האנשים שפגשו מחבלים חמושים - מדברים

נדב גדליה

 ככל שננסה לספור את הניסים לא נצליח. 'על ניסיך שבכל יום עימנו' אומרים בכל יום בברכת 'מודים' בתפילת שמונה עשרה.ובכל זאת, בחנוכה מוסיפים 'על הניסים'. אינתיפאדה שלישית או לא, יצאנו לפגוש את בעלי הניסים שהתרחשו מתחת לאפנו בין תימרות העשן והדם, מתוך עשרות ניסים, קיבצנו בשביליכם כמה, מכלי ראשון.

-------
חפציבה שני, 19, נשואה, הר ברכה
חפציבה, נשואה טריה בת 19, עוד לא הספיקה להתאושש מירח הדבש וכבר
מצאה את עצמה נרדפת ע"י מחבלת.
האירוע התרחש בי' כיסלו. חפציבה המתגורר עם בעלה ביישוב הרב ברכה,
עצרה טרמפ מבה"ד 3 לכיוון אריאל שם היא לומדת קרמינולוגיה.
חפציבה אמנם רגילה ללמוד על דרכי הפשע, אך לא חלמה שתוכל לספר על עצמה
שהיא היתה קרבן לנסיון לרצח.
"חיכיתי בטרמפיאדה עם חברה מספר דקות הגיע טרמפ ליצהר ולידו הגיע
עוד רכב אחד של גרשון מסיקה לכיוון אריאל, ועצר מאחוריו.
תיכננתי לעלות לרכב שנוסע לאריאל ופתאום שמעתי צעקות 'מחבלת, מחבלת',
הסתכלתי אחורה וראיתי בחורה ערביה רצה לעברי עם סכין גדולה ביד.
ביחד עם הידית גודל הסכין היה משהו כמו דף A4.
החברה שעמדה איתי בטמרפיאדה, רצה לכיוון בוטקה החיילים שנמצא סמוך למקום.
ואני רצתי לצד השני כי הרכב חסם אותי לא יכולתי להגיע לחיילים.
ואז אני רואה את המחבלת עוצרת,
היא התלבטה קצת אם להגיע לבחורה שרצה לכיוון חיילים או אליי.
בסופו של דבר היא החליטה להגיע אליי. היא התחילה לרוץ שוב לכיווני,
הסתובבתי מסביב התחנה ורצתי לכיוון היישוב הערבי חווארה, שממנו בעצם היא הגיעה.
פשוט ברחתי כמה שיותר מהר, לא חשבתי אפילו לאן אני רצה למרבה האבסורד.
היא המשיכה לרוץ אחריי משהו כמו 15 שניות, עד שגרשון מסיקה ראה אותה,
ודרס אותה עם הרכב שלו. היא נשכבה על הרצפה מעצמת המכה של הרכב,
אבל שוב קמה לקחת את הסכין ולהמשיך במרדף אחריי.
הכל קרה תוך שניות,
הטרמפ שנסע לכיוון יצהר היה כנראה מכיתת כוננות אז הוא ירה עליה.
היא המשיכה לזוז עוד קצת גם אחרי היריות, רק אז
הגיעו שלשה חיילים וחיסלו אותה לגמרי.
זו פעם ראשונה שהייתי בפיגוע וכדומה פנים מול פנים.
היו הרבה פרטים שלא זכרתי מרוב הלם.
היה לי ברור שראיתי אותה, ורצתי אבל בהתחלה לא זכרתי שהיא רצה אחריי,
לא זכרתי עד כמה היא היתה קרובה אליי.
אחר כך בעזרת אנשים נוספים שהיו שם והזכירו לי - נזכרתי.
אני חושבת שעצם זה ששכחתי את הכל, היה טוב כדי שאוכל להמשיך לרוץ.
זו מלחמה שהייתי חייבת לנצח בה.
מידי פעם עולה לי כעת פחד כזה שאם לא הייתי רצה מספיק חזק היא היתה דוקרת אותי.
היא היתה נראית 'רשעה'", מגדירה חפציבה כשאנו תוהים למראה פניה של המחבלת.
"הרגשתי תוך כדי הריצה שיש לה סיפוק מהעניין של ההרג. ממש תאווה להרוג".
"בדקות הראשונות אחרי חיסול המחבלת עוד היה הלם גמור, רעדתי, בכיתי ממש, לא קלטתי כלום.
התקשרתי לבעלי הוא בא מיד והרגיע אותי קצת ובימים שאחרי לאט לאט נרגעתי.
למחרת כבר הלכתי ללימודים, כרגיל. לא הצלחתי אמנם להתרכז,
אבל הכנסתי לעצמי לראש שהחיים ממשיכים.
אני ממשיכה לעצור טרמפים", מצהירה חפציבה.
"גם באותו מקום, הייתי פעם אחת, אני לחוצה ומסתכלת לכל הכיוונים.
אני חוששת לעמוד בטרמפים אבל כאן זה החיים שלנו, לא נעבור למקום אחר
כי יש פה פיגועים פה, בהר ברכה.
מעבר לזה שכמעט מתתי, יש תחושה גדולה שכמה שהיא היתה צמודה אליי,
ה' היה צמוד אליי באותה מידה והציל אותי למרות שזה היה יכול להגמר ממש אחרת.
אני זוכרת כשכראיתי אותה הבנתי שזה זה סוג של או אני או היא.
זה היה לי מאוד הזוי והייתי חייבת להסתכל עליה.
אני מרגישה שמרגיע אותי לדבר על זה.

---------------

חני אפיריון, בת 33 נשואה לענר, אם לחמישה, מנהלת מעון, מהיישוב קידה.
"בדיוק באותו יום גיסתי מבית אל הציע שנביא אליה את הילדים", נזכרת חני בחיוך
באותו יום בו נפגשה פנים מול פנים מול מחבל שחורר את רכבה בכדורים.
"חזרתי מבית אל לכיוון קידה לעת ערב. היה כבר חשוב ונהגתי לבדי ברכב
תוך כדי שאני משוחחת בדיבורית הסולולארי עם חברה.
שתי דקות אחרי שיצאתי מבית אל הבחנתי בצד הדרך בדמות כהה, זה היה
נראה לי חשוד, כשהתקרבתי יותר הבחנתי שיש לו נשק.
המחבל היה במרחק חמישים מטר מהרכב שלי.
קלטתי מה הולך לקרות ועוד טרם הוא עשה משהו,
אוטומטית מרתי בבהלה לחברה שבטלפון 'יורים עליי! יורים עליי!',
איך שדיברתי כך היה, המחבל באמת הוא התחיל לירות עליי, שמונה כדורים.
שני קליעים חדרו לתוך הרכב, מקדימה, בדלת, ועוד אחד פגע מתחת לדלת.
חברה שלי שמעה הכל, נשארה על הקו ותוך כדי בעלה דיווח למוקד הביטחוני.
למרבה הנס הכדורים לא פגעו במנוע, לא בצמיגים, ככה שהמשכתי לנסוע חלק
ובלי בעיות לצומת ה-T שם נמצאים החיילים.
אמרתי להם שירו עליי,
הם דיי לא האמינו לי. אמרו לי 'לה....'
אמרתי להם 'בואו תראו' ורק שהם ראו את הכדורים הם האמינו.
נסעתי הביתה לילדים שלי והחלו החקירות בשב"כ ובמשטרה.
עד היום לא מצאו את המחבל, לפחות לפי מה שידוע לי", מסכמת חני.
"תכל'ס אני עדין לא תופסת את גודל הנס,
לאט לאט נופל לי האסימוון שזה היה נס אדיר שהוא לא הצליח לעצור לי את הרכב,
נס שלא היה עוד מישהו בכביש שהיה יכול להפגע, ונס שהיתה איתי חברה על קו
הטלפון ולא הייתי לבד.
אני חושבת שאם לא הייתי בטלפון לא בטוח שהייתי מגיבה ככה.
היא דירבנה אותי לעשות את מה שעשיתי
ולא לאבד את העשתונות. היא זו שאמרה לי תמשיכי לנסוע וזה החזיק אותי במציאות
המבוהלת בה הייתי באותו הרגע.
למרות שזה נראה פשוט, במצב כזה - זה לא ממש פשוט.
נס שלא היו איתי הילדים ושתכל'ס המחבל לא היה כזה מקצוען, א
אני חושבת שצריך הרבה אומץ כדי לעשות את מה שהוא עשה,
היו האימונים שלו, אני חושבת, מקווה שיתפסו אותו.
כשאנו שואלים את חני 'על מה חושבת אמא לחמישה במצב כזה?'
היא מספרת שבאותן שברירי שניות היא חששה שילדיה יראו את תמונתה בעיתון,
חלילה. למרות המקרה, חני ממשיכה כהרגלה בנסיעותיה באותם צירי תנועה.
"נסעתי לבית אל גם אחרי זה ויש פחד וזה בסדר ויחד עם זאת יש ביטחון ואמונה.
אני לא בטוחה שהפחד חזק יותר ממה שהיה לפני כן בנסיעה באזור הזה.
בעלי עבר תאונת דרכים אז מה אנחנו לא נסע יותר בדרכים?!
בסטטיסטיקות נהרגים יותר בתאונות דרכים ולא בפיגועים", אומרת חני.

------------


ציון חיון, בן 51, אברך ואיש ביטחון, אב לעשרה, קרית גת.
ציון חיון הוא אב לעשרה מקרית גת.
27 שנים שהוא מתפקד כאברך כולל באופן מלא.
רק לאחרונה החל לעבוד במקביל כאיש ביטחון לפרנסת ביתו וילדיו הגדלים.
היומיום שלו בנוי מלימוד תורה עד שש בערב, ומיד אחר כך עבודה בשמירה עד 2 וחצי בלילה,
מעט שינה ושוב תפילה ולימוד תורה. במוצאי שבת יש לו קצת זמן לעצמו.
"כל מוצאי שבת אחרי ההבדלה יש לי מנהג בריא.
כדי להכנס לכושר אני עושה ריצה ספורטיבית במשך שעה.
זאת היתה שבת לא רגילה. עשינו יום הולדת לאשתי ושני הילדים הנשואים ושלשת הנכדים
הגיעו, היתה שמחה גדולה.
אני שם את האוזניות, שומע שולי רנד ומתחיל לרוץ.
חמש דקות רצתי והנה, אני רואה בשביל החשוך בו אני רץ בחור צעיר. רגיל לגמרי.
הולך לקראתי. הוא היה לבוש בז'קט אלגנטי, מסופר יפה, מדרגה, לא התייחסתי אליו במיוחד,
עוד אזרח שעושה הליכה או הולך לתומו.
הגעתי ממש עד אליו ופתאום הרגשתי שהוא לופת אותי חזק.
היה לי בראש חלקיק שניה של הלם ואז אני חש אגרוף בגב והבחור בורח.
לא חשבתי שזה מחבל בכלל, חשבתי זה סתם אזרח שעושה לי תעלול,
אולי חבר או מכר או מישהו שעושה לי הלצה או מתיחה.
ואז אני קולט את הדם יורד לי מהגב, הבנתי בדיוק מה קרה לי. נפלה לי ההבנה שהוא דקר אותי
וזה מחבל. הוא עשה ממש במיומנות מלאה.
הוא היה פועל בניין בן 18, חסון, אדם שיודע לקראת מה הוא הולך.
באותו רגע התנגן לי באוזניות 'בן מלך שעשוי מאבנים טובות' של שולי רנד,
כנראה זה מה שמגן עלינו, אנחנו בנים של בן מלך", אומר ציון בחיוך וממשיך לספר.
"ראיתי שאני מאבד דם, הבנתי את המצב כי עברתי הדרכות רפואיות בחיי.
זה בדיוק בעמוד השידרה, מסוכן מאוד לאבד דם. ככה. ירדתי לכביש והתחלתי לעצור רכבים.
עמדתי באמצע הכביש, עוצר רכב אחד, אומר לבנאדם 'דקרו אותי',
הבנאדם שם גז ונעלם, ככה כמה וכמה מכוניות, שבע מכוניות!
אחת מהם התראיינה ואמרה שהיא חושבת שאני שיכור עם דם... כי הייתי מתנודד...
עשר דקות ככה אני מאבד דם עד שעבר שם בחור צעיר בהליכה רגלית.
גם הוא לא האמין לי, שנדקתי עד שהראתי לו.
הוא התקשר למשטרה, התקשרתי למד"א במקביל ופינו אותי לעזרה רפואית.
המחבל הספיק לדקור ברחוב סמוך עוד שלשה אזרחים ונתפס כעבור חמש-שש שעות.
אני רואה בזה נס גלוי.
קודם כל זה נס כללי שסך הכל בחור צעיר הצליח לעשות פציעות קשות מאוד בלבד
ולא חלילה להרוג. בנוסף עד עכשיו כולנו יצאו מהבית חולים.
אני אישית עדין חש כאב לפעמים, אבל הרופא אמר לי שאילולי זה היה
סנטימטר אחד למטה או למעלה הייתי מקבל את זה בעורקים של הלב והמצב
היה הרבה יותר גרוע. כך יצא שלמרות
נפגעתי בריאה ובכבד לא נזקקתי לחדר ניתוח. עניין של סנטימטר הפריד ביני לפגיעה
במקומות שהיו גורמים לי נזק כבד מאוד".

-------------------.

יאיר בן עזרא, 32, נשוי, רעננה, יועץ קרינה
באותו בקר יאיר החליט לפרגן לאשתו את הרכב ולנסוע לעבודה בת"א באוטובוס.
"גם ככה היה לי פגישה אחת בת"א", הוא נזכר בבקר ששינה את חייו.
"יום למחרת היתה חתונה של אחותי הקטנה, גם ככה היתה לי פגישה אחת
בת"א וזהו באותו יום, ורציתי לחזור הביתה לעזור בהכנות לחתונה.
לפני שיצאתי מהבית, חיפשתי טלית קטן להשים עליי, אבל
כל הציציות היו על חבל הכביסה, רק אחת היתה בארון, החדשה ששמרתי במיוחד לחתונה.
היצר הרע אמר לי לך תצא ותחזור לא יקרה כלום, אף אחד לא ישים לב,
גם אתה לא תשים לב...
אני אשכרה פותח את הארון, מתחבט ואני אומר מה אני אתן ליצר לשלוט בי?!
הציצית ממש קוראת לי תקח אותי, ומצד שני
יש את הקטע של החתונה שצריך הכל חדש ונקי וזה, גם בשביל התחושה.
השתלטתי על זה ברוך ה', לבשתי את החדשה,
ברכתי עליה שהחיינו ויצאתי לכיוון תחנת האוטובוס שנמצאת לא רחוק מהבית שלי.
לקחתי עיתון 'ישראל היום', נכנסתי לתחנה, וישבתי שם אמא עם שני ילדים,
אחד בעגלה ואחד כבן שלוש. האמא משחקת עם הילדים בתחנה ואני יושב,
פותח את העיתון וקורא כותרות על כל הדקירות שהיו.
אני זוכר שהיתה כתבה על הגנה עצמית ותוך כדי
עובר בראש שלי - איך אני הייתי מגיב אם זה היה קורא לי... התעמקתי ממש בכתבה,
למזלי.
ואז אני קולט בזווית העיין אדם שנשען על תחנת האוטובוס.
קמתי דווקא ועמדתי לידו, לא יודע, בלי סיבה, להיות דרוך יותר, לא יכול להסביר
את הדחף.
הבחור היה נראה לחוץ ומזיע, נתן לי מבט חד. הוא היה נראה לי בן מיעוטים
שלא מתאים לנוף האזור הזה.
חשבתי מה אני ייצא מהתחנה ויברח?! אמרתי - מה אני אשאיר את האמא ככה לבד
עם האיש החשוד הזה.
לא עברו כמה שניות והוא התקרב אליי, ונעמד במרחק חמישים סנטימטר,
שלף סכין שברייה, ואוטומטית יד שמאל שלי הדפה את הסכין והסכין פגעה בצוואר שלי.
התחלתי להבין שאני עד לפיגוע על עצמי ואני לא אתן לו להרוג אותי.
הוא היה אחוז אמוק, ודקר אותי בבטן, הוציא אותה מהבטן שלי ונתן לי עוד אחת ועוד אחת.
בסך הכל היו חמש דקירות; בצוואר, במותן, בכתף, בפנים, ביד.
המחשבה שלי בראש כל הזמן היתה על החתונה, על איך אני לא מצער את המשפחה
שלי ולא מת עכשיו - כדי שתתקיים החתונה בשמחה, כרגיל. איך?!
דקה וחצי אני לבד במאבק עם המחבל הוא ממשיך לנסות לדקור אותי ואני מנסה להגן על הגוף שלי
תוך כדי שהוא מצמיד אותי לווטרינה של התחנה ולא נותן לי להתחמק ממנו.
נועל אותי שם כמו כלב אמסטף שלא מרפה, ואני נאבק בו.
הגענו למצב שנפלנו שנינו על הרצפה של התחנה.
פרקתי את הכתף וקרעתי את הרצועות והוא רכן מעליי, בחור ענק בגובה מטר תשעים,
ופשוט היד שלו עם הסכין ויד שמאל שלי מנסה להדוף אותו
ואני מסתכל ואומר, אלוקים אל תתן לי למות!
אני רואה אנשים שעוברים והם לא שמים לב כי הייתי מוטל על הרצפה והחלונות של התחנה
כהים... אני יושב על הרצפה ובאותו רגע חלף לי הסרט של החיים וחשבתי שזהו, ככה מתים.
בשארית כוחותיי אמרתי 'אני לא נותן לו להרוג אותי' ואז משום מקום
הגיח בחור ממשרד תיווך סמוך, והתחיל לתת למחבל בראש עם מטריה.
לאט לאט, בלית ברירה, המחבל פתח את הלפיתה והשתחררתי, זרקתי לו את הסכין,
נתתי לו כמה בעיטות, ואת המלאכה המשיכו חבר'ה מהכולל ע"ש רבי חיים פינטו
שנמצא באזור. במקביל, הגיעה למקום בחורה שלמדה קורס עזרה ראשונה יום לפני זה (!),
וחסמה לי את העורקים עם הציצית שלי".
וזה עוד לא הכל. יאיר מספר כי באותו יום התגלה דרך מצלמות אבטחה עירוניות
שבא עוד מחבל לרעננה, לעשות פיגוע בכולל הנ"ל.
"היה מצולם שהמחבל חשב שהדלת נעולה כי במקום לפתוח אותה הוא דחף אותה לכיוונו והיה בטוח
שהדלת נעולה...", מספר יאיר.
אנו מנסים לעצור אותו לרגע, אבל הוא מפתיע אותנו בפעם השלישית ומספר
שהנס למעשה היה משולש.
"השב"כ לקח ממני עדות ואמרתי לו שהיה כסף קטן שנפל למחבל, זה מה שזכרתי,
וראיתי גם פאנל לבן של טלפון שנפל.
הם לקחו את הטלפון, עשו הצלבה, 'איקון' מה שנקרא, העלו מסוק,
ואחרי רבע שעה, בזכות האיקון,
מצאו עוד מחבל שלישי שהיה בדרך לעשות פיגוע בבית ספר".

-----------------
מאיר פבלובסקי, בן 30, גר צדק, עולה חדש, שף, מתגורר בקריית ארבע

מאיר הוא גר צדק, בוגר ישיבת 'ניר', שמתגורר כיום בקריית ארבע.
"מגיל שש התחלתי לצייר אותיות בעברית ומגן דוד במקום קישקושים.
מגיל 12 התחלתי ללמוד עברית לבד. היה לי חיבור מיוחד לעם היהודי", הוא מספר.
"תמיד עלה לי בראש מה אעשה אם מחבל יפגוש בי.
אנשים דוחים את המחשבות האלה, אבל בסופו של דבר נראה לי כולם חושבים על זה.
בסוף כאשר יגורתי בא לי", אומר אומר ומתחיל לספר בפשטות את סיפורו הסוריאלסיטי משהו.
"לפני חודש וחצי קמתי בבקר, התקשרתי לכמה מקומות לגבי ענייני עבודה,
לקחתי טלפון וספר של הרב דרוקמן שנקרא 'קמעה קמעה' המדבר על גאולת
ישראל, הלכתי לבית הכנסת 'חזון דוד' שהוכרז כמבנה לא חוקי.
ישבתי על ההריסות ולמדתי.
הגיעה המשטרה, אמרו זה שטח צבאי סגור, תעבור מקום. זזתי משם.
התקדמתי לכיוון קרית ארבע. היתה שם סוכה שלא פירקו אותו מסוכות.
חשבתי וואלה אני אשב פה. ישבתי ליד הסוכה, הגיע מחבל ועבר מחבל מאחוריי,
לא ראיתי אותו כי הוא התחבא מאחורי הסוכה.
אחרי חצי דקה הוא קפץ עליי עם צעקות 'אללה הוא אכבר' ונתן לי שלוש דקירות
בפלג הגוף הקדמי, הבטן. אני קם, מצליח לדחוף אותו ואז אני רואה שכל צד ימין
של הבטן התנפח. הבנתי שאני פצוע אנוש.
הסתובבתי והתחלתי ללכת חזרה לכיוון השער של קרית ארבע,
כאשר המחבל רודף אחריי וממשיך לדקור אותי. הוא נתן לי שש דקירות בסך הכל,
שלוש בבטן ושלוש בגב. בסופו של דבר המחבל נעלם לדרכו,
היה בש"ג של היישוב חייל והוא לא רצה לההרג.
אני ממשיך ללכת לבדי לקריית ארבע, בקושי רב.
ממש יצא לי הגוש של המעיים מתוך הציצית,
אספתי את המעיים בשתי ידיי, נכנסתי לקריית ארבע, אמרתי לחייל בש"ג שאני פצוע
אבל לצערי הוא לא עמד בזה.
הוא נכנס לחרדה והתחיל לבכות בפאניקה. הוא לא יכל לתפקד. היה בחרדה.
עם המעיים בידים, נכנסתי לקריית ארבע, נשכבתי ליד הש"ג צעקתי 'שמע ישראל'
מלא פעמים, כל הזמן עד שהגיע אמבולנס שמישהו שעבר באזור הזמין.
כשהגיע צוות מד"א - הייתי כבר בתוך שלולית דם של יותר מחצי מטר (!).
האמבולנס לקח אותי לשערי צדק ובדרך איבדתי שלוש ליטר דם.
דוקטור עופר מרין שם נתן לי רק עשר אחוז סיכוי לשרוד בחיים.
הפגיעות היו קשות מאוד מאוד.
המעיים נפגעו כמובן, גפ היה חתך של אורך כמה סנטימטר בקיבה, הכבד היה פגוע,
שתי צלעות נשברו והסכין נכנס בתוך הריאה.
למרבה הנס,
אחרי 12 יום באישפוז יצאתי מהבית חולים.
יש עדין חולשה כמובן אבל הנה, אני מתפקד ברוך ה', זה לא להאמין.
באותו רגעים שצעקתי 'שמע ישראל' ליד הש"ג המון פעמים מעומק ליבי,
לא היה לי ספק שאני פשוט הולך למות על קידוש ה'. בעיניי זה היה זכות כמובן.
לא היתה לי תחושת פחד. שום דבר. אחרי ששוקמתי יחסית,
אמרתי לעצמי שכעת אני צריך להעריך את החיים ומיד
הצעתי נישואין לבחורה שיצאתי איתה בשידוך כחודשיים בסך הכל לפני.
במקום שהייתי אמור לסיים את החיים, התחלתי חיים חדשים, ובקיץ הקרוב בע"ה אני מתחתן איתה".

-------------

אוהד הרץ, בן 25, לומד בישיבת 'אלון מורה', פתח תקווה.

לאוהד היה אקדח עם מחסנית בפנים ובכל זאת הוא מוגדר כיום
כפגוע פעולת איבה. אז מה היה שם בצומת אריאל המוכרת כל כך?
"לפני חודש הגעתי לצומת אריאל לאלון מורה שם אני לומד", מספר אוהד.
"למי שלא יודע, יש שם טרמפיאדה נפרדת לערבים וליהודים.
שתי הקבוצות עומדות במקומות שונים. זה תמיד ככה.
אני עומד ומחכה לטרמפ וליד
עמד בטרמפיאדה 'של היהודים' אדם שלא נראה יהודי...
הייתי לבד והיה חשוך והיה נראה לי קצת חשוד, אבל לא דרכתי את הנשק
או משהו, אם הייתי צריך להוציא את הנשק על כל ערבי חשוד
לא היו פה ערבים", אומר אוהד בחיוך אירוני.
"ניסיתי לבדוק אם הוא באמת ערבי ושאלתי אותו 'לאן הוא מגיע?',
הוא אמר שהוא מחכה למונית. בסדר.
שאלתי אותי ממש בנימוס אם הוא יכול לעבור לטרמפיאדה 'של הערבים',
אז הוא אמר לי שאני לא צריך לדאוג, אמרתי לו בכל זאת אשמח שתעבור,
אז הוא זז קצת, הוא הגיע כמעט למקום, עשה חצי דרך ונעצר.
לא רציתי להיות איתו קטנוני יותר מידיי, אז שתקתי ורק
סימנתי לו שיעבור עוד קצת ויתרחק.
הכל היה בסדר. עמדנו שם שתי דקות, חיכינו שנינו לטרמפים, ואז אני קולט
שמול העיניים שלנו עוברת מונית של ערבים והוא לא עצר אותה...
הוא קלט שאני רואה שהוא לא עולה עליה למרות שאמר שהוא מחכה למונית.
הוא מצידו קלט שאני רואה את המונית ושיחק אותה כאילו הוא מסמן למונית לעצור,
למרות שהיא כבר נסעה ועברה אותו. זה היה חשוד עוד יותר בעיניי,
סובבתי את הראש לחפש חיילים או משהו, מישהו שאני יכול לבקש שיעשה עליו
בדיקה, לא עבר רגע והוא זינק עליי, העיף אותי לרצפה וניסה לדקור אותי.
לא יכולתי לשלוף את האקדח כי הגנתי עם הידיים על החזה.
השתוללתי עם הידים והרגליים אבל בסוף הוא הצליח לפגוע בי 'רק' פעם אחת ביד,
פעמיים בחזה, ופעם באף.
בשלב מסויים הוא פשוט קם ממני, לא יודע בדיוק למה עד עכשיו.
הוא התחיל לברוח לעצי זית, קמתי מהר, רדפתי אחריו כשאני מלא בדם,
ובסופו של דבר הפסקתי כי חששתי להתעלף מחוסר דם.
לא הצלחתי להתקשר למד"א,
עצר לי רכב עם בחורה בשם איבאנה, שהיתה בדיוק בדרך למפגש אחרון של קורס
חובשים... 20 דקות היא עצרה לי את הדם. ואז טיפול נמרץ.
אמרו שיש פגיעה בריאה, ובסוף התברר שזה היה מילימטר מעל הריאה והסכין פגעה
רק ברקמה החיצונית.
הפצע השני בחזה היה שיטחי לגמרי, וגם ביד אמרו שנקרע גיד ועצב ובניתוח גילו שהכל טוב
ולא כל הגיד לא נקרע כפי שחשבו.
אני חושב שהיתקלות אחד על אחד עם מחבל בשטח בודד כזה היתה יכולה להגמר
אחרת לגמרי.
ועוד דבר: אחרי שבועיים גיליתי, שהוא פגע בי בחזה שלוש פעמים,
רק שהיה לי תיק וזה פגע ברצועה של התיק שנחתכה לגמרי. עוד נס קטן-גדול שציינתי לעצמי.
מי יודע מה היה קורה עם עוד פגיעה אחת בחזה..."

לתגובות: נדב גדליה בפייסבוק gilinada@gmail.com
------------------------------------------------------