נדב גדליה
ההבדלים המהותיים (או שלא?), האווירה בחיי היום יום, והיכן שווה לגור באמת בסופו של דבר.
---------
כל יום אנחנו בוחרים לעשות משהו מסויים או לוותר,
להלחם או להכנע, לנסות להצליח או להרים ידים, לבחור. זו מהות החיים שלנו בעצם.
הבחירה הקשה ביותר לאדם היא ללא ספק מקום המגורים שלו.
מהסיבה הפשוטה, אי אפשר לשנות אותו כל יום.
אם אתה גר בעיר אין לך אלא להשלים יום יום עם המציאות אליה אתה קם בבקר.
הרעש, העשן, הקירבה למקומות בילוי הומי אדם ויתרונות נוספים - קיימים רק בעיר מפותחת.
מאידך, המגורים בכפר או יישוב קטן כוללים אף הם יתרונות וחסרונות הנגזרים כתוצאה
מהשקט, האווירה הביתית והמרחבים הפתוחים (או אולי השוממים והמשעממים?).
לצורך בירור מעמיק של הסוגיה כפר או עיר,
נפגשנו לפאנל מיוחד עם ארבעה נערים ונערות מהכפר ומהעיר.
מהצד האחד יושבות הודיה שטרן וטליה שיינברג, שניהן בנות 16, בנות העיר.
הודיה גרה בבני ברק ומדריכה בבני עקיבא וטליה מתגוררת בגבעת שמואל. שתיהן חברות,
לומדות באולפנת צביה בני ברק ותספרנה לנו היום למה כולם, אבל כולם חייבים לעבור לעיר,
(או שלא...)
מהצד השני יושבים נריה שוק וידידיה לוינסון מבית חג"י, בני 17.
ידידיה מישיבת עותניאל ונריה ממקור חיים. הם יספרו לנו למה כולם מוכרחים לעבור ולגור ב...
טוב, נתן להם לשכנע אותנו.
לצורך הבדיקה, הסתובבננו עם קבוצת המדגם שלנו מצד אחד בקניון סירקין בפתח תקווה מוכת המותגים,
ומצד שני קפצנו לסיור בכפר בית חג"י המכיל את הטבע ותו לא.
האווירה: קולחת, החבר'ה שלנו מגיעים מצויידים במיטב הטיעונים וההסברים ואנחנו קשובים.
אם היה לנו יותר תקציב היינו אפילו מניחים סכום ניכר על השולחן וקונים בית כאן או כאן בסופו
של תחקיר, אבל מחירי הדיור, אתם יודעים איך זה, וויתרנו. נסתפק בבדיקה, וכשנזכה בפיס
נדע לפחות היכן לקנות את הבית.
כשאנחנו שואלים את חברי הפאנל בפשטות, היכן עדיף לגור - בכפר או בעיר, המבטים אומרים הכל.
נריה וידידיה בני הכפר זורקים לנו מבט שאומר הכל, ובנות העיר מחזיקות מבט שנראה לנו דומה.
חן המקום על יושביו. אין אדם שלא אוהב את המקום שבו הוא גר, אנחנו אומרים להם,
אבל לפני הכל ספרו לנו קצת על הבדלי היום יום.
---היומיום----
*איך מגיעים וחוזרים מבית ספר בכפר ובעיר?
הודיה: "בבקר אבא שלי מסיע אותך, מרחק של עשר דקות עם הפקקים של בני ברק.
בצהרים אני הולכת ברגל, אין כח לחכות לאוטובוסים, הם משמשים בעיקר ליציאה מהעיר,
כשצריך משהו הולכים ברגל, הכל קרוב ככה שהתחבורה הציבורית לא ממש רלוונטית,
אם אני צריכה ההורים שלי מסיעים אותי".
טליה: "אני נוסעת לרוב לאולפנה בתחבורה ציבורית לפעמים אבא שלי מביא אותי,
בחזור אני באוטובוס. תמיד.
בגבעת שמואל הכל קרוב, העיר מאוד קטנה ככה שלא צריך אוטובוסים בגבעת שמואל".
נריה: "שישי וראשון יש הסעות של הישיבה לבית חג"י, נסיעה של 30 דקות ברכב פרטי.
אבל אם אתה רוצה לנסוע באמצע שבוע, אתה נוסע בטרמפים,
הישיבה לא מסכימה בטרמפים, ואם היא תופסת עושים קצת בעיות,
מעיפים אפילו מהישיבה, קרה פעם אחת שהעיפו מישהו לחודש על זה.
זה סוג של נסיון שקשה לעמוד פה, כי זו דרך תחבורה.
טרמפים כל הזמן, זה יותר חזק מאוטובוס".
"משתמש בציבורית, עומד בתחנה אם מגיע אוטובוס אני עולה,
אבל בדרך כלל מגיע טרמפ לפני האוטובוס, לרוב".
ידידיה: "באוטובוס או טרמפים, יש תחנה בכל יישוב,
וכל הטרמפים אני מכיר אותם, אני לא נוסע כמעט אם אנשים שאני לא מכיר".
אנחנו מציינים לעצמנו שהטרמפים הם אמנם מסוכנים אך ללא ספק מבגרים את האדם הנוסע
בהם מכורח היותם בלתי תלויים בהורים או נהג תחבורה ציבורית.
*מה ההבדלים בתרבות הפנאי שלכם ושלכן?
הודיה: "אנחנו מסיימות באולפנה בארבע, אחר כך נפגשות עם חברות אבל לרוב לא - כי הן גרות
רחוק יותר אז מה שאני עושה זה בעיקר קריאת עיתונים, אינטרנט, פייסבוק, אני גם מנגנת פסנתר קצת".
טליה: "לי יש חוג אורגנית ואני חלק מתנועת עזרא, גם נפגשת עם חברות,
אבל לא הסגנון של מסתובבות בקניון כמו הסטיגמה של העירוניות.... יוצאות לפיצה, גלידה, דברים כאלה.
כל החברות באותו רחוב ככה שאנחנו יוצאות באופן ספונטני, קצת מרגיש כמו יישוב לדעתי בעניין הזה".
נריה: "קודם כל יש לנו חווה של סוסים, כבשים, רוכבים על סוסים, נוסעים גם לבורות מיים,
משחקי כדורגל, כדורסל.
כל הזמן אתה עם חבר'ה; עושים אש לילה, יוצאים כל הזמן לשטח.
לא יוצאים כמעט לבתי קפה, קולנוע וכל זה".
"הרבה יותר מעניין מעיר. אתה מטייל בשטח, פוגש ערבי פה ערבי שם, מדברים,
מסתובבים, ביישוב יש יותר חיי חברה.
טיולי אופניים בשטח. אתה נהנה יותר מהחברים, מבני אדם, פחות מהדברים החיצוניים כמו סרט או גלידה".
ידידיה: "אני בחצי פנימיה, ככה שפעמיים בשבוע אני בבית, האמת? בגלל שזה ישוב לפעמים אני משתעמם,
אבל רוב הפעמים אני עם חברים, יושבים על פק"ל קפה, רואים סרט בבית של מישהו,
או עושים סיבובים ברכב בגבעות".
*האם כל דבר דורש תכנון מדויק או שאפשר לזרום עם הזמן והתכנונים?
הודיה: "בדרך כלל לא, הכל נמצא קרוב, ברבי עקיבא".
טליה: אמנם אני גרה בעיר אבל עדין כל דבר מתכננת נניח היום כדי לנסוע,
זה באמת מורכב כל העניין של הלו"ז של האוטובוסים וכל זה".
נריה: "מודה, בקטע של חברים זה יותר ספונטני,
אבל לגבי יציאות זה אחרת, אתה לא תסע במיוחד לירושלים לקנות חולצה, זה לא יקרה.
נסיעה 45 דקות זה לא פשוט".
ידידיה: "אני חושב שהאופי של היישוביסטיםה הרבה יותר זורם, קשה לי להסביר,
אנחנו הרבה מסתובבים ביחד וזה תמיד קורה בספונטניות".
*מה הבילוי המועדף על החבר'ה?
הודיה: נפגשים בבתים של חברות בדרך כלל למה שנקרא 'לימודים',
'ללמוד למבחנים', אבל זה בהחלט מפגש חברתי של פיטפוטים, וגם גם לימודים, כמובן".
טליה: "בחופשים זה ים. כשיש מאורע אז בבתים של בנות. יושבות כדי ללמוד וכמו שהודיה
אמרה גם מדברות, כאמור, פחות תרבות של יציאות אצלנו".
נריה: "יש לנו מועדון נוער, משחקים שם פינג פונג וכל מיני דברים כאלה ושם זה המקום מפגש
היותר קבוע שלנו, בחופשים גם יוצאים למעיינות".
ידידיה: יש חבר'ה שיותר בקטע של מעניינות כמו נריה אבל יש כאלה שיוצאים כמו שמקובל בעיר,
אמנם זו נסיעה של ארבעים דקות, אבל אני למשל לפעמים כן יוצא לבאולינג או לקולנוע".
---החברתיות----
כשאנחנו שואלים את נערי הכפר והעיר לגבי חבריהם,
טליה והודיה מספרות שיש להם חברות עירוניות ולא יצא להם להפגש כל כך עם אנשי הכפר.
"החברות שלנו הם מרעננה, ת"א, פתח תקווה, אולי גם אזור, אבל זה נחשב כפר?".
נערי הכפר שלנו לעומתן מכירים היטב את הסגנון העירוני ומזהים בקלות את העירוניים.
"אני אצליח לזהות מי גר ביישוב ומי בעיר, יש לעירוניים דיבור שונה מבחינת על מה הם מדברים,
קשה להגדיר אבל זו שפה יותר עירונית אם אקרא לזה כך, למרות שבלבוש אצלנו בישיבה כולם
לבושים פחות או יותר בקוד לבוש אחיד שמאפיין את 'מקור חיים'".
ידידיה: "בישיבה הכרתי עוד חברים מערים כמו ירושלים, באר שבע ויישובים כמו מעלה חבר, טלמון
ונוף איילון. מרגישים את ההבדל לגמרי בין החבר'ה של היישובים לחבר'ה של עיר.
החינוך הוא שונה. בעיר החבר'ה נחשפים בגיל מאוד מוקדם לדברים לא כל כך טובים.
ביישוב אתה בבועה, וככה אתה לא נחשף לדברים האלה אלא רק בגיל מאוחר יותר.
כשבאתי לישיבה בכיתה ט' לא נחשפתי לדברים, הייתי בשוק מהערסים שפגשתי בישיבה,
לא ראיתי דבר כזה לפני, אחר כך התרגלתי הם נהיו חברים שלי.
הם גם התחזקו בסוף, אבל האווירה של הבועה עוזרת לעדינות של הבנאדם".
*איך הקשר שלכם עם הקהילה?
הודיה: "אבא שלי הוא גבאי בית כנסת 'יד נתן' מרחק חמש דקות מביתנו.
אבא שלי יותר חש את הקהילתיות בגלל הבית כנסת שלו,
לי אין קהילתיות, החברה שלי היא יותר מהבית ספר ופחות מהשכונה בבני ברק
שמרוקננת כמעט לגמרי בשנים האחרונות מבנות מהמגזר הדתי לאומי,
ואולי באמת חבל שאין קהילה גדולה יותר של דתיים לאומיים כך היו לי חברות גם ליד הבית
ולא רק מהאולפנא".
טליה: "אנחנו שייכים לקהילה 'שירה חדשה', אבל אנחנו רק מתפללים שם, לא שותפים לכל מה שזז שם.
לא כל שבת אנחנו בבית כנסת הזה. אבל נראה לי שזה עניין של סגנון אישי ולאו דווקא של עירוניות,
כי דוד שלי למשל גר לידנו והוא כן מעורבב ומוכר בקהילה של 'שירה חדשה'".
נריה: "הכל קטן, גג עשר דקות מקצה לקצה של היישוב, חשים את הקהילתיות והעירבוב מאוד.
יש מצב שדופקים לך בדלת ולא בא לך אז אפשר לנפנף לעוד שעה,
לא ישנאו אותך, אבל בדרך כלל אתה תלך עם החברים במקום לקרוא ספר,
כי הספר יכול לחכות... ככה שהקהילתיות דיי שולטת, אפשר לומר".
ידידיה: "המעורבות בתוך המשפחות היא לא שעושים גרפס וכולם אומרים לבריאות
כמו שמקובל לחשוב על יישובים,
זה חצי מנותק חצי לא, נותנים לך את הפרטיות שלך ומצד שני עוזרים לך מתי שצריך".
*איך הקשר עם המשפחה, האם זה מושפע ממקום המגורים?
הודיה: "אני בת הזקונים ואין לנו משפחה שגרה מאוד קרוב. יש בירושלים, בבית שמש, חרדים.
אנחנו נפגשים באירועים משפחתיים בעיקר מתי שהם קורים... פעם הייתי הולכת לשבתות שם.
מגיל קטן הייתי חשופה בגלל זה למגזר החרדי אפשר לקבל מהם המון.
דווקא זה עזר לי מאוד לגבש את האידיאולוגיה שלך ולקבל את האחר כמות שהוא.
יש לי בת דודה בפתח תקווה ואנחנו נפגשות.
אפילו אחים שלי גרים רחוק ולכן בשבתות בעיקר אנחנו נפגשים.
הייתי רוצה לגור במקום קצת יותר קהילתי אבל עם אוכלוסיה מגוונת, לא משהו הומוגני
שילדיי יחשפו לעוד אנשים שאינם כמותם".
טליה: ""אמא שלי חברה שלי, לגמרי לגבי המשפחה המורחבת שלי,
הם ממודיעין ויש גם המון שגרים באלעזר בגוש עציון
אנחנו רואים אותם מידי כמה שבועות נגיד. אמנם אין לי חברות מיישוב
אבל דווקא מהמשפחה שלי, כמו שהודיה למדה מה זה חרדים, אני למדתי קצת מה זה יישוב.
מאוד התרשמתי לטובה מחיי יישוב. לא מופרך שבעתיד אמצא את עצמי גרה שם.
זה הרבה יותר שקט ונראה לי מאוד נחמד".
נריה: "הקשר עם המשפחה הביתית טוב יותר מעיר, כי אתה תמיד עם ההורים והאחים.
יודעים איפה אתה, אתה לא נעלם.
לגבי המשפחה המורחבת, מצד האמא הם מנתיבות ומצד האבא בנתניה. אנחנו רואים אותם מתי שיוצא, מתי שנח,
פעם בחודש-חודשיים רואים את סבא וסבתא שלי מנתיבות ונתניה.
יכול להיות שסבא וסבתא לא יודעים מה קורה בדיוק ביום יום אבל בכללי יש קשר מאוד טוב".
ידידיה: "אני הבכור והקשר עם המשפחה הוא מצויין, זה יתרון לדעתי העניין של בית פרטי, לא בניין.
אתה עושה איתו מה שבא לך, אין הגבלות של לא להרעיש ולא לעשות באלגן, אתה חופשי וזה מחבר בין הילדים
במשפחה שאפשר לשחק בלי לעשות חשבון".
"המשפחה המורחבת גרה ביישוב 'מעלה מכמש', אשדוד ובשילה.
אנחנו עושים כל כמה חודשים שבתות משפחתיות וכולם רואים את כולם,
חוץ מזה אנחנו יוצאים להפגש בירושלים נגיד לסרט, קשר מאוד טוב".
*היכן מרגישים יותר את הבדידות, בעיר או בכפר?
הודיה: "חסר לי דווקא המקום השקט הזה לצאת להיות לבד, אין מקום עם טבע, צריך לנסוע.
מאוד חסר. כל פעם שאני יוצאת לצימר נניח עם המשפחה, אני רואה את הטבע ומתפעמת מחדש.
לקניון אני לא יוצאת כמעט בגלל הזמן. זה מאוד נחמד להסתובב ולקנות בגדים".
טליה: "יצא לי להיות במקום שאין אנשים בחוץ והתחושה היתה מפחידה, קשה ללכת שם לבד כשהכל מת.
אצלנו בגבעת שמואל, הרעש של הביחד הקולקטיבי הזה נותן איזו תחוושה נעימה".
נריה: "יכול להיות שבעיר רואים יותר אנשים אבל אתה לא מכיר אותם, אז מה זה נותן?!
יישוב זה לא ריק, יש אנשים ברחוב, לא תרגיש בדידות. אולי באחת בלילה, נו באמת".
ידידיה: "בבקרים זה ככה, זה שמם, אבל אני לא מרגיש את זה כי תכל'ס אני בישיבה.
בחופש תמיד יש חברים בבקרים. ולדעתי,
הבדידות הזו לא מורגשת כי התרגלתי לזה, זה לא דבר שאני חושב עליו,
השיעמום שלפעמים יש קיים לדעתי גם בעיר, אבל לא הייתי קורה לזה בדידות.
כשמשעמם לי אני יוצא לבנות משהו, היה לנו בבית דק כזה והיה לי רעיון לבנות פרגולה,
נסעתי עם אבא שלי ובנינו את זה, יצא מגניב.
ילדים לא חושבים בכלל על לבנות פרגולה כשהם בעיר, זה לא בראש שלהם בכלל.
יש דברים שאתה לא יכול לעשות בעיר כמו להשים את האופניים בחוץ, בכיף,
בלי לפחד שיקחו לך אותם".
----הגשמיות----
*מכולת או סופר?
הודיה: "מכולת. חד משמעית".
טליה: "תלוי בגודל הקניה. במכולת אין הכל, אז לפעמים בסופר".
נריה: "היתה תקופה שהיתה מכולת ביישוב, עכשיו אין נראה לי זה לא היה ריווחי.
יש קרית ארבע ואנחנו עושים משלוחים. אין חלב - לקוחים כוס מהשכנים".
ידידיה: "אתה רוצה ארטיק - צריך להגיד לאבא שיביא לך מהעבודה, מירושלים...
לדעתי זה דווקא מאוד עוזר לחינוך של הילדים שלא תמיד יש את מה שאתה רוצה.
אני למדתי להתאפק. לא תמיד יש שוקו כשבא לי, זה לדעתי אחד היתרונות המשמעותיים
בחיים במקום כזה".
*אתם לוקחים דמי כיס מההורים, עובדים?
טליה: "בייביסיטר. מביאים דברים לעשות, עושים טלפונים עם חברות את הכסף הזה אני שומרת,
ובינתיים משתמשת בדמי כיס של ההורים".
הודיה: "ההורים נותנים דמי כיס, אבל אני משתמשת בכסף של העבודה לדברים שהם מותרות.
נניח סמאטרפון הם יקנו לי משהו פשוט ואני הוספתי כסף בשביל הטלפון היקר יותר".
נריה: "אני עובד בהרבה דברים; גנן, מתקין מזגנים, מדריך בקייטנה, מלצר בישיבה, מידי פעם ההורים גם מביאים,
העיקר זה מה שאני מרוויח בעצמי. חסכתי כסף לרישיון שזה הרבה כסף ומה שההורים נותנים לא יספיק לזה".
ידידיה: "זה תלוי. לפעמים אני עובד, בפסח למשל אני מנקה רכבים ביישוב או מטעם היישוב
בדברים כמו לנקות את הבית כנסת לפסח, להכשיר אותם, או לעבוד עם החצרן המקומי.
חוץ מזה שההורים גם מתחזקים אותי אבל אני משתדל לשלם על עצמי בסופו של דבר, בעיקר
על מותרות כמו טלפון חדש או רישיון".
*איפה יותר זול לגור?
הודיה: "נראה לי ביישוב, אולי ההוצאות השוטפות יותר גדולות אבל דירה שם יותר זולה".
טליה: "בעיר יותר זול לגור.
דלק למשל, לנסוע לאירוע משפחתי - מי שגר בחור יותר יקר לו הדלק.
אני רואה בני דודים שלי מהיישוב שלא ייסעו ברכב שלהם אלא יבואו עם ההורים כדי לחסוך".
נריה: "בית תלוי במיקום תלוי איזו עיר ואיזה מיקום, מניח שרוב הערים זה יותר יקר מיישוב.
לגבי היומיום בעיר יותר יקר, כל מקום שאתה יוצא - אתה מוציא כסף.
אין שטחים חינמים, אין מדורות או בילויים בלי תשלום.
בעיר הכל חנויות, קניונים, דברים כאלה".
ידידיה: "לפי דעתי ביישוב כי מבחינה פסיכולוגית, עצם זה שיש לך את הכל נגיש - אתה מוציא יותר,
זה מגרה אותך לקנות מהחנות מתנות שמתחת לבית, דברים שלא באמת צריך אותם בהכרח.
מבחינה הבית עצמו - גם יותר זול - כי המחירים באזורי כפר זולים יותר"
*איפה רוכשים בגדים?
הודיה: "רבי עקיבא. הקניון של בני ברק..."
טליה: "בקניון, בעיקרון הגדול, פוקס, זארה".
נריה: ", האמת? לא משנה לי, איפה שמוכרים בגדים".
ידידיה: "בירושלים, עושה סיבוב בקניון ומוצא משהו. אין לי חנות ספציפית".
כשהערב יורד על שמי בית חג"י, גם בני ברק וגבעת שמואל הולכות לישון ואנו משקללים
את המסקנות על פי קבוצת המדגם שלנו, אנו מבחינים בניצחון מוחץ לכפריים.
גם טליה והודיה סיפרו כי הן לא שוללות מגורים בכפר או יישוב, ציינו לעצמנו.
אין תחליף לטבע השקט, הקהילתיות, המרחבים והמעיינות סביב.
הבנים מבית חג"י לעומתן, לא הראו אפילו צל צילה של באסה לגבי מקום מגוריהם.
החברתיות והשמיים הפתוחים מחפים על השיעמום שלפעמים פועה בכפרים יותר מבעיר ההומה.
נדמה שהם מאוהבים, לגמרי, בחיי הכפר. אז מה אם צריך לתכנן מראש יום קודם שמחר אתה רוצה לשתות שוקו בשקית...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה