יום ראשון, 12 בפברואר 2017

סבא וסבתא - לא רק דמי חנוכה



נדב גדליה
יצאנו לבדוק: מה הקשר בין נכדים, סבים וסבתות. ואיך אפשר לפתח את הקשר הזה, אם בכלל?
-----------
לפעמים רק כשאתה עושה כתבה על נושא מסויים אתה מתעורר כדי לגלות את הדברים
ששכנו כל הזמן מתחת לאף שלך. כך גם הפעם, כחלק מהכתבה החוקרת את יחסי סבא-סבתא-נכדים
דרך המשקפיים של הסבים, הסבתות, הנכדים והנכדות, מצאתי את עצמי נוסע בעצמי לסבתא שלי
אצלה לא ביקרתי מזה חודשים למרות שהיא גרה בסך הכל במרחק עשרים דקות מביתנו.
אבל כדי להגיע לאמת, עטיתי על עצמי בושה ועשיתי את מה שהייתי צריך לעשות הרבה קודם לכן,
ולו רק מהסיבה הפשוטה שסבתי התאלמנה אך לפני מספר חודשים ועדין נמצאת בשנת האבל שלה.
אבל כך הם החיים, מודה ומתוודה; מרוץ בלתי פוסק אחרי מה שחשוב לנו תוך כדי הזנחה פושעת של היקרים מכל בזכותם אנו חיים.
סבתא שושנה מכפר סבא קיבלו אותי בסבר פנים יפות, מקמטי פניה ניכר כי היא שמחה לראותני.
שאלה בקצרה מה שלומי, מה שלום האשה והילדה, התקרבתי לאוזנה כדי שתשמע את תשובתיי.
היא לא שומעת כל כך טוב לאחרונה וגם כך מעולם לא היתה דברנית גדולה כל כך.
הציעה על השולחן את המרק התימני המפורסם שלה ואכלנו בשקט עד שנגמר.
אחר כך ישבנו בסלון בשתיקה ועלעלתי בכמה עיתונים ששכבו מיותמים על השולחן.
אין סיכוי שסבתא שלא יודעת כל כך קרוא וכתוב מעלעלת בהם להנאתה, הרהרתי בעצב.
"עוד מעט אני אלך לבית אבות, אגור באיזה חדר וזהו", אמרה רגע לפני הפרידה וכל כך רציתי להושיעה
אך לא ידעתי איך. "אני אוהבת את הלבד", אמרה לי.
כמה עצוב שהדבר היחיד שיש לנו לדבר עליו הוא הזקנה עצמה, חשבתי.
אבל אולי זה עניין של אופי בסך הכל, חשבתי לעצמי, יש כאלה שמדברים פחות ויש כאלה שיותר.
מה אפשר לעשות? יצאתי למסע בין סבים, סבתות ובני ובנות נוער מגוונים כדי לבחון, אולי אפשר אחרת,
ואם כן, אז איך למען השם.

אני מתחיל את המסע אצל סבא מיכאל המתגורר לא רחוק ממני.
הוא אוחז בשני ילדים ושלשה נכדים בסך הכל הגרים לא רחוק ממנו אבל באים לבקר לעיתים דיי רחוקות.
אבל מיכאל לא מתעסק בכך, לא נובר, לא חופר, רק גאה במעשי ידיו.
"מה נשאר לנו חוץ מנכדים וילדים", הוא שואל רטורית.
לבן הקטן, כך הוא מספר בגאווה, כבר הספיק לרכוש דירה משלו, שיהיה. וגם זה לא הצליח
לקרב בינו לבין נכדיו.
"פתרתי לילד את בעיית הנדל"ן", צוחק מיכאל, וכשאני מברר בעדינות אם הילד בא לבקר עם הנכדים,
עיניו מתעפצות והוא ממהר להסביר על החיים העמוסים של בנו העסוק בלימודים, עבודה
וכל המסביב. "אין לו זמן", אומר מיכאל ונדמה שאפילו לא מדובר בהשלמה עם המצב,
הוא בטוח שכך זה אמור להיות. הגוזלים פורחים מהקן מתישהו ולא ישובו עוד.

אך לא אצל כולם זה כך.
מוריה צביאל בת ה-14 המתגוררת בפסגות ואוחזת בששה אחים ואחיות חובשת את כתר
'הבכורה' ומתנדבת לספר לנו על סבתא שלה שאף היא התאלמנה לא מזמן.
"ככה זה, סבא וסבתא לא חיים לנצח ואולי כדאי לזכור את זה", היא פותחת.
"סבתא שלי מצד האמא גרה בכפר סבא ולמרות המרחק ואולי דווקא בזכותו
אנחנו מחוברים אליה מאוד. מדברים הרבה בטלפון, על בסיס יומיומי כמעט.
לדברים כמו קשיים בבית הספר שההורים לא מבינים או פחות עוזרים ואומרים לנו 'תתמודדו' -
דווקא סבתא מקשיבה יותר. אנחנו מתפרקים עליה והיא מכוונת אותנו כמו חברה גדולה וטובה.
היא לא שופטת ולא מטיפה. זה לא שאני לא אוהבת חלילה את ההורים שלי אבל לא יודעת, ככה זה,
עם סבתא אני יותר פתוחה".

*מה את הכי אוהבת לעשות עם סבתא?

"סבתא שלי אשפית בהכנת עוגיות ועוגות, היא עבדה בזה פעם, לפני הרבה שנים,
כי רוב חייה היא טיפלה במסירות בסבא שלי שהיה חולה.
זה עצמו סיפור מעורר השראה.
כבר סמוך לחתונה שלה היא ידעה שסבא יהיה חולה ובכל זאת היא התחתנה איתו
והיתה איתו ככה. 22 שנה הוא היה חולה בניוון שרירים.
הוא הלך ודעך במשך הרבה שנים והיא התמסרה אליו. באמת אשה חזקה
שנדיר לפגוש בתור ילדה בגיל 14".
"אצלנו סבתא זה קייטנה. למשל כשבת דודה שלי נניח שברה את היד - היא הלכה לגור
קצת אצל לסבתא להינפש. כשאני מארגנת יום לנישואין להורים היא מיד מציעה עזרה,
בכסף, בארגון".


*יש בחברות הזו גם חיסרונות?

"האמת שלפעמים זה קצת חופר לנו שהיא שומרת על קשר יותר מידיי...", מודה מוריה.
"היא רוצה שנספר לה הכל ולא תמיד זה נוח.
אבל תכל'ס עדיף ככה מאשר קשר אחר או אי קשר בכלל עם סבתא.
שזה למשל פחות או יותר מה שקורה עם סבתא שלי מצד האבא.
קשה לה עם הטלפון ובגלל זה הקשר רופף יותר וגם היא וסבא שלי, בעלה, קצת בראש אחר...
בדיוק הפוך מעוגות וסוכרים", צוחקת מוריה.
"שניהם רופאי משפחה והם אוכלים רק בריא, כל הלחם כוסמין הזה וכל העלים האלה".
"אפילו שותים חלב כי הם אומרים שזה לא בריא.
בני דודים שלי תמיד צוחקים עליהם שאצלם הם באים לעשות ביקור של ניקוי קיבה".
"זה מצחיק שאין מה לאכול אצל סבתא. גם אם למשל נזמין פיצה לידה היא תסביר
לנו למה פיצה זה לא בריא שזה קצת מוציא את החשק לאכול את הפיצה".


*מה לדעתך גרם להבדלים בקשר בין שתי הסבתות?

"סבתא שלי הזאת, מצד האבא - גדלה בקיבוץ. היתה בבית ילד והחינוך אצלה היה אחר לגמרי
מאשר הסבתא היותר חברותית וזורמת שאצלה החיים הם קייטנה.
בקיבוץ כמעט ולא פוגשים את ההורים ולכן היא הלכה על הפוך בדיוק; בעד להניק, להיות עם הילדים
כמה שיותר. לכן היא תתרחק מהנכדים כדי שההורים שלנו יהיו איתנו יותר.
ילד בוכה? היא אומרת לו לך לאמא, לא לסבתא".

שתי סבתות לאותה נערה ובכל זאת הקשר כה שונה.
יתכן והכדור נמצא במגרש של הסבתות-סבים בכלל והם אלו שבעצם שולטים בטיב הקשר עם הנכדים והנכדות.
חני כהן, סבתא שלא מוכנה לומר את גילה כמובן, מתנדבת לאשר את ההנחה הזו.
"הקשר שלי עם הנכדים הוא מדהים, פשוט מדהים ודיי בזכותי", היא אומרת חד משמעית.
"אין לי הרבה נכדים, בסך הכל 12 נכדים, אבל כולם מקסימים.
כל יום אני יושבת ליד הטלפון ומתקשרת אליהם מהקטן ועד הגדול".


*וואוו, זה בטח מלא זמן.

מה אכפת לי שזה לוקח הרבה זמן - זה הכיף שלי. אני לא עובדת ורואה בכל נכד שלי את הטוב
המיוחד שבו", אומרת סבתא חני, "כל אחד פנינה והם משיבים לי ים של אהבה".


*במה זה מתבטא חוץ מלעשות ים טלפונים כל יום?

"תשמע, אני סבתא במשרה מלאה, כל ילד שצריך בייביסיטר לנכד או נכדה - אני עומדת דום.
כי אני סבתא פולניה, לא יודעת אם זה ככה אצל כל הפולניות, אני תולה את זה באופי הפולני שלי", צוחקת סבתא חני.
"אני אוהבת לאפות עם הנכדים עוגיות מיוחדות, ללכת לגן השעשועים עם הקטנים,
אבל בעיקר הכי אני אוהבת פשוט  לדבר איתם שזה משהו מאוד חשוב בדור הזה
שהקשב בעולם לא ממש נמצא בפריחה בלשון המעטה. יש סבתא שמקשיבה לפחות".


*מה הסוד לקשירת קשר טוב עם הנכדים?

"אני פשוט קשורה אליהם ואני משקיעה בקשר הזה, אין בזה סוד גדול.
אני חושבת שכל סבתא שמשקיעה מרגישה כמוני בדיוק. וכשאתה כל כך אוהב אותם -
קל להשקיע וזה לא עול.
אני חושבת שגם אני אוהבת ילדים ואדם באופן כללי ככה שמהתכונה הזאת נהנים
גם הנכדים של אחותי גם, ואולי אפילו אנשים יותר זרים שאני פוגשת.
אז שהנכדים שלי לא יהנו ממה שיש לי לתת להם בתור סבתא?! נו, באמת".

לא אצל כל הסבתות זה עובד כל כך יפה. גם אם הקשר פורח, הוא יותר נמצא באוויר,
ברקע, מחכה שיוגשם אולי יום אחד למרות שלכולם דיי ברור שכך זה ישאר עד הסוף.
קשר-לא קשר שמתאדה עוד ועוד ככל שהחיים הצעירים ממשיכים וההחיים הזקנים הולכים להם נעלמים מהעולם.
זה מה שמתרחש בחייה של סבתא אתי שאפשר להבין למה היא מתעקשת
שלא לשתף אותנו בתמונות שלה או של הנכדים.
"בכנות, הקשר שלי עם הנכדים הוא לא מי יודע. ככה זה", היא אומרת.
"אני לא מנסה לייפות את המציאות ולספר סיפורים סתם".

*למה לא לנסות לחזק את הקשר?

"זה מילים יפות 'לחזק את הקשר' אבל חלק גדול גרים בקרית מלאכי וכפר יונה ואני באזור השרון.
חוץ מזה אני לא כ"כ בריאה ולא יכולה ללכת לבקר אותם בקלות.
זה כבר לא מאמץ נפשי ופיזי. זה על סף הבלתי אפשרי במצב שלי, לצערי.
הנכדים שקרובים אליי וגרים בכפר סבא וראשון לציון יותר בקשר, אבל גם לא יותר מידיי.
סך הכל יש לי ארבעה ילדים וזה מאוד קשה. אחד הילדים שלי גרוש וזה עוד יותר מסבך את הקשר
כי לנכדים שלי בקושי יש קשר עם אבא שלהם, ומי מדבר בכלל על להיות בקשר עכשיו
עם סבתא..."


*יש חלום שזה יהיה אחרת? למצוא איזה סידור, פיתרון, בכל זאת החיים נגמרים, לא חבל?

"קשה לי לענות לך על זה. ברור שהיית רוצה שזה יהיה אחרת.
שיבואו יותר אולי, משהו כמו פעם בשבוע או בחודש.
עכשיו הם מגיעים לעיתים דיי רחוקות ובטלפון אין לי שיחות וידיאו.
ככה שזה מאוד קשה. לעבור לאזור גם לא בא בחשבון.
זה הנכדים שלי והילדים שלי אבל יש להם את החיים שלהם והמקומות שהם התרגלו לגור בהם.
אני לא מצפה שהם יעברו לגור לידי עכשיו.
אני יודעת שיש ילדים כאלה שעוברים לגור ליד ההורים ואז הקשר עם הנכדים
מתחזק, אבל זה קצת מוגזם לבקש או לחלום בכלל על דבר כזה לדעתי".

מה שאתי לא מעזה לחלום עליו, התרחש במציאות דווקא לשמחה רז
בן ה-18 המחזיק בחמשה אחים ואחיות.
לא מזמן הוריו עברו לגור באלון שבות, ממש מעל הבית של סבתא (!).
ההורים של שמחה ניהלו פנימיה באזור המרכז וכשהחליטו לסיים את עבודתם במוסד
ולעבור לעבודה אחרת; האב בבנק והאם כמורה,
הם בחרו לתת מתנה יפה לסבתא ולעצמם ולגור הכי קרוב שאפשר,
מה שמעורר שמחה גדולה אצל הסבתא.
"סבא שלי נפטר בט"ו בשבט שעבר וכעת שאנחנו גרים מעל סבתא ורואים אותה
כל יום ממש כמה פעמים - אנחנו מצליחים, אני מקווה, למלא לה את החסר של סבא", אומר שמחה.
"זה קצת משכיח ממנה את שנת האבל, מחייה אותה שאנחנו כל הזמן סביבה בלי להתאמץ
לבוא לבקר אפילו. זה מה שמחזיק אותה,
יש לה אמנם את החברות שלה אבל אני מרגיש שאנחנו זה העיקר אצלה,
מה גם שהיא פחות נפגשה עם החברות בשנה האחרונה".


*וחוץ מהשהות איתכם, מה יש לעשות עם סבתא בתכל'ס?

"קודם כל להקשיב לה. יש לסבתות הרבה מה להגיד והמון סיפורים
מרתקים שאנחנו דיי מפסידים אותם בלי שאנחנו שמים לב.
ואם לא מוצאים על מה לדבר כדאי לנסות לדובב אותם, לשאול שאלות
על העבר. ואתה יודע  מה? אני חושב שאפילו אם רק נמצאים לידם, בבית, בלי לדבר,
זה עושה להם טוב.
סתם באים לאכול ארוחת ערב, לראות טלויזיה. אני מרגיש שזה עושה לסבתא טוב שאנחנו יחד
גם כשאין על מה לדבר".


*אתה חושב שקשר עם סבא שונה מקשר עם סבתא?

"עם סבא שלי יכולתי ללמוד תורה שזה פחות קורה עם סבתא.
היינו יושבים ולומדים פרשת השבוע עם רש"י ויהונתן בן עוזיאל כי סבא שלי ז"ל
בהחלט היה איש ספר וגם אותי עניין ללמוד את זה.
אבל לא רק תורה היתה משותפת לנו.
סבא שלי ז"ל מאוד אהב ספורט אז היינו מדברים על זה, ספורט זה דבר שלא נגמר".


*אם לא הייתם גרים קרוב איך הקשר היה נראה?

"הסבא וסבתא שלי מהצד השני גרים בפתח תקווה שזה דיי רחוק, ונכון שזה לא כמו סבתא
שגרה מתחתינו, אבל אני מאוד מקפיד לדבר איתם בטלפון כי אני הנכד הבכור
שלהם ואני מרגיש יותר את המשמעות של לספר להם כשאני מצליח במשהו
כדי שירוו נחת.
כל יום שישי אני יושב ומחפש נושאי שיחה משותפים ומתקשר אליהם. לא חסר.
גם אם בטלפון פחות מעשי ללמוד רש"י ופרשת שבוע, יש לנו נושאים כמו
פוליטיקה למשל שזה לכל הגילאים ולכל אחד יש מה להגיד על זה".


הלל אלון בת ה-16 מכפר הרא"ה חושבת שלא צריך להתאמץ למצוא נושאים משותפים
לדבר עליהם עם סבא וסבתא.
"יש לסבא וסבתא שלי איזה 50 נכדים אולי, לא סופרים נכדים", היא צוחקת,
"והכי הכי כיף לדבר איתם על העבר, אחד הדברים הכי משמעותיים ומעניינים
שיש להם להציע לנו. דברים שאי אפשר להבין עד כמה הם נדירים.
"סבא תמיד אומר שאם לא נשאל את השאלות הנכונות ונחקור אותם - הסיפורים שלהם ילכו לפח.
והוא צודק. יש לנו פה נכס! התרבות שלהם אחרת לחלוטין".
"סבא שלי למשל שומע שירים עתיקים ביוטיוב, דברים שאנחנו לא מכירים,
כמו מוזיקה סקוטית וזה מלמד אותך שיש חיים אחרים לגמרי ממה שאתה מכיר".
"הם באו ממרוקו ואנחנו מדברים על זה כל הזמן וזה סיפורים בלתי נגמרים.
הם מספרים מלא מלא על החיים של פעם וזה כמו ללמוד היסטוריה חיה.
מה גם שתמיד גם מגיעים הסיפורים מצחיקים מהילדות של ההורים שלנו, שזה תמיד מצחיק ושווה.
גם לומדים על ההורים וגם יש שיחה עם סבא וסבתא שזה חשוב כי בזכותם אנחנו פה".


*ומה אפשר לעשות איתם, חוץ מלדבר?

"אני אוהבת פשוט להצטרף ליומיום שלהם ולחוות איתם את הסידורים,
אחר כך לשבת בבית קפה, ללכת בדרך איתם מהקניות לבית.
סבתא רבה שלי בת 103 ועד לפני שהיא נפטרה הייתי למשל נוסעת עם סבתא
לבקר את סבתא רבה. זה היה כמו טיול מגניב כזה לירושלים,
כי בוא נהיה מעשיים -  אין מצב לעשות טיול אמיתי ומפרך באיזה מסלול עם סבא וסבתא".
"סבא וסבתא גם היו פעם מורים לאנגלית שזה מה-זה טוב. יושבת איתם על כוס קפה
וגם הם מלמדים אותי. אחלה דבר".


*מה גורם לך כל כך לדבוק בקשר הזה למרות הלימודים, החברות

וכל המטלות?

"בוא נאמר את זה מפורשות; הם ימותו יום אחד והדבר הזה שנקרא סבא וסבתא כבר לא יהיה. תכל'ס.
אני מטבעי סקרנית וחושבת שהמציאות שלהם מעניינת.
שלא צריך להלחץ ולקחת את הקשר איתם קשה כמו דייט. צריך פשוט לבוא ולעשות אפילו עוגיות יחד
ולהעלות זכרונות מהילדות וכל זה. דברים הכי פשוטים של החיים, בכיף".
"מי שיש לו סבא וסבתא נגישים שגרים ביישוב שלו - זה הכי טוב.
לא מבינה את אלה שלא מנצלים את זה שיש להם סבא וסבתא קרובים.
והאמת שגם הסבא והסבתא שלי השניים שגרים בירושלים זוכים לטלפון ממני בכל יום שישי.
מטבע הדברים הקשר חלש יותר, אבל טלפון זה חובה חוץ מהביקורים מידי כמה שבועות".



שמעון ביטון בן ה-14 מחצור הגלילית דווקא בעד מעשים בפועל שעוזרים לחיים של סבא וסבתא
ופחות דיבורים שאולי לפעמים עשויים להיות מאולצים.
"לסבא וסבתא שלי יש 37 נכדים ואני דיי באמצע", הוא מספר. "הם גרים באליפלט
שזה לא רחוק מחצור הגלילית ככה שכמעט כל שבוע אני בא לעבוד אצלם, לא בכסף, כן?", הוא מחייך.

*עובד אצלם?!

"כן. עובד טוב ודיי הרבה.
יש להם דיר עיזים אני מנקה אותו ומאכיל את העיזים ועושה שם בעצם הכל, אפילו המלטות לפעמים.
חוץ מזה יש להם גם מטעים של מנגו וזיתים וגם שם אני עובד, קוטף, מנכש, הכל.
יש לי סבא וסבתא של יותר מעשים מאשר דיבורים.
הקשר איתם מתחזק בגלל העבודה והדיבור עליה. תמיד אפשר לדבר על עבודה, אתה יודע איך זה.
אין הרבה שיחות אישיות איתם וגם אני לא ילד של שיחות אישיות נראה לי,
אבל העבודה חוץ מזה שזה נושא שמחבר ביננו זה גם דבר שתורם לי הרבה להבנה
והנסיון שלי בחקלאות שזה תחום שמאוד מעניין אותי ואולי בעתיד אעסוק בו".


שלום דוידי בן ה-18 מאלעד מגיע מעולם אחר לגמרי ממה שאנו מכירים
שלום הוא בחור ישיבה חרדי לשעבר שעזב את הישיבה החרדית לא מזמן וכעת
עובד בעבודה זמנית כקופאי ומפתח להקה מויזקלית.
הוא מחזיק בסבא וסבתא הגרים בקריית שמונה.
השיטה שלו לשמירה על קשר היא בעזרת החכמה שהוא שואב בעיקר מסבא.
"אני בקושי נפגש עם סבא וסבתא, אולי ארבע פעמים בשנה בסך הכל.
אבל בטלפון - חופשי".

*על מה אתם מדברים, סתם 'סבא, מה נשמע' וכאלה?

"אפשר לומר שכילד הייתי דיי מרדן.
כזה שאוהב להתווכח כל הזמן עם המבוגרים, מורים, רבנים, אבא, אמא.
ודווקא סבא שלי הצליח ללמד אותי להקשיב ולקחת חכמה ממבוגרים
כי יש להם מה לתרום גם אם נראה בהתחלה שהם לא מבינים, בכל זאת הם חיו יותר שנים,
אין מה לעשות".


*איפה זה התבטא למשל?

"בימים שעזבתי את הישיבה והיו לי ויכוחים מאוד גדולים עם ההורים
על זה שאני עוזב את הישיבה ודווקא סבא שלי שאמר שצריך לשמוע להורים
הבין את זה והיה חשוב לו שהעיקר אני אעשה משהו עם החיים שלי ולא אסתובב סתם ברחוב.
כשעבדתי הייתי מדווח לו והוא מאוד שמח שאני הופך להיות מסודר יותר בחיים
ולא סתם עזבתי את הישיבה כדי להיות פרחח.
את מה שאולי הייתי צריך מההורים - התמיכה הזאת כשעזבתי את הישיבה,
הוא נתן לי בזה שראיתי שיש מישהו מבוגר שמבין אותי ולא נכנס לפינה של
ישיבה או לא ישיבה אלא חשוב לו שאתקדם בחיים, בכל דבר חיובי, לא משנה מה.
למשל ללמוד מקצוע, לעשות בגרויות, תואר וכל זה, להיות רציני ושבזה אני נמדד
ולא אם אני עזבתי ישיבה או לא.
זה מאוד דיבר אליי ומאז אני מתקשר אליו יותר, מתייעץ, מספר על החיים החדשים ולומד המון".

*מה למשל למדת מסבא וסבתא?

"סבלנות למשל. דבר הכי חשוב בחיים. לפעמים אתה מדבר עם סבא
ווואלה, גם אם יש סיפורים שלא תמיד מעניינים אותי - אני מתעניין.
סבא שלי עלה מפרס עם סבתא שלי לפני חמישים שנה ובוא נאמר שהוא חוזר על אותם סיפור לפעמים,
ואפילו שזה ככה - אני מקפיד לא לומר לו ששמעתי כבר את הסיפור הזה.
אני מקפיד להקשיב עד סוף הסיפור ומגלה תמיד שהוא מסיים את סוף הסיפור
ויש איזו הערה או הארה מחכימה שלא נאמרה קודם לכן.
בחיית, איפה אנחנו לומדים היום על סבלנות ולהקשיב עד הסוף?".

*מה לדעתך כנכדים אפשר לתת לסבא וסבתא?

"מצחיק שאתה שואל כי לא פחות ממה שהם נותנים אנחנו כנכדים נותנים להם.
היו ימים טרופים שלא היתה לי דקה מנוחה ובכל זאת התקשרתי
רגע לסבא לעדכן אותו מה איתי, למרות שאני יכול לפרסם פוסט בפייסבוק ולקבל התעניינות מהרבה אנשים.
אני חושב שהכח שיש לנכדים ביד הוא מאוד חזק.
אין לסבא וסבתא הרבה מה לעשות בחיים וכשאתה על הבקר מתקשר אליהם
ואומר להם שאתה בעבודה ובכל זאת התקשרת - וואוו, זאת הרגשה נדירה
שרק נכד יכול לתת להם שכן, אני מתעניין בכם גם אם יש לי חיים מלאים ועמוסים".


אצל גלעד פרבר בן ה-16 הלומד בישיבת מקור חיים וגר בקריית שמונה זה אחרת לגמרי.
על גבול העצוב לחלוטין. "לסבא וסבתא שלי יש 20 נכדים והם גרים בחיפה", הוא מספר.
"אנחנו נפגשים לכל היותר פעמים בודדות בלבד בכל השנה כולה. בעיקר בשמחות משפחתיות.
ביקורים סתם כך - אין כמעט. מידי פעם אני מתקשר אליהם ל'מה נשמע' קצר. קשר בשביל הנשמה,
להרגיש אותם.
תמיד כשנפגשים הכל ארוך כזה, מספרים להם הכל, הם מאוד מתעניינים ומשלימים פערים".

*איך זה מרגיש להיות עם ולהרגיש בלי?

"ממש ככה זה מרגיש. הגדרה יפה. סבא וסבתא לא ממש נוכחים בחיים שלי וזה מאוד חסר לי כנער.
אני כל הזמן מציק להורים שלי על זה ומבקש מהם לנסוע אליהם.
פעם שהייתי ילד, היינו נוסעים אליהם יותר, אבל עכשיו זה לצערי לא קורה".

*מה השתנה?

"כנראה ההורים שלי הזדקנו כבר. אבא שלי לא יכול ממש לנהוג,
ולאמא שלי אין כח לנסיעות ארוכות אז אנחנו פחות באים וכשכבר נוסעים
אחד האחים הגדולים מתנדב לנהוג".

*מזל שיש אחים גדולים.

"והרבה אחים. אני שמח שיש לי תשעה אחים ובונה על זה שכל פעם יש מישהו שיתחתן הרי
וככה נפגוש שוב סוף סוף את סבא וסבתא. אנחנו האחים לוחצים על האחים הגדולים יותר
להתחתן בשביל הפגישות האלה עם סבא וסבתא", מחייך גלעד אך בקולו נמסך דוק של כאב.
"יש לי עוד שני אחים  בדרך לחופה אז יש למה לצפות...
מה הייתי עושה אם היו לי פחות אחים? זה פחות לראות את סבא וסבתא", מסביר גלעד וצוחק שוב
אך עדין לא מצליח לחמוק מכך שהוא באמת ובתמים לא מצליח לפתור את בעיית ההיתראות עם סבו וסבתו.
"לא יודע מה לעשות, האמת", הוא חותם, "זה כואב כי באמת שאני לא יודע איך לחזק את הקשר
שלי איתם וחבל כי זה מאוד חשוב לי.
גם קשה לי לדבר בטלפון, אמא שלי וסבתא שלי יכולות לדבר שעתיים כל שישי בטלפון, ואני לצערי - לא,
ככה שאני צריך אותם פיזית ורק ככה הקשר יכול להתקדם".


*אם הייתם עוברים לגור לידם זה היה עוזר?

"אולי. לא יודע. כי את סבתא שלי השניה אני רואה דיי הרבה לאחרונה.
היא גרה באלעזר שזה לא רחוק מהישיבה שאני לומד בה, ככה שאני נחשב גר לידה.
פעם בשבוע אני בא אליה לאכול אבל אנחנו לא כזה מדברים בפועל, כי אין כל כך על מה לדבר.
אז יושבים ורואים חדשות, מדברים על ביבי קצת, זה תמיד מעניין. אל תשכח שסבתא
היתה כאן שהוא נבחר לראשונה, זה היסטוריה".

ואולי באמת סבא וסבתא זה כמו היסטוריה, יש כאלה שמתחברים למקצוע ויש כאלה שפחות מתעניינים בו.
נדמה שקשר עם סבא וסבתא אינו תמיד בר שליטה, אפשר לנסות לבקר יותר, לנסות לפתח שיחה,
אבל לא תמיד זה עשוי לעבוד. אבל לנסות - מוכרחים, בכל זאת.
החלטתי להפסיק לפחד משתיקה מביכה מול סבתא ופשוט להיות שם, לידה.
לאכול את המרק שאני יכול לאכול בבית - דווקא אצלה. לבחור כמה דברים שאני גם ככה צריך
לעשות בבית ולעשות אותם אצלה. וכשיש לי זמן פנוי לוותר על הטלפון לידידים הקבועים ולצלצל רגע
לסבתא לשאול מה נשמע ולנסות להחזיק את השיחה לפחות חמש דקות.
ואם ארגיש שוב שאין נושאי שיחה לא אבהל בעזרת השם. אפצח במונולוג שיספר לה משהו, כלשהו,
כי כשנגמרת תקופת הילדות והממתקים של סבתא כבר לא מרגשים, הגיע תורי להחזיר לה, ובקטן.


לתגובות 'נדב גדליה' בפייסבוק

==========================================================================

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה