אנחנו מכירים אותם מפאתי הכיתה; קוראים להם 'חנונים' ואין לנו מושג אם הם קוראים לעצמם גם ככה. לא תמיד יש לנו קשר איתם. רגע לפני מבחן אנחנו נזכרים בהם ומבקשים את שיעורי הבית, מה שמקנה להם נקודות חזקה בחברה. יצאנו לפגוש את דמויות השוליים בכיתה, כמה שנים אחרי תקופת הילדות הקשה כשהותירו את חבריהם 'המקובלים' הרחק מאחור.
מתוך מגזין הנוער הדתי 'מקום בעולם' (מבית 'עולם קטן')
---האיש הקטן מהרדיו----
הראשון שאנו פוגשים הוא יוסי חיים (33), המתגורר בנתיבות.
כיום הוא במרכז העניינים, מגיש וותיק ברדיו 'קול חי', קומיקאי ועורך תוכניות.
אך לא תמיד זה היה כך. את ילדותו הוא זוכר עדין היטב. היא אמנם לא זכורה לו כרעה במיוחד כמו הסיפורים שנביא בהמשך, אך השקט והפינה היו חלק אינטגרלי ממנה.
"היתה לי ילדות לא טובה ולא רעה", הוא מגדיר את ילדותו בעדינות.
"אף פעם לא שיחקתי כדורגל בהפסקה. תמיד הייתי יושב בצד ומצייר או מספר לקבוצה קטנה של חברים טובים סיפורים. אני מניח שהיום היו חוקרים על זה - למה לא יצאתי לשחק. לא יודע, פשוט לא התחברתי, עניין של אופי".
*לשבת בצד כשכולם משחקים כדורגל, לא נשמע שמח במיוחד.
"החיים לא היו שמחים", מודה יוסי, "אבל אני לא אוהב להצטער על זה.
אני לא מאלה שמבכים על מה שהיה. כדורגל זה משחק בסיסי בחברה, נכון,
היום זה נראה קצת מוזר כי המודעות גבוהה ושופטים התנהגות של ילד לפי דברים שהוא עושה או לא עושה וכל דבר מאבחנים ויש לו השלכות".
*אז להניח לחנונים בכיתה לשבת בצד וזהו?
"יש סיפור
על אדם שהיה לו זקן ארוך ומישהו שאל אותו אם כשהוא ישן הוא מניח אותו מעל השמיכה או מתחתיה. באותו לילה הוא לא נרדם, חשב על הזקן. אני חושב שברגע שאתה מתעסק במשהו הוא מתחיל להפריע לך. לכן אני פחות מתעסק עם מה שנקרא החנוניות של הילדות. אני אפילו חושב שזה בסדר להיות קצת בצד, זה לא דבר רע בהכרח.
לא סבלתי מדחיה בחברה. בהמשך הילדות אפילו העריכו את הציורים שלי. היום זה כבר לא זה. מתלהבים מפלאפונים ולא ממישהו שמצייר יפה.
היתה גם לשמחתי תקופה שבבית ספר היה אסור לשחק כדורגל, ככה שהסתדרתי לא רע".
*זה תרם לרייטינג של הסיפורים בקבוצה הקטנה בפאתי הכיתה?
יוסי צוחק. "לא חושב שהבנתי את המילה הזאת, אולי רק בגיל 25. אצלנו המורים תפסו את הכדורגל כמשחק כוחני שנוגד את העדינות. אז נהיה לי יתרון, יכולתי להגיד שאני שחקן כדורגל נהדר, אבל מה לעשות... אסור לשחק כדורגל בבית הספר" (שוב צוחק).
*ואיך הצלחת להתקדם ולשדר ברדיו?
"בבית שלי לא שמעו אפילו תחנות רדיו דתיות, ואני נחשפתי במקביל לרדיו חילוני.
אבא שלי ז"ל לא ידע מאיפה באה לי המשיכה הזאת. לא חלמתי להגיע להגיע לרדיו אבל אני שמח שזה קרה. חבר טוב הכניס אותי ומשם זה התקדם.
כיום אני רואה שליחות ברדיו דתי, נקי, עם הומור בלי גסויות. זה לא דבר שהיה פעם.
אני זוכר איך התרגשתי ברדיו בפעם הראשונה שעשיתי פינה קטנה של הומור דרך הטלפון.
אחר כך הגעתי לרדיו 'קול חי' והתקדמתי לערוך תוכנית הומור. משהו שעד אז לא היה קייםברדיו הדתי".
*איך מגיבים החבר'ה מהילדות למה שאתה היום?
"יש חברים שפוגשים אותי, חברי נערות, והם מרגישים פתאום קרובים אליי כי הם מקשיבים לי ברדיו. משחקי לשון שהמצאתי בנערות הפכו למשחקים ברדיו ארצי.
בציורים שלי דווקא לא רואים הפתעה, כי תמיד הייתי ילד מצייר, אבל לגבי ההומור הם מופתעים מאוד. פתאום מילד שלא היה כזה רועש בלשון המעטה, ולא בדרן בכלל, הפכתי למישהו שאנשים שומעים את הבדיחות שהוא כתב ברדיו. זה מרשים, ברור. אפשר לומר שבעצם התשתית למה שאני עושה היום נולדה מהסיפורים הקטנים שסיפרתי לכמה חברים בפינת הכיתה".
*מרגיש שניצחת, והיום הנה, אתה ביתרון על חברי הילדות?
"אין לי את הקטע הזה", אומר יוסי.
"אני מתחייס לכישרון כמתנת שמיים ולא כאילו אני טוב יותר מחברים אחרים שלא הגיעו לזה. אדם לא צריך להתגדל בכישרון שלו אלא רק לנצל אותו לטובה.
זה גם פחות נוצץ ממה שזה נראה, זו עבודה לכל דבר גם אם אתה מפורסם במגזר.
האמת שלא תמיד אני מבין ממה אנשים מתלהבים. כל הידידים מהעבר רוצים שאכניס אותם לתחנה, שאחלק להם פרסים, שאביא להם תוכניות מוקלטות. כאילו מה, אני אחראי על כל הרדיו... זה תמיד מצחיק אותי מבפנים".
*מה השאיפות לעתיד?
"אני חולם להיות סטנדאפיסט במגזר החרדי. אין לזה קהל, לצערי. הייתי רוצה שבמקום שיבואו, נגיד, למופעי מוזיקה כמו 'זיץ', שיבואו למופע מצחיק. לא נראה לי שזה יקרה עכשיו. אני לא פסימי, פשוט במגזר לוקח זמן עד שדברים קורים. פעם רדיו היה נחשב למשהו מקולקל. היום אפילו אברך צדיק יכול להגיד שהוא 'שמע משהו ברדיו'. פעם היית צריך להגיד ששמעת מחבר או משהו. הלוואי שהקומדיה היתה מתפתחת יותר במגזר החרדי. הלוואי".
*תן לנו עצה לחנונים, לנער או נערה שיושבים בצד.
"תעשה מה שטוב לך, אבל שים לב האם זה באמת עושה לך טוב או שזו בריחה. אם אתה מצייר בצד וכל הזמן מסתכל על מי שמשחק כדורגל ורוצה גם - זה לא טוב. זה מראה שהקטע החברתי חסר לך מבפנים.
אני רוצה להגיד לכל חנון שמקנא בכל שחקן כדורגל בכיתה - שיש מצב שאתה, החנון, תהיה בסוף הבוס שלו ולא להיפך.
זה פשוט. מי שמשקיע בלימודים בסופו של דבר יהיה גדול במה שהוא עושה, וזה לא משנה אם זה לימודי קודש או חול. אתה יודע מה? יכול להיות שאפילו החנון הזה בכיתה יהיה הרב של אלו שיותר מקובלים עכשיו בכיתה".
*איך כותבים בדיחות לרדיו, איך מצליחים להצחיק בלי לראות את מי אתה מצחיק?
"הצמד שאני עובד איתם, אלעד כהן ויהודה שוקרון מאוד מוכשרים בחיקויים ולפעמים כותבים גם לעצמם ביחד איתי. אני אוסף את כל האלמנטים שיש בידיעות בתקשורת ומייצר מעין "ראיונות". קודם כל אני מקיא את החומר על הכתב, עורך ומשכתב ומשתף את צמד הבדרנים שאיתי שיוסיפו מה שנראה להם לנכון.
אבל לדעתי רדיו זה יותר קל בגלל שאין לך פידבק מיידי שיכול להביך אם הוא לא מגיע מול קהל חי בבמה, שלשם אני שואף".
*עד כמה ההומור עוזר לך בחיים שמחוץ לרדיו?
"ההומור הוא יתרון גדול. גם בבית ספר, אני זוכר ילדים שהיו מגושמים קצת בכיתה ולמדו לצחוק על עצמם וזה עזר להם. לפעמים להצחיק מוכר ב'מחנה יהודה' הופך אותו למבסוט ואז הוא עושה לי הנחה במחיר... הומור זה דרך חיים".
----הרוח החיה מאחורי 'מקום בעולם'-----
מאיר שוורץ (54), נשוי ואב לארבעה מזכרון יעקב, הוא האיש שבזכותו אתם מחזיקים כרגע בידיכם את 'מקום בעולם'. לפני כמעט 15 שנה הקים את האח הגדול, השבועון 'עולם קטן' ולפני כשש שנים נולד 'מקום בעולם'. בין לבין הספיק להקים את 'מסע ישראלי', להדריך טיולים בארץ ובחו"ל ולנהל בתי ספר. אך לא תמיד הדברים פרחו כל כך בחייו של מאיר, שזו ההזדמנות להכיר אותו מקרוב יותר. "הבית ספר גרר הרבה תיסכול עצמי", מספר מאיר בכנות. "הייתי עם יכולות שלא יכלו לבוא לידי ביטוי בכיתה והרגשתי לא קשור בכלל לבית הספר. בזמנו זה היה קצת הפוך. ה'חנונים' שטובים בלימודים היו במרכז הכיתה ומי שלא הצליח בלימודים - סבל נורא. זה היה הדור שבו גדלתי, ה'חנון' של היום היה זה שלא הצליח בלימודים, כמוני".
*היה משהו שבו היית טוב והביא לך בכל זאת יתרון?
"בספורט דווקא הייתי טוב, אבל בזמנו זה לא היה כמו שמקובל היום - שמי שטוב בספורט הוא המלך בחברה. זה מעניין מה שקורה היום. אבל אז, מי שלא היה טוב בלימודים, זה היה מאוד גרוע ובלתי נסבל. המורה, גם כשהייתי מצביע כבר, מיד היה שואל בקול רם אם אני צריך לצאת לשתות".
*איך היית מגדיר את שנותיך בבית הספר כשאתה חש מחוץ למעגל?
"זה תיסכול נוראי", יורה מאיר. "אתה מרגיש כמו בכלא. היום יש פיתרונות שלא היו גורמים לי לא להיות מוצלח בבית הספר ולהרגיש בצד - חוץ מאיזה פרוייקט ספורט פעם בשנה, גג פעמיים. אין לך ביטוי רוב השנה בקרב החבר'ה וזה לא נעים.
במדד הזה של הארבע קירות, הכיתה - המדד היה רק הציון".
*מה היה הרגע בו השתנו חייך?
"הגעתי לקבוצה אחרת של חבר'ה בצבא ובניתי את עצמי מחדש.
גיליתי שאני בדרן, הדברים פתאום יצאו בגרעין נח"ל, בגיוס.
אחרי הצבא גם הייתי קומונר של 700 חניכים בנתניה והביטחון העצמי עלה.
יש כאלה שלצערי לא עשו את השינוי ועד היום הם מסכנים".
*מה עזר לך להשתנות?
"לדעתי, חייבים מישהו שיאמין בך. וחברתי, שהיום היא אשתי - תמכה בי.
כל אחד צריך חבר, מישהו שיאמין בו כדי שהוא יאמין בעצמו.
משנה מקום - משנה מזל ולפעמים אפילו לעבור בית ספר יעזור.
בני עקיבא היה האור של החיים שלי. שם הרגשתי 'חי', כקומונר.
אפשר לומר שרק בגיל 21 בערך גיליתי את עצמי מחדש".
*יש מישהו שאתה עדין כועס עליו מחיי הנערות?
"היה מורה שהעליב אותי ועד היום אני זוכר את זה. הוא בא לי עדין בסיוטים בחלומות.
בגללו, לקח לי כמה שנים כדי שדף גמרא לא יהיה לי 'שחור בעיניים'. הוא גרם לי לשנאה גדולה ל'מקצוע' הזה. בפעם הראשונה שסיימתי מסכת זה היה בעצם על ניצחון הפחדים והשחור הזה. זה קרה בגיל 23 בערך. הייתי רוצה לפגוש את המורה הזה היום".
*איך החברים 'המקובלים' דאז, מגיבים אחרי שהם רואים לאן הגעת היום?
"זה נורא מצחיק, כי לא כל מי שהצליח בלימודים הצליח בחיים. היו חבר'ה שהיו מצליחנים בלימודים והיום הם כלומניקים. לא מחייב שמי שטוב במתמטיקה יהפוך למרצה באקדמיה. כשהציגו בפגישת מחזור חמישה שעשו את הדברים המשמעותיים בחיים - בחרו בי
ואמרו 'וואוו'. זה היה מרגש"
*יש איזו התנשאות? דפקתי אתכם? הגעתי רחוק?
"לא בסגנון של 'דפקתי אתכם', אבל כן בסגנון של 'כן, הצלחתי'.
אבל עד היום הביטחון העצמי מעורער בגלל החיים כילד. יש כאלה שמצליחים להתגבר על זה לגמרי. אני כן חושב שניצחתי את זה, אבל יש נקודות, עדין, שאין מה לעשות - נשארות.
הכי חשוב לתת כלים חברתיים לדור הבא".
*יש לך, בדיעבד, עצה לחנונים של היום?
"שיידעו שזו תקופה שעוברת, אחר כך יש שירות צבאי, לאומי וזוגיות ששם אתה מביא את עצמך לידי ביטוי באמת. רק תדאג ל'משפיע', מישהו שידחוף אותך קדימה ויגרום לך להיות עוד יותר טוב ויחזק את החזקות שלך. לכל אחד יש דבר אחד חזק וגם, כן,
צריך לעבוד על זה, בנאדם צריך להתאמן בלהיות בחבר'ה. ולא לשכוח ש'חנון' של היום זה לא גרוע. על החנונים בנוי העולם, החנונים מרוויחים הכי הרבה ולא כולם צריכים להיות 'מאגניבים'. יש גם חנוניות שמתחתנות עם חנונים והכל טוב. גם בבית כנסת יש אנשים שבאים, נכנסים והולכים. לא מדברים עם אף אחד וזה בסדר גמור אם טוב להם עם זה".
"אני גם חושב שלעבור בית ספר מאוד יכול לעזור, מקבלים אותך כאדם חדש. אם יש 'ילד כאפות' בבית ספר אחד והוא יעשה עבודה על עצמו ולא יעשה את מה שגרם לו להיות 'ילד כאפות' בבית הספר החדש - זה יהיה טוב מאוד. לא מוכרחים לחכות לצבא".
----הבן החנון של חברת הכנסת----
איתן פינקלשטיין (36), נשוי ואב לארבעה הוא מסוג החנונים השמחים בחלקם ואיתו אנחנו נפגשים כדי לשמוע על הצד העליז של החנונים שעשו מזה קריירה ואף שידרגו את יכולות החנוניות שלהם. איתן מתגורר כיום בגבעת שמואל, הוא יזם ומייסד רשת בתי ספר לאנגלית ובעל רשת הקבוצות 'מסתערים קדימה' העוסקות בהכנה צבאית.
"הייתי חנון על!", הוא אומר בגאווה לא מוסתרת, "ועדין אני חנון על".
"גדלתי בת"א. בשכונה לא היו כ"כ ילדים דתיים. 'דתי' היה נחשב למשהו אקזוטי. רוב הדתיים עזבו למקומות אחרים מה שגרם לי תמיד להרגיש שונה בתל אביב.
בכל מקום שהייתי הרגשתי שונה ומיוחד. כשהייתי בבני עקיבא - הייתי נחשב כמו 'חילוני', כי למדתי בצייטלין והרבה לא ראו בצייטלין מקום שמתאים כ"כ לדתיים וכשהייתי בבית הספר המצב היה עוד יותר חמור כי ככה זה אצל חנון על..."
*מה זה 'חנון על' ומה היו השלכות?
"למשל, אם מישהו היה עושה רעש בשיעור, הייתי מסתובב אליו וצועק עליו שיעשה שקט...
זה מזעזע. החבר'ה בכיתה לא ממש התחברו... איך אפשר לאהוב מישהו שכל הזמן רוצה ללמוד?! אני זוכר אירוע אחד - שהחבר'ה ברחו מההסעה שהיתה אמורה להוביל אותנו לקצה השני של העיר למעבדת המחשבים. חיכיתי עד שהנהג יבוא, כולם התחבאו מאחורי גדר חיה ורק אני קיבלתי את הנהג בחביבות וקראתי בקול רם לחבר'ה שיבואו לשיעור.
עד היום אחד מהחבר'ה רוצה להרביץ לי על זה".
*חיים לא פשוטים.
"הייתי עושה את זה היום עוד פעם!", מכריז איתן בעליצות ונדמה שהוא מתכוון לדבריו במלוא הרצינות. "יש שיעור וצריך ללמוד, מה זה הדברים האלה לא ללמוד?!".
*איך הסתדרת עם הבדידות?
"הסתדרתי כי גם לחנונים יש כמה חברים חברים", אומר איתן.
"בגיל 16 נסעתי ללונדון כדי ללמוד איך ללמד אנגלית ואפשר לומר שכבר מגיל צעיר
הייתי חבר של המבוגרים. מצאתי לי את שר החינון זבולון המר, פרופ' שאקי יושב ראש לשכת המפד"ל, שהיה גם ח"כ וזה השלים לי את הקטע החברתי. הם אחלה חבר'ה. זו הדרך בעיניי - קשישים הם אנשים הכי על הכיפאק בשביל חנונים".
"עם הזמן הבנתי שזה היתרון שלי, להתחבר למבוגרים. החלטתי שילדים הם בזבוז זמן, תינוקיות וכל זה, וגם הרווחתי מהמבוגרים הרבה... עשיתי קמפיינים לכנסת בתור ילד בן 15. הרצתי אנשים לכנסת ובראשם את אמא שלי גילה. עשיתי שלטים, לדבר עם אנשים, כל מה שצריך".
*מתי הבנת שקשר עם ילדים בגילך 'קטן עליך'?
"לא יודע, בנערות, דיי מהר אני חושב. האמת שעכשיו אני יותר חבר של החברי ילדות שלי. כי אני 'נחשב' בעיניהם... הייתי בקורס טיס ולמדתי רפואה וכיום אני יזם סדרתי.
תשמע, אני לא מאמין שיש באמת חברויות, גם כשהייתי בתותחנים בצבא לבד, וחיפשתי אנשים שאפשר באמת לדבר איתם. לא תמיד מצאתי...
הייתי עם חבר'ה חילונים שראו בי חייזר כשפתחתי גמרא. לא האמינו מה זה הדברים האלה".
*במה מתבטאת החנוניות שלך היום, כשאתה אב לילדים וכבר לא נמצא בין כתלי בית הספר?
"היום - אני בעניין של תן לי ללמוד הכל, אני לומד למבחני רבנות, נשארתי חנון על אבל היום כבר יש לי נטיות של ערס", מספר איתן, "אתה חייב להיות קצת ערס בישראל - אחרת אתה אבוד. ערס בעיניי זה לתת דגש לנחישות והתמדה, להאמין שהכל אפשרי, למכור לאנשים. תשמע, להיות חנון זה אדיר, יש מקום לחנונים בארץ. בנו לנו תעשייות שלמות, מתכנתים, אברכים, לא חסר פה אוכלוסיות של חנונים. גם יש חובבי קריאה וכתיבה שנפגשים יחד, כל אחד מוצא את החוג שלו בסוף, אל דאגה.
יש פקולטות שלמות באקדמיה שלא מרוויחים כסף והמדינה תומכת בהם. ב"ה, יש כושר יצירה גדול יותר ממה שאנחנו יכולים לשאת", צוחק איתן.
"היום חנונים נמצאים בכלל בפסגה. יש חנניות במקצועות הכי נפוצים כמו מפרסמי גוגל ופייסבוק. כולם חנונים שם. הכל השתנה, פעם אנשים היו מתביישים להיות חנונים וכל המילארדים שנכנסים לארץ בזכות החנונים - הפכו את זה למשהו נחשב, חנון זה כבר ליגה".
*חברים מהעבר מקנאים בך?
"לא מתעסק בזה. יש לי תפישת חיים אחרת, אולי בגלל שאני חנון; אני תמיד חושב על זה שאין שליטה בגורל, הכל בידי שמים. אתה מסתכל ימינה שמאלה וכבר יש לך ילדים אם הצלחת. אתה נלחם ומטפל בדור הבא. בזה אני מתעסק.
אני לא חושב שיש דבר כזה 'הצלחה', אין כלום אחי, חברים שלי נפטרו כשלמדתי רפואה בהדסה. אחד נפל מהר בטיול של חננים. מי שהצליח - זו בדיחה. כי אין כלום. אף אחד לא יודע מה נכון חוץ ממשפחה וילדים. כל הייתר - שטויות".
---החנונית שמדריכה איך להפסיק להיות חנונים----
סיפורה הקשה והלא יאמן של יהודית אוביץ מגיע אלינו היישר מנתניה.
היא בסך הכל בת 23 וכבר מחזיקה בתואר מרצה בחמש (!) שפות ברחבי הארץ והעולם;
עברית, אנגלית, צרפתית, ספרדית ורוסית.
עם יהודית, לעומת איתן העולץ, החנוניות לא הטיבה והיא החליטה ואף הצליחה למגר אותה. עם הזמן הפכה למנטורית לבני נוער שאינם מצליחים להיכנס לחבר'ה בעקבות חנוניותם. "כשהייתי קטנה הציקו לי כי התנהגתי לא רגיל, כמו חנונית אמיתית", מספרת יהודית.
"הרגשתי שהזכות קיום שלי זה על זה שאני חכמה. נערה בלי אופי שמביאה ציונים טובים הביתה. חלומה של כל אמא, אבל בתוך תוכי הייתי ילדה עצובה, הייתי יושבת לבד בכיתה והיה לי כל כך רע. גם בגלל שהייתי מאוד חכמה, המורות אמרו לי 'תפסיקי להראות שאת חכמה כי ילדים אחרים מקנאים...'
הייתי קוראת לבד הרבה, אינצקלופדיות, חומרים בכימיה, לימדתי את עצמי איטלקית, ידעתי המון אבל כל מה שרציתי שרק שיאהבו אותי בכיתה".
*מה עשית בשביל זה?
"את ההיפך... בכיתה ז' ניסיתי להתחבר לאחת המקובלות בכיתה
ולא הבנתי שהיא לא חברה הכי טובה שלי כמו שחשבתי. סיפרתי לה סודות כמוסים כמו זה שאני שונאת את איך שאני נראית, שאני לא מסוגלת להסתכל על עצמי, שאני מתקלחת עם בגדים בגלל זה, והיא - התחילה לספר את זה לכל הכיתה. מה שקרה זה שכל הבית ספר עשה עליי חרם כי אני מתקלחת עם בגדים. בושות נוראיות".
*לא הרגשת לפחות קצת טוב, על זה שאת כל כך חכמה ומוצלחת בלימודים?
"הרגשתי שחוץ מחכמה - אין בי כלום. אם יום אחד אני אפסיק להיות חכמה, מה יהיה איתי?! פחדתי מזה. דיברו איתי רק שהיו מבחנים. התפללתי כל הזמן שיהיו מבחנים. עד שהחלטתי שדי, אני חייבת להפסיק להיות חנונית ולדעת איך להצליח בחברה".
*מה גרם להחלטה הזאת להגיע?
"כשעשו לי חרם בית ספרי בגלל המקלחת עם הבגדים, בשיא החרם באו אליי קבוצת בנות מקובלות והתחילו לרדת עליי אבל התפעלתי מזה שמדברים איתי. שפכו עליי מיים חמים כדי 'שאתקלח'. זה האירוע המחולל שבו החלטתי לשנות את הכל.
לא ידעתי מה לעשות אבל אמרתי לעצמי שאני חייבת לפתור את זה.
פתחתי ספרי פסיכולוגיה בספריה, חייתי שם ולמדתי את כל הכלים ומה אפשר לעשות כדי שיתחברו אליי וניסיתי כל מיני שיטות.
למדתי את העניין של שפת גוף למשל והתאמנתי על זה בלי סוף".
*תוך כמה זמן זה פעלו השיטות שלמדת מהספרים?
"לא ידעתי באמת מה לעשות ועסקתי בניסוי וטעיה.
לקח לי מגיל 12 עד 18 בערך להבין מה עובד עד שיכולתי להתערות בחברה. היום לתלמידים שלי לוקח חודש כי השיטות מאוד מדוייקות ומביאות תוצאות".
*את פוגשת לפעמים את החברות מבית הספר?
"זו נקודה מעניינת, כי הרבה מקובלים נתקעים בחיים כי הם התרגלו להיות כאלה.
ילדות מהעבר עושות לי 'יהודית, שמענו שהצלחת...' יש הלם ויש כאלה שקשה לי לפגוש אותן כי אני אוהבת אותן אבל באיזשהו מקום הם הרסו לי את הילדות.
רואים שהן מקנאות קצת. לפעמים אפילו מאוד קשה להן לדבר איתי למרות שאני ניגשת ומחבקת וסולחת כי אני יודעת שבלעדיהן לא הייתי עוברת את השיעורים האלה בחיים".
*זהו, מחלת לגמרי?
"יש עוד על מה לסלוח", מודה יהודית בגילוי לב.
"הילדה שאירגנה עליי את החרם, סבלה מטיפולי פוריות, היא באה לבקש ממני סליחה, סלחתי מכל הלב, וב"ה נולדה לה השבוע בת. אני חושבת שלכל דבר יש מסובב.
תשמע, עדין כואב לי לדבר על זה".
*והנה עד מדברת על זה בפתיחות ראויה להערכה.
"מה שקרה זה ששמרתי את זה בבטן הרבה זמן ולפני מספר חודשים החלטתי לסגור מעגל ולעזור דווקא לחנונים בנושא החברתי הזה כי בשבילי זה ימשיך להיות פצע פתוח בלב.
בעיות חברתיות זה כאב שלעולם לא יגמר, אבל כשמצליחים בזכות הכלים שלי - משהו קצתנרפא בפנים. האמת, שאני לא רוצה שזה יעלם כי אם זה יעלם - איך אבין את התלמידים שלי שצריכים הדרכה?".
*תני לנו קצת טיפים, איך נכנסים לחברה?
"צריך לגרום שיאהבו אותך, תדבר עם אנשים על עצמם, אנשים אוהבים את זה.
אבל לפני הכל לאהוב את עצמך, זה לא פחות חשוב. כשאתה אוהב את עצמך - אנשים מרגישים את זה ומסוגלים גם לאהוב אותך.
זה מאוד קשה אבל לומדים את זה. לדוגמה: ללכת מול המראה ולהגיד 'את יפה'. פשוט ככה. לשאול: 'מה את כן אוהבת בך?' ולהתעקש על זה שעה. אני הייתי עונה לעצמי: 'אני אוהבת שאני חכמה' ולהמשיך על זה. ואז: 'אני אוהבת שאני מחייכת לאנשים'. וזה מוסיף והולך וזה נהיה מטורף".
*זוכרת צעד אמיץ שעשית בבית הספר כדי לבנות את עצמך בחברה?
"באתי לאחת המקובלות ואמרתי לה מכל הלב 'איזה יופי שהצלחת במבחן' או 'מזל טוב ליום ההולדת' - זה לאט לאט הפך אותי למקובלת ולאחת שמתייעצים איתה.
כל מי שחושב שהוא חנון - אתם מדהימים ואל תחשבו שאם לא הולך לכם בחברה לא יילך לכם בהמשך, כי כל אחד יכול. אני אמרתי שאין מצב שיאהבו אותי ויקשיבו לי - והנה, בסוף זה קרה".
*מה החלום שלך כיום?
"אני רוצה להכניס את השיטות החברתיות שפיתחתי לבתי הספר, כחלק ממערכת החינוך.
אבל גם למורים, לתת להם כלים לעשות רושם טוב על ילדים, לדעת איך
לתקשר עם ילדים. הרבה מהתלמידים מתלוננים שלא מלמדים איך מתנהגים בחברה בבית הספר. בחורים שנמצאים בדייטים לא יודעים איך לדבר בדייטים, או
איך לעשות רושם ראשוני, איך לדבר ושיקשיבו לך, איך לדבר ככה שידברו איתי בחזרה ויספרו לי דברים, להשתמש בשפת גוף, אלו דברים לא פחות חשובים מלימודים בעיניי".
ואולי בסופו של דבר החנונים, כפי שאתם מבינים, מחזיקים דווקא יתרון גדול על חבריהם 'המקובלים'. צריך רק לדעת איך להשתמש בחכמה לא רק ללימודים ולנתב אותה כדי להבין כיצד לרכוש חברים טובים ואמיתיים, בשיטתיות והתמדה. עניינים קלים בשביל חנונים, הלא כן?
"רווק עם אלוקים" - סרט תיעודי אישי והרצאה של נדב גדליה, לפרטים:
==================
תודה רבה שהבאת את הסיפוק שלי בצורה אמיתית וכנה
השבמחק