלפים בודדים"). "אין לי בעיה לדבר על כמה אני מרוויח בחודש, גם כי אין ממש כסף לדבר עליו וגם כי אני לא מתעסק בלעשות כסף. זה לא המדד שמנחה אותי. אם תתן לי מיליון דולר תמורת מחיקת כל השירים שכתבתי - ברור שלא הייתי מסכים לזה", הוא מחייך.
את יומו מתחיל ויזן בצהרים עת הוא קם ממנוחת הבקר שלו אחרי שעבד כל הלילה על כתיבה ועריכה הקשורה למפעל חייו - 'דחק' הכולל גם הוצאת ספרי שירה נוספים מלבד כתב העת. "אני עובד על ששה פרוייקטים במקביל", הוא מספר, "ולא שאני לא מתבטל, אני צריך לפחות זמן בטלה שווה לזמן בו אני כותב ועורך, כדי לעכל, לחשוב, לתכנן, לחוות. אני למשל דיי טוב בפיפ"א 2011 וכל מיני משחקים ישנים שיש לי על המחשב הישן שלי", הוא צוחק. לא בוש ולא נכלם להציג את חייו כפי שהם. חף מכל ניצנוצי פוזת הסופר המורם מעם, אך לא חת לתת ביקורת נוקבת ומנומקת. תכף נגיע גם לזה.

יהודי מסורתי במרכז הבוהמה החילוני

אנחנו יושבים ב'נסיך הקטן', חנות ספרים חמודה ובית קפה קטן בלב תל אביב. הבית השני של ויזן. היסטוריה ארוכה למקום שנפתח ונסגר מספר פעמים והיה בעבר המקום המרכזי בו נפגשו אנשי הבוהמה והאמנות התל אביבים.
"אנשים רבו אחד עם השני אז הסיפור נגמר פה ואז נפתח שוב", מספר ויזן תוך כדי שהוא לוגם תה עם מקל קינמון שפירגן לו על חשבונו בעל הבית, מר נעים כהן המכבד את ויזן מאוד. "משוררים הם אנשים מאוד רגישים ומצד שני - יש להם מה להגיד", ממשיך ויזן – "אתה יושב עם מישהו ואחר כך אתה קוטל אותו בביקורת על חומר שהוא הוציא והוא שונא אותך, לוקח את הדברים אישית, בצורה לא בוגרת, והקהילה והחברותיות מתפוגגים להם". ויזן עצמו כמבקר שירה וספרות זכה לקיתונות זעם של טוקבקיסטים לא פעם בחייו, אבל לדבריו זה אף פעם לא הזיז לו את אפס קצהו. "לא אכפת לי מה ההמון אומר עליי, אכפת לי מה אנשים חכמים שאני מעריך אומרים עליי", הוא מסביר את לוגיקת הנפש שלו.
הוא מחזיק בדעות שאינן קלות לעיכול. אם מקובל לשמוע על סופרים ומשוררים המתבטאים דרך קבע בכיוון השמאלי של המפה הפוליטית הרי שאצל ויזן ההפתעה גדולה שבעתיים - הפוליטיקה ממנו והלאה ובכל זאת דבריו מעוררי סערה ועניין. מול דעותיו של ויזן נדמה שהתבטאות פוליטיות הן לחם עבש ומשעמם לעניי דעת. כך למשל, לפני כארבע שנים פירסם מאמר תחת הכותרת "מובלים כצאן לקלפי" בו הסביר כי יש לשלול את זכות הבחירה בקלפי מכמאתיים אלף ישראלים שאינם בריאים בנפשם. למי שטרח לקרוא את המאמר מעבר לכותרות המשנה והלידים, הוא פרש ביאור מנומק על השחיתות המתרחשת בבחירות ע"י מפלגות המשתמשות באנשים מסכנים וחולי אלצהיימר לקידום מספר המצביעים שלהן בבחירות. ויזן כיוון לערטל את השחיתות ממצביעים לא כשירים, אך בעולם הנוטה את אתונו לכיוון הכותרת גרידא הוא נכתש היטב ע"י מי שטענו שהמאמר אינו ראוי לפירסום וכי הוא פוגע בחולים עצמם.
לא מזמן קבל הצעה לכתוב במוסף מרכזי, אך אחרי שבירר אצל העורך אם יוכל לכתוב בטורו את אשר עולה על ליבו - ההצעה נפלה באיבה. "רציתי לכתוב למשל למה רבי יעקב אריאל צדק, מנקודת מבטו, בדברים שאמר כנגד ההומואים", הוא מספר בחיוך קל של מי שמכיר היטב את סתימת הפיות הצפויה דווקא במחוזות הנחשבות למעוז הליברליזם. "היהדות זה לא לאהוב, לחבק ולקבל את כולם", מסביר ויזן. "ביהדות יש כללים, יש עונשים, יש חוקים. ה' לא 'נחמד', הוא דווקא כועס ומחליט להרוג את כולם לא פעם. אנחנו לא הנצרות. וכשבתנ"ך כתוב שהומואים זו בעיה אי אפשר לטייח את זה ולהגיד שזה בסדר. רבי יעקב אריאל הוא רב, איך הוא יכול לקבל הומואים?! מה לא ברור כאן?!".
הלם. התרגלנו שדברים כמו הנ"ל נאמרים בזעזוע עמוק, באמוציות, התלהמות ושאר מרעין. אבל ויזן נינוח להחריד. מנמק את דבריו בשלווה ואפילו מוותר על יישור מבט נוקב. הוא לא חובש כיפה אך דוגל במסורת. "אם אתה הומו, אתה לא יכול להתעלם ממה שכתוב בתנ"ך ולטעון שאתה בסדר", חותם ויזן ולוגם שלוק קטן מכוס התה האוזלת שלו.

לפי דבריך, איך מסתדר לך שאתה מנהל אורח חיים לא דתי?

"זו בדיוק הנקודה", אומר ויזן, "אני מקיים חלק קטן מהמצוות וחלק גדול לא. אבל אני לא אומר שזה 'בסדר' לגבי מה שאני לא מקיים. אני חוטא. כן. קשה לקיים את המצוות ואני חי עם זה. אבל להצדיק דרך שסותרת דברים מפורשים במסורת - את זה אי אפשר לעשות. כמו שלהיות עם ככל הגויים - אי אפשר, כי אנחנו יהודים".

למה?

"חילוניות זה פיקציה", פוסק ויזן כלאחר יד. "אנשים תמיד מקדשים איזה משהו. אם לא את אלוקים אז את המדע. אם לא את המדע אז את שיח הזכויות ואת האחר. אותה חילוניות מתנשאת, או נאורות מתנשאת, היא זו שרואה את האדם הדתי כאדם פרימיטיבי, כמישהו חשוך כשהיא בעצמה מתגלה כחשוכה. מדובר בדרך כלל באנשים נבערים למדי שמדקלמים סיסמאות ריקות".
אמירה אחרת של ויזן טענה שהיהודים הפכו לנוצרים. "זה פועל יוצא של עובדת היותנו קולוניה אמריקאית שניזונה בעיקר מתרבות נוצרית. ואז, כיהודים, אנחנו נדרשים ליישר קו, בשם הקידמה והנאורות, עם ערכים נוצרים".

מה אתה מציע שנעשה?

 "כפי שאני רואה את הדברים; יש לעקור מן השורש את השאיפה המשכילית להיעשות לעם ככל העמים. זהו האלמנט ההרסני שבאוניברסליזם. אף עם אינו ככל העמים. כל שכן העם היהודי. יהודי שמבקש להיעשות לעם ככל העמים - מבקש למעשה להתנער מיהדותו ולהתבולל. היהודי הוא מחוקק עצמאי עם מערכת חוקים משלו. ההבדל המטאפיסי מחייב אותו לדחות את החוק הבינלאומי כשזה אינו מתיישב עם חוקיו ".
אני בוהה בויזן הצעיר המשלב רהיטות לשון, שיחרור מכבלי הפוליטקלי קורקט ויידע עצום באמנות מהנחשבות לגבוהות ביותר - השירה. חף ממניירות ופופוליזם זול ומצרף נימוק בהיר לכל מילה היוצאת מפיו, ובדיוק כשאני תוהה עד היכן דעתו מגעת הוא שולף; "רציתי לכתוב מאמר על הנשיא קצב פעם" הוא פותח.

ולהסביר שהוא... זכאי?! 

"מעשיו של הנשיא הנואף הם לא העניין. יש פה עניין מטריד אחר שאינו הנשיא הנואף קצב. העניין הוא ריקון של מושגים מתוכן. כאשר ההוגה הפמיניסטית אנדריאה דבורקין, למשל, טוענת כי "כל משגל הוא אונס" הרי שהיא בעצם מרוקנת מתוכן את הדבר הזה שנקרא אונס. זו המגמה של ימינו. מיסוס גבולות. כל דבר הוא גזענות, הכל זה פאשיזם, הכל הטרדה מינית ובכל פעם שיורד גשם, מודיעים בחדשות שתיהיה סערה".

 

משורר נולד ביהוד


יהודה ויזן נולד ביהוד. הוא למד בתיכון בליך ברמת גן, כתב שירים בעודו ילד צעיר לימים, וכשהיה כבן 20 החל לפעול בפומבי בסצינת השירה בייתר עוז. הוא הקים את כתב העת "כתם" יחד עם עודד כרמלי. השניים ערכו יחדיו את שלושת הגליונות הראשונים ואילו את השלושה הבאים ערך ויזן לבדו. שנה לאחר מכן ייסד עם כרמלי את פסטיבל תל אביב לשירה שנערך במקביל וכתגובה לפסטיבל מטולה בו נלחמו השניים (ותכף נבאר מה חקוק על סלע המחלוקת המרתקת בעולם השירה דהיום ומי הנפשות הפועלות). בהמשך נפרדו דרכם של ויזן וכרמלי ומשם שימש ויזן כמבקר השירה של "וואלה!", "Time Out תל אביב",  ותוכנית התרבות "דיבור חדיש" ששודרה בערוץ 8.
בשנה שעברה יצא לאור רומן הביכורים הראשון שלו 'פֶּקַח', בהוצאת אחוזת בית,  שזיכה בפרס שרת התרבות.
זו העת לנסות להבין איך מגיעים לתחום דיי נדיר כשירה והשתקעות בה עד כדי מסירות נפש. ויזן מספר שלא התרחש אצלו אירוע מחולל כלשהו והשעניינים זרמו בספונטניות לאהבת המילה הכתובה עד מסירות נפש נדירה שכזאת. "אני לא חסיד של אירועים מכוננים", הוא אומר בחיוך. "אהבת התחום כוללת תהליך ארוך, הפנמה של דברים. התבגרות במובנים מסוימים, והמון למידה. ככל שאתה לומד, ואני משתדל ללמוד כל הזמן. 'דחק' שהקמתי לבסוף, הוא בעצם שיקוף של אותו תהליך למידה. 'דחק' הוא המחקר עצמו וגם תוצאות המחקר. וכמובן, בכדי לזכות במבט רחב ככל האפשר, יש גם להעמיק בנושאים רבים ולקשור דבר בדבר. וכך, מדור שירה חובר למדור פרוזה, שחובר למדור הגות שחובר למדור יהדות ודרמה ומחשבה מדינית, וכמובן למדור הביקורת והאמנות וחוזר חלילה. הדברים קשורים זה בזה בעבותות, גם אם לא כולם תמיד מבחינים בכך, ולא ניתן לעצב תפישת עולם מעמיקה בהיעדר מבט פנורמי".
במקביל לעשייתו הספרותית, התפרנס ויזן לאורך השנים מאימון קבוצות כדורסל, עבודות בניין, עיצוב גרפי, תרגום ושאר עבודות. כיום הוא משמש במשרה חלקית כמורה בבית ספר לאמנות המילה בירושלים. "אני עדין עושה עבודות בניין פה ושם, בעיקר לחברים או בבית", מספר ויזן. "הגעתי ממשפחה שכולם בה יודעים לעבוד, ואבא לימד אותנו איך בונים כבר מגיל צעיר. הכלל החשוב ביותר שהוא לימד אותנו, שנכון גם לתחומים אחרים, היה 'קודם כל תיקח את העבודה, ואחר כך נראה מה יהיה'. וגם 'לא נורא אם אתה שובר משהו, הרי אתה זה שאמור לתקן את זה'. אלו דברים שנכונים גם לגבי הספרות. גם לגבי תרגום.  מעבר לזה, זו עבודה נפלאה,  אמנם קשה מאוד פיזית, אבל גם מאוד מספקת, ויש בה מימד לא מבוטל של יצירה פשוטה. של 'קודם לא היה כאן קיר, ועכשיו ישנו'. קודם לא היה כאן שיר, ועכשיו ישנו".
כשאני תמה באוזניו של ויזן מה למשורר בבית המשפצים הוא לא מבין את תמיהתי. לדידו, אין סתירה כלל בין עבודת כפיים, פיפ"א 2011 ושירה. הוא לא חש שהוא 'משלב' כפי שרובנו נוטים להגדיר אנשים המערבבים שמחה בשמחה. נדמה לי לפתע שויזן הוא הטבעי האמיתי ורק אנחנו הם אלה שמקטלגים במהירות את הסופר וחונטים אותו למקטרת ופנים מיוסרות ואת עובד הכפיים לעיתון הספורט ולחדשות של שמונה בערב.

מי הם משוררי האמת?

אם מחפשים את ההגדרה למשורר רציני בימינו מגיעים בנקל למלחמה הקרה המתרחשת בשנים האחרונות מתחת לפני השטח של עולם השירה. מצד אחד עומדים המשוררים החדשים דוגמת רועי חסן וחבורת ערס פואטיקה הזוכים לפופולאריות רבה ומהעבר השני המשוררים התל אביבים האקטיביסטים הליברלים, ומנגד ניצב ויזן - מהבולטים שבמשוררי הדור הצעיר, הדוגל בשימור מסורת השירה בת מאות השנים ובשיח עימה; רבי שלמה אבן גבירול, רבי שלום שבזי ועבור דרך משוררים שאינם יהודים דוגמת טי אס אליוט, ג'יימס ג'ויס והערכת האסכולה הישנה-חדשה יותר דוגמת אורי צבי גרינברג, אמיר גלבוע, יהונתן רטוש, ישראל פנקס, דליה הרץ, מאיר ויזילטיר, אהרון שבתאי ורבים אחרים. "כשאתה קורא שיר, הוא אמור להעביר אותך חוויה נפשית-רגשית כלשהי", טוען ויזן. "וזה בהחלט לא מה שקורה אצל הרבה מהמשוררים המכונים 'משוררים מזרחיים'. מה זה משורר מזרחי? רבי שלום שבזי היה משורר מזרחי? הוא היה משורר. ערס פואטיקה מדקלים סיסמאות פלאקטיות על אודות היותם מזרחים, מקופחים וכו'. הם לא עושים שירה".

בנפשו של ויזן הדבר – שכתב מאמר בן 14 עמודים שבו ביאר בהרחבה ובסבלנות אין קץ את התנגדותו למשוררים החדשים. דבריו נפתחו כך: "עד כמה שקשה הדבר, לעיתים נאלץ מבקר הספרות לעזוב את ארצו ומולדתו ולעסוק גם בתופעות שאינן בהכרח ספרותיות. לפיכך, אבקש לציין כבר בפתח הדברים,  כדי להסיר כל ספק, כי הטקסטים הנדונים ברשימה זאת מובאים כאן במטרה להדגים מספר  טענות עקרוניות כנגד אי אילו תפישות מוטעות המשחירות ומשחיתות את ספרותינו בעת האחרונה, ואין בכוונתה של רשימה זו לעורר בקורא הישר את הרושם המוטעה שמא בשירה עסקינן. תודה וסליחה". עיקרי טענותיו של ויזן הן שכמו שיהדות נטועה במסורת, אף השירה - יסודה בהררי וותק. "אי אפשר לכתוב בלי לקרוא", הוא מסביר לי. "לשירה אמור להיות מבנה מסויים, פואטיקה, לא כל מה שכותבים והופך לפופולארי הוא שירה טובה, אם בכלל. הניסיון מראה שרק שירה טובה שורדת את מבחן הזמן ושהמגמה הנוכחית, כדרכן של מגמות שאין להן אחיזה של ממש בספרות, תדעך בהדרגה, תחלוף עם חלוף ההד התקשורתי, ולא תותיר זכר – לפחות לא בשדה הספרות הממשי".

כתב העת 'דחק' אותו הוא מפיק מכיסו הפרטי שלו ושל אשתו ואותו הוא עורך, מפיץ ואפילו עושה את הגרפיקה מסמל יותר מכל את מלחמת התרבות האמתית המתנהלת מתחת לפני השטח בתחום השירה (ופחות בספרות) בין שני הזרמים המרכזיים. 'דחק' נועד לשמר לדידו של ויזן את השירה האמיתית ולסלק מהעולם את השירה הפופוליסטית, המיינסטרימית, זו שאינה שירה, לטענתו. "נשמת אפו של 'דחק' היא המסורת", אומר ויזן וכך גם פתח את גיליון 'דחק' הראשון שהוציא. "ת.ס. אליוט לימד אותנו כי 'אין זה נכון להפר את הכללים בטרם למדת כיצד לציית להם'. המטרה שלי היא לייצר כתב-עת שיהיה בלתי נגיש עבור חלק ניכר ממה וממי שמכונה כיום 'המיליה הספרותי';  כתב-עת שיצליח לשמור על רמת-דיון שמחייבת קריאה ומחשבה - צמד מילים שדי בו כדי להטיל מורא על מרבית, עסקנינו, סופרינו וקוראינו, ותוך כך לייצר שדה ספרותי ממשי,  שבתחומו, הופך העיסוק בספרות לאפשרי. את אותו שדה, נבקש לכנות בשם שכבר נשתכח מתודעתנו בהקשר הספרותי  - ואולי גם בהקשרים אחרים - מרכז. ואין כוונתנו, בשום פנים ואופן, למרכז פוליטי-פנים-ספרותי כמו  זה שהורגלנו אליו, או לניסיון לקלוע לדעת הקהל או לתכתיבי האקדמיה המתחלפים, כי אם למרכז שמתהווה ויתהווה מתוקף משקלו הטקסטואלי גרידא. מתוקף המסה הקריטית.  נבקש להשפיע טעם ולחנך להבנת ספרות טובה"  

ובכל זאת, יהודה, יש אנשים הנוהמים מליבם. מדוע להחמיר איתם ולהתעקש על מסורת ומקצב, כשאת ליבם הם מניחים על השולחן וזה לכאורה הכי חשוב באמנות.
"האם היית נותן לאדם לנתח את ליבך רק משום שהדבר בוער בו?", תוהה ויזן מבעד למשקפיו הפשוטות. "שירה הינה כמו כל אמנות אחרת. היא דבר שיש לו מסורת, שיש לו כלים מסוימים שבהם יש לפתח שליטה, שיש לו חומר שהוא השפה, שצריך להכיר את תכונותיו. לכתוב מדם הלב זה יופי, בתנאי שאתה יודע איך שולטים בדימום. אחרת אתה סתם משפריץ דם ומלכלך את הדף. תקרא לזה איך שאתה רוצה. שירה זה לא".
---

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

רווק עם אלוקים

רווק עם אלוקים