סקירה: מצב הריקודים בציבור הדתי

נדב גדליה
לרגל הרקדות פורים יצאנו לבדוק עם בני נוער ומומחים לריקוד ומחול
את מצב הריקודים במגזר הדתי * מה עושים מי שנבוכים להכנס למעגל?
* איך ריקודים קשורים לעבודת ה'? * ומה ההבדלים בין ריקודי בנות לבנים
----

רחוב עזרא על ציר שלמה המלך בבני ברק הוא הרחוב השמח ביותר בעיר.
רוב אולמות השמחה שבעיר מרוכזים באזור זה, כשבכל אולם מתקיימותד מידי ערב
מספר חתונות מגוונת; דתיות וחרדיות גם יחד, מה שהופך את האזור לשוקק חיים עד השעות הקטנות של הלילה.
דבר ידוע הוא שכל החפץ למזוג לליבו קורטוב שמחה מוטב לו שיסור לשם ובין לילה יפוג כל זרד עצב מליבו.
בפינת אחד האולמות מסתודדים מספר בחורים צעירים, רואים על פניהם שקשר לחתן או לכלה אין להם, אפילו לא לשניצל, אבל הם פה. שמועה גונבה לאוזניהם שהלילה ינגן כאן זמר חסידי אהוב,
והם כאן כדי לפלח את ליטרת השמחה והריקוד שלהם ע"פ הסכמה שבשתיקה שבחתונות מהסוג הזה גם אם טרם נתלה השלט 'כל דכפין יתיי ויאכל' הרי שבלי לאכול - זה בסדר, כמעט לכל הדעות.
האמת היא שאפשר להבין את מפלחי השמחה והריקוד למיניהם.
בציבור הדתי לגווניו אין ממש אופציה לרקוד בסתם יום של חול.
בשביל לשחרר אנרגיות ומרץ צריכים להמתין לרווק המשפחתי התורן שימצא את בחירת ליבו
ויאפשר לגוף לנוע ברחבה או לחלופין להמתין להרקדות הבודדות המאפיינות את לוח השנה היהודי
שמסכם את לוח ההרקדות היהודי בתאריך אחד בלבד: פורים.
נדמה שתרבות הריקודים הכלל עולמית פסחה על המגזר הדתי לגמרי.
יצאנו לבדוק עם נוער ומומחי מחול וריקוד מדוע זה כך והאם צפוי שינוי בנושא בקרוב אם לאו.

---מבוכה שאין כדוגמתה---

תחילה אנו פוגשים את דוד (15) המתגורר בעמק יזרעאל.
כשאנו תוהים לגבי הקשר האישי שלו לריקודים הוא מעווה את פניו וזע באי נוחות.
"עזוב אותך", הוא אומר בחיספוס, "ריקודים זה מביך, לא מגניב בעיניי, ומיועד בעיקר לחבר'ה מאוד מסויימים.
אצלנו בעיקר הולך ספורט וכדורגל, אף אחד לא מחפש לרקוד".

*ואולי זה כי פשוט אתם לא יודעים לרקוד?

דוד מסכים. "נכון, כנראה רק מי שיודע לרקוד - רוקד ומרגיש עם זה טוב",
"אבל בציבור הדתי איך אפשר לרקוד כשאין לך הזדמנות כמעט לנסות?", הוא תמה.
"בפורים כולם שיכורים וכל השנה כמעט ואין חוגים מסודרים של ריקוד מלבד קפוארה".

נדמה שהגלגל מזין את עצמו - חוגים מסודרים לריקוד כמעט ואינם קיימים,
וגם אם קיימים אינם זוכים לפופולאריות רבה מכיוון שגם אלו שלומדים לרקוד היטב -
לא מוצאים מקום להביע בו את מה שלמדו.
"לא חושב שאי פעם יהיו בארץ מועדונים לדתיים", אומר דוד.
"בתכל'ס - אלה שהולכים למועדונים ונחשבים 'דתיים' לא באמת מחפשים לרקוד
אלא לחוות את האווירה. וגם אם הם באים לרקוד - הם יעדיפו מועדון חילוני רגיל
כי אין להם בעיה ללכת למקומות כאלה, אז למי יעזרו מקומות של ריקודים לדתיים?".

---
ישי לפידות (49), סולן להקת אופשימחעס ומי שהכניס לציבור הדתי את השירה משולבת הריקוד
ובהמשך אף הקים את להקת הילדים 'קינדרלעך' שהניחה את הריקוד במרכז העניינים,
לא חושב שיש טעם לשכנע אנשים לרקוד או להכניס אותם לתחום אליו אינם נמשכים מלידה.
הוא מודה שכזמר המופיע גם בחתונות הוא נאלץ למשוך אנשים נבוכים לרחבה כדי לזכותם בשימוח חתן וכלה,
אך בפן היומיומי הוא בעד לתת לאנשים לנוח בכיסאות אם לא בא להם לשמח את עצמם.
" הריקוד הוא יידע וכישרון מלידה. או שיש לך או שאין לך את זה", הוא פוסק חד משמעית.
"אמנם אפשר ללמוד ולהתמקצע, אבל זה כמו מוזיקה;
זמרים לומדים מוזיקה אבל רק כדי לפתח את הכישרון המולד.
ומי שאין לו את זה - אך טבעי שלא ירגיש בנוח לרקוד. מה גם שהוא לא יילך ללמוד ריקוד
בשביל פעם-פעמיים בשנה של הרקדה כזו או אחרת".
לפני כעשרים שנה כשהכניס לפידות את תרבות הריקוד למגזר הדתי הוא לא התקבל בתשואות,
בלשון המעטה. הנוער אהב את הזמר הקופצני, המחנכים - פחות.
"התייחסו אליי כ'טריפה'", נזכר לפידות, "אבל אני חושב שזה עשה לי טוב כי בכל זאת קיבלתי
בזכות זה חשיפה גדולה יותר למוזיקה שלי". לפידות נעצר לרגע ומהרהר.
"למרות שאני מודה שיש דברים שהייתי עושה היום אחרת.
אולי בתחילת הדרך לא נזהרתי בזה כל כך, לצערי. הייתי צריך להקפיד על הדקויות;
על מאיפה מגיעים הריקודים. האם מלמעלה - מהרגליים, או מתוך מה שלמעלה - הלב והשמחה הפנימית
וההודאה לה' על העולם המגניב הזה".
"טומאה זה חזק מידיי להגיד על סגנון ריקוד מסויים", מסבירה אורית אייזק, מייסדת להקת ההרקדות הנשית 'אחותי'.
"אבל ברור שיש השפעה של אופי הניגון והמנגן.
כל אחד יכול להרגיש בבירור את העדינות של המוזיקה ואת האגרסיביות. זה יכול להיות אפילו אותו
שיר כמו 'לב טהור במקצב טראנס או 'לב טהור' בסגנון עדין ומרגש שמעורר לעבודת ה'".
"אחרי עשר דקות של 'לב טהור' במקצב עדין ומתמשך, ממש מרגישים קדושה באוויר".
"ראיתי במובהק לפני שבוע, בהרקדה שעשינו משהו מעניין;
מאות בנות רקדו ולא רצו להפסיק גם אחרי שסיימנו את הערב. אז אחרי שקיפלנו את הציוד
הן שמו שירים בפלאפון ורקדו להן, ושם ראיתי אווירה אחרת לגמרי, יותר של פורקן, פחות של קדושה,
ובזה מתבטא הכח של המרקיד או המרקידה - לגרום לרוקדים או לרוקדות להיכנס למקום הנכון
של ריקוד עם נשמה".

אייל עוגן (38) הוא מנהל בית הספר הגבוה למחול לגברים 'כל עצמותיי תאמרנה' ומייסד אנסמבל 'כעת'.
בגיל 17, כך הוא מספר לנו, הוא היה בורח בחשאי כדי לרקוד בדיסקוטקים. אחר כך התגייס, התחזק,
עבר ללמוד תורה בישיבת 'עטרת כהנים' ולמד ב'כל עצמותיי תאמרנה' במחזור הראשון.
בית ספר שכיום הוא הפך מנהלו.
"כנער, נורא רציתי להכיר את העולם הזה של הריקודים. הייתי נער 'של גוף'.
וכשברחתי לריקודים במועדונים, גיליתי שיש לי את החוש לריקודים.
בפעם השניה שלי בדיסקוטק כבר הייתי הטוב ביותר שם".
"כשלמדתי אחר כך בישיבה הריקודים היו מאוד חסרים לי אז הייתי צריך ליזום הקמת בית ספר למחול
כדי שיהיה לי איך לרקוד", הוא נאנח וצוחק קלות.
"יש צורך מטורף לרקוד בציבור הדתי והצורך הזה יוצא בחתונות בלבד.
זה דבר מאוד מוזר שהציבור הדתי החליט כביכול שהריקוד הוא סכנה ויש לתחום אותו
או להרקדת פורים או לחתונות.
בגלל זה נוצר בציבור שלנו ריחוק בין הנשמה למקום של החולין הזה שאותו בעצם מייצג הגוף".

*הציבור הדתי דווקא מצטיין בחינוך גופני וספורט.

"מה זה קשור אחד לשני?", מתפלא עוגן. "ריקוד נותן משהו ששום כדורגל וחדר כושר לא יכול לתת".
"הזוי בעיניי שאין היכן לפרוק את הצרכים הנפשיים והפיזיים שיכולים לצאת אך ורק בריקוד".
כדורגל, חדר כושר וריצה. -  זה משהו אחר. זה ספורט, זו תחרותיות
שקשורה גם לאידיאל ההכנה לצבא של הציבור הדתי, אבל שייך לשנות השמונים ומפעל ההתנחלות
והחיבור לצבא שהחל בציבור הדתי בשנים הללו.
אלו דברים גדולים ללא ספק אבל העיסוק בספורט לא נותן מענה למה שהיום אנשים צריכים.
הגבריות המוענקת למתאמן בספורט נצרכת, אבל לבנאדם יש צרכים גם יותר אמנתיים.
כשאנשים מתחילים לרקוד פתאום הם זזים נורא שונה, זה כמו טביעת אצבע,
כל אחד מבטא את עצמו ע"י הגוף בצורה ייחודית השייכת לנפשו,
זה לא עדר של אצנים שעושים את אותו דבר".

ישי לפידות חושב אחרת. הוא לגמרי לא מסכים שאין תרבות ריקודים במגזר.
"יש", הוא אומר, "בטח שיש. אפשר למצוא את זה בחוגים קטנים כמו ריקודי עם שלא כולם יודעים עליהם".
"לדעתי הדיסקוטקים שלנו והפאבים שלנו ותחרויות הריקודים שלנו קורות ערב ערב בחתונות,
וזה בסדר גמור ומספק את הציבור הדתי שנחשב למוביל במצוות שמחת חתן וכלה".
"מועדון ריקודים גדול לדתיים זה דבר שלא הולך ביחד בשביל יהודי ירא שמיים.
ההסתכלות התורנית והחינוכית יותר אומרת בכלל שלא יתכן שהמוזיקה תגרום לנו לאושר
אלא רק מעשה חסד, מעשים טובים, שמחה של מצווה. אין מקום לתרבות ריקודים פומבית.
כל הקטע המלאכותי הזה בו המוזיקה היא זו שמדליקה אותך - זה תרבות גוף, משהו גשמי ולא רוחני
ולכן היחס לריקוד במגזר הדתי הוא הסתייגות מסויימת מריקוד וזה לא דבר שישתנה ושצריך לשנות".

"מקומות מסודרים לריקוד כמו שיש בתרבות החילונית אולי יהיו יום אחד", אומר עוגן.
"אני בינתיים לא יכול להקים דבר כזה כי אני עדין בבירורים איך עושים את זה ואם בכלל.
זה לא פשוט לעשות דבר כזה. יש הרבה שאלות כמו איזו מוזיקה תתנגן שם, מה ישתו שם,
למי זה יהיה מיועד. ממש לא מסתכם בלהקים מקום לריקודים לדתיים וזהו".

*ובינתיים, מה עושים?

"היה לי יומולדת לא מזמן ועשינו מסיבת ריקודים נפרדת אצלנו", מספר עוגן.
"אני חושב שהיום אין שום בעיה, כל אחד יכול לארגן לעצמו את המסיבה שלו, יביא חברים, הגברה,
יכין פלייליסט והכל טוב. זה לגבי אם מחפשים לרקוד נטו. מאידך, גם אם מחפשים משהו בגוון קדוש יותר
אפשר לעשות את זה, וגם את זה אנחנו עושים מפעם לפעם;
אנחנו חבורה שמתקבצת ועושה התוועדות פעם בחודש בתקוע. רוקדים, גיטרות, שרים שירי רגש וזה מאוד נחמד.
לא חייבים להקים גוף מסודר או מועדון מסחרי בשביל לרקוד".

*על מה חושבים כשרוקדים ריקוד של קדושה?

"לא צריך לחשוב, רק לתת לגוף לזוז בסופנטניות. יש התרכזות בריקוד כדי להיות קשור לגוף
ולהשים לב איך להזיז אותו בזריזות. קורדינציה מצריכה ריכוז אבל לא מחשבה ועומק, שזה דבר אחר
לגמרי מריכוז. אולי יש צדיקים גמורים שמתרכזים בריקוד בייחודים וכוונות, אני לא במקום הזה".

---כשבנות מרקידות בנות---

'אחותי' נחשבת לדבר הנוכחי בהרקדות הפורים במוסדות הציבור הדתי.
עשרות רבות של טלפונים זורמים אל הלהקה בחודשים האחרונים.
"כולן רוצות להזמין הרקדה בפורים, זה חובה בכל מוסד", מחייכת אייזק, "אבל פורים יש פעם בשנה,
חבל שלא עושים יותר הרקדות, היינו רוצות לעשות הרקדות גם עם טריגר שנחשב 'חלש' יותר
כמו ראש חודש, פעם בחודש. בנות אוהבות לרקוד. לא מבינה למה צריך לחכות לפורים".

*מה הייחודיות של הרקדת בנות בעינייך?

"יש אצל בנים משהו יותר מסודר ושמרני לדעתי. המעגלים נשמרים יפה אצל בנים.
אמרתי בצחוק פעם על מוסד מסויים שהמעגלים בריקודים שלהם ממש משורטטים על הרחבה.
אצל בנות המעגל מהר מאוד מתפרק. יש משהו יותר פרטי אצל אשה והרבה יותר משוחרר.
גם התפילות אצל נשים - מזכירות קצת את הריקודים שלהן; כל אחת מתפללת בדביקות לעצמה
כמו שכל אחת רוקדת לעצמה".
"הבנים צריכים יותר את הביחד בקטע של הריקודים.
זה מעניין כי לרוב בנות צריכות יותר חברה מבנים, כך ע"פ התפיסה הרווחת לפחות.
אבל כנראה שבריקודים אצל בנות יש חוויה שונה ולכן כל אחת יותר רוקדת לעצמה בסופו של דבר
והמעגל המרכזי מתפרק לו במהירות".
"יש משהו יותר נועז בריקוד של הבנות. הבנים יותר שמרנים ומאופקים".

*זה טוב?

"תלוי. בחתונות השיטה השמרנית של המעגלים טובה יותר - כי יש כלה, יש מוקד, יש עיקר שאסור לשכוח אותו.
אבל בהרקדות פורים שם זה אישי יותר ומותר להתמקד בעצמך".
אם אצל הגברים ריקודים הם חלק אינטגרלי מעבודת ה' ומובע בשמחת בית השואבה,
שמחת תורה ושמחות של מצווה, הרי שאצל הבנות, כך מתברר, עסק ההרקדות עדין בחיתולים.
"כשאנחנו באות להרקיד בנות", מספרת אייזק, "הן מביטות עלינו עשר דקות במבטי פליאה של
'איך יכול להיות שאתן בנות, דוסיות, מגניבות ומקצועיות שמרקידות' זה לא נתפס להן בראש".

--עבודת השם דרך הרגליים---

"עיקרון תורת הריקוד הוא ההתנתקות מהקרקע", אומר לפידות.
"אמר לי פעם המשגיח בישיבה שלי כשהייתי בן ישיבה, שהדבר הכי מדהים בי זה שאני מסוגל להתנתק
מעל הקרקע בריקוד לכמה שניות. לקחתי את זה איתי לחיים, שזו לא רק מטפאורה - אלא שהריקוד ממש לוקח אותך
טפח מעל הקרקע מבחינה רוחנית - גם אם לזמן קצר מאוד".
"כשאתה לומד לרקוד ורוקד בפועל - עבודת השם מתרחשת ממילא בלי שתשים לב", סבור עוגן.
"כי למעשה יש פה תורה שלמה של התחברות למימד הפיזי של הגוף.
חיבור לגוף זה דבר שמשפיע על כל החיים ועל תפיסת החיים.
אנחנו מרגישים שאנחנו פחות גוף ויותר רוחניים, אבל זה לא נכון,
כי אנחנו לא פחות גוף מאשר רוח, וכשאתה למד איך לעבוד עם הגוף - קורה קירוב של הרוח אל הגוף
ונוצר אדם יותר שלם שחי את הרגע בצורה עמוקה יותר.
דרך הריקוד אנחנו למדים לתפוס את המימד הפיזי של החיים".

*בפועל איך זה מתבטא בעבודת השם היומיומית?

"לפני עשר שנים הייתי תלמיד בבית הספר והמהפך בגוף היה אדיר בזכות הלימוד.
תלמידים בסיכום סמסטר מספרים על שינוי בעבודת התפילה,
העמידה בתפילה אחרת ואפילו שטיפת כלים אחרת.
פעם הייתי מכין את הנפש לתפילה, היום אני מכין את הגוף והתפילה נעשית בכוונה גמורה
הרבה יותר מפעם".

*יש גיל בו מאוחר מידיי בשביל ללמוד לרקוד?

"ממש לא. אצל נוער כמובן שאף פעם לא מאוחר,
אבל אצלנו למשל יש אפילו מחלקה לאנשים בני חמישים ומעלה", מפתיע עוגן.
"הם באמצע החיים ובאים ללמוד להזיז את הגוף נכון.
מגיעים למחלקה הזו בעיקר רבנים ידועים".
"יש בגיל הזה איזשהי הבנה שהגוף מתחיל לצנוח ולהיות כבד וחייבים לתת על זה את הדעת
לפני שיהיה מאוחר מידיי.
כמו שאצל ילדים שהגוף יותר דומיננטי, ככה קורה למבוגרים - הגוף מתחיל לדבר,
להיות עייף, לזוז אחרת, הם מתחילים להרים את הסלים מהמכולת אחרת.
יש לנו שלושים שנה בחיים מגיל 20 עד 50 שהגוף משרת אותנו בשקט אבל זה נפסק מתישהו
והם חשים שהם חייבים לעשות משהו בנושא".

"פורים של הבנות במדרשות זה כמו ב'מרכז הרב' של הבנים מבחינת הרוחניות", מספרת אייזק.
"הבנות נכנסות לשירים, מקשיבות למילים,
אנחנו מכוונות תמיד לעשות חיבור בין המוזיקה שאנחנו עושות לנערות שנמצאות ברחבה.
מה שקורה הוא שבנות מתחברות לעבודת השם דרך הריקוד.
אני לא אומרת להן מה לחשוב, הם מתחברות לזה, המוזיקה והאנרגיה מדברת.
לא צריך יותר מזה בריקוד. הקסם בריקוד זה האנרגיה המתפרצת שאי אפשר להסביר במילים.
צריך לנסות להרגיש אותה באוויר ולזרום".

*ומה יש לך לומר למי שהבושה והמבוכה לנגד עיניה או עיניו?

"אין ספר שריקוד דורש להשתחרר וזה למען האמת לא קל. בכללית, וכל שכן בריקוד.
אבל אם נכנסים לזה - זה אדיר. מחול בעיניי זו הקומה שמעל המוזיקה. מה שמחיה אותה.
זה עניין של הרגל, צריך לנסות כמה פעמים, אולי אפילו ללמוד צעדי ריקוד בסיסים
בבית, להתחיל לרקוד בחתונה קצת ולקבל ביטחון ומכאן השמיים הם הגבול".

טליה (18) מחזקת את דבריה של אייזק.
"אני מאלה שרוקדים", היא מספרת,  "אבל אני מכירה גם כאלו שלא היו רוקדות
ועם הזמן ניסו ונכנסו לזה. אני חושבת שזה תלוי ברצון של בנאדם.
זה לא קשור למגזר דתי או לא אלא לאופי ולמאמץ של להתגבר על המבוכה ולנסות
שוב ושוב משהו חדש שאת או אתה לא טובים בהם עדין. כמו בכל תחום חדש.
רק שפה זה ליד כאלו שכבר יודעות לרקוד אז אולי יש קצת אי נעימות, אבל זה עובר".

*האם ישנם מספיק אפשרויות לריקוד במגזר הדתי?

"אני לא יודעת מה קורה אצל החילונים", היא אומרת.
"אבל אני חושבת שיש מספיק אופציות לרקוד במגזר שלנו בקדושה.
מתכל'ס מה אנחנו עושות? פותחות מוזיקה טובה ורוקדות, לא חייבים מסיבה
או סיבה אם באמת רוצים לרקוד"

לתגובות: 'נדב גדליה' בפייסבוק
 
הרצאה וסרט של נדב גדליה - להזמנות ופרטים הכנסו לאתר
 https://sites.google.com/view/8889 


-------------------------------------------------------------