רבי עקיבא \ נדב גדליה
נדב גדליה בשיחה אישית מרתקת על אמונה ויצירה עם כוכב הזמר העולה 'עקיבא'מגזין הנוער "מקום בעולם"
על עקיבא שמעתם לראשונה, בקטנה, באח הגדול שלנו 'עולם קטן'. לפני כשנתיים כתבנו על 'עקיבא' - הבחור החדש שעושה משהו שהוא בין ישי לריבו. לא-לא. לא מה שאתם חושבים. זו מחמאה: רבים מהאמנים הדתיים מנסים לעשות ריבו - הויחיד שהצליח עד עתה להביא לקדמת הבמה את השירים הדתיים, כמו שהם, ובכן, דתיים. בלי להתנצל. לחנן זה קרה, אך לא בהכרח בזכות הפן הדתי.
חשבנו 'עוד מישהו', קול יפה ואחלה מוזיקה, אבל בטח הכל יפול על שיווק שהרי אמרו חכמים; שווק עצמך בכמה שיותר כסף ויוטב לך, כאמן. דא עקא שלאמנים אין כסף, אז איך ישווקו את עצמם? משוואה שמפילה חללי מוזיקה רבים.
והנה, שנתיים אחרי הראיון הראשון ההוא שערכנו איתו, מתברר שהוא כאן כדי להישאר. בינתיים הוא מסיר מעליו אבק כוכבים ומלקט ניצוצות (בכל זאת חניך ישיבת רמת גן).
בן של רב, אי שם בפריפרייה
שלב אחרי שלב כבש עקיבא את מעמדו בתעשיית הזמר היהודית. לא עוד 'עוד זמר'. עקיבא בהתחלה, כמי שלמד ב'מזמור' והכיר את נאור כרמי, הוא הוזמן להשתתף בפרוייקט 'הלב והמעיין' שהפיק כרמי. עקיבא זימר לצד אמנים מוכרים. קורה, אמרו הבריות. הצעד הבא היה חזק יותר. הוא נכנס לפרוייקט 'צמאה' והפך מהר מאוד לשם נרדף לכנס המדובר. אמרתם צמאה - קיבלתם עקיבא.
הדמות תורנית, חסידית, פריפיריילית בעבר ותל-אביבית בהווה. אמנות מושלמת למחפשי רוח הנוהים לכנסי הקיץ.
אבל עם כל הכבוד לניגוני חב"ד, עקיבא רצה את שלו. לפני שלוש שנים עשה את הצעד הבא והביא את היצירה האישית שלו עם האלבום 'עולמות'. קול רך (תמיד) וטקסטים שמתכתבים עם המקורות (לפעמים). הרבה קטעים אישיים מהנפש ואז ה'בום'. "אל תעזבי ידיים" הגיע למקום הראשון במצעד של גלגל"צ. אחר כך היה טבעי שיתארח אצל ישי ריבו בקיסריה שם ביצעו יחד, איך לא, את "אל תעזבי ידיים" בדואט שספר מיליוני צפיות ביוטיוב. השלב הבא יהיה שעקיבא יארח את ריבו באמפי עם 'תוך רצוף אהבה'.
*אז מי אתה עקיבא?
"בן 28, עוד מעט 29", צוחק עקיבא, תורג'מן. "אני גר בת"א. נשוי פלוס שלשה ילדים, באושר. לפני שאני מוזיקאי אני אבא", חשוב לו לומר. "אני משתדל להצליח לשלב את המוזיקה והמשפחה כמה שיותר".
*למה ת"א?
"מתוך אידיאל של, אתה יודע, חיבור של קודש וחול. אנחנו לא חלק מגרעין או שליחות. אנחנו מאמינים שהמגורים כאן נותנים לנו צוהר לעולמות אחרים ואני חש שזה עושה טוב לכולם. אנחנו עושים מפגשים עם חבר'ה שונים מאיתנו, מת"א וזה מעניין מאוד".
*ואתה בכלל מגיע מדימונה. איך נראתה הילדות שלך? מה אפיין אותה?
"אבא שלי במקור מדימונה ושם הוא הקים גרעין תורני".
*הגיע הרגע שאתה מספר לי עד כמה מסובך להיות בן של רב.
"תשמע, בתור בן של רב, כן ציפו ממני ליותר וזה קצת עיצבן אותי אבל עם השנים למדתי לחיות עם זה ולאהוב את זה. ותכל'ס אני לא זוכר את עצמי כל כך כחלק מהגרעין אלא כאחד שמעורה יותר בעיר. הילדות שלי היתה 'בשכונה', ברחובות, כדורגל. החברה היתה מאוד 'ביחד', לאו דווקא תורנית. כמובן שההורים שלי היו סמן דרך. היתה את האווירה התורנית בתוך הבית ומה שהיה בחוץ. ההורים שמרו על בלאנס בין העולמות. כן, להכיר אנשים אחרים אבל - לשמור על מה שאתה.
גם למדתי בממלכתי דתי ושם היו כל סוגי הילדים, עם טלויזיה או בלי. עם שייכות לתרבות חיצונית או לא. לגדול ככה יוצר בך משהו".
*יש חסרונות?
"כמובן שנחשפתי כילד קטן לדברים שלא ראויים שלא הייתי רוצה שהילדים שלי יחשפו לזה.
אבל לך תדע, אולי גם זה תרם. דימונה היא פחות 'חממית' וסגורה, יותר מעורבת.
אבל מרכז האנרגיה תמיד היה בבית. הסוד הוא שה'פנים' אצלנו היה הרבה יותר חזק מה'חוץ'. אני מאמין בזה וחושב שזה נהדר. גם לגדול עם 11 אחים שכולם חברים שלי, הכי טובים שיש".
*אתה יכול להגדיר את מהות המושג 'פריפריה'?
"יש משהו שונה במהות בפריפריה: דימונה למשל, אינה חממה אבל היה שם בפריפריה את הדבר הזה: התמימות. אחר כך ידעתי לאפיין את זה, כשכבר הייתי בישיבה תיכונית ופגשתי עירוניסטית וחבר'ה מיישובים. הבנתי את המהות הזאת.
יש משהו בריא וחם בפריפריה. צורת האינטרקציה הרבה יותר בריאה כשהיא יותר 'חמה'. אני זוכר את זה לטובה, עד היום".
*במה זה מתבטא בפועל מעבר לחיבוקים?
"כל האווירה. למשל, הבתים תמיד היו פתוחים אחד לשני. גם לא לחברים 'הכי טובים'. באת לבתים ונתנו לך אהבה, אוכל מפנק".
הגילוי בחטיבת הביניים
*מתי הבנתי שאתה מוזיקאי?
"שאלה יפה", חוכך עקיבא בדעתו. "אני חושב שגדלתי לסוג של 'חוק חינוך חובה מוזיקלי'. כל האחים אצלנו למדו, בעקבות החלטת ההורים. כולם למדו ובכיתה א' לא שאלו אותי אם ללמוד או מה ללמוד... כולם לומדים, וזה היה פסנתר. אחר כך כל אח התפתח לעוד כלים. כשכגדלתי, הבנתי שלא כל הילדים מחוייבים ללמוד בחוג למוזיקה כלשהו. עד אז זה היה נראה טבעי ומוכרח.
בכיתה ד' למדתי קלרינט וסקסופון ודווקאבכיתה ז'-ח' התחלתי ללמוד לבד, מתוך חוברת, נגינה על גיטרה שמלווה אותי עד היום".
*ומתי הרגע שבו גילית שאתה מלחין, יוצר?
"הגיטרה היתה הדרך שלי להתבטא בבית ובחברה ככה שישבתי איתה די הרבה. בכיתה ח' כבר כתבתי משפטים, שירים שאהבתי. מילה פה ושם או איזה פסוק ולחן. משמיע לחבר, אבל בדרך כלל די נבוכתי מזה. רק לקראת סוף התיכון התחלתי להשמיע שירים לחבר'ה. השיר המלא הראשון שכתבתי, היה בכיתה ט'. אני זוכר שהשמעתי לחבר'ה אותו. הוא היה בסגנון עברי-לידרי כזה ונבע ממשבר פנימי שעברתי. השיר היה מאוד סוער ואני לא זוכר אותו עד הסוף, אבל החוויה נשארה".
הבמה הגיעה תחת רגליו אף היא באותה שנה. "הפעם הראשונה שניגנתי שיר על במה היתה בערב כישרונות צעירים בכיתה ט' במקור חיים. שרתי את 'שדות' של אביב גפן וזה היה פעם ראשונה שאני והגיטרה ומערכת ההגברה. הרגליים שלי רעדו על הבמה המאולתרת של שולחן חדר האוכל של הישיבה. חוויה מרגשת וטובה ומאז אלו היו החוויות נערות שלי; חברים, מוזיקה, יושבים ושרים. מנסים לחפור על איזה שיר של אהוד בנאי עד שלומדים אותו טוב טוב".
*על איזה שיר היית מתאמן?
"הראשון של אהוד בנאי שניגנתי היה 'בלוז כנעני' ומאוד הייתי גאה בו, שאני מנגן אותו כמו שצריך.לא היה אז מערכת שיתוף אקורדים של 'שירו נט', כמו היום", צוחק עקיבא. "היית צריך למצוא לבד את הדרך לנגן אותו".
בין כיסאות הקודש והחול
סמלו המסחרי של עקיבא הם שם המותג, בשמו של אחד התנאים המפורסמים ביותר ושל תנועת הנוער. הקונוטציות החיוביות מתחברות במיידית לכל אוזן דתית ולאומית והוא גם כזה: איש רוח, תורני, בוגר ישיבת רמת גן. מתאים לו 'עקיבא'. ולא שיש לו בעיה עם שם המשפחה שלו, תורג'מן חלילה, חשוב לומר. לא תמיד החיבור לרוח היה מסונכרן לתשוקת הנפש.
"אחרי התיכון שבו עברתי כל מיני מסגרות ו'טיילתי' קצת, התחלתי ללמוד בגיל 17 בשיבת רמת גן", הוא מספר על הרגע בו נתפס לחיי הרוח התורניים. "למדתי שם שנתיים עד הגיוס ואז אחרי הגיוס עוד שנתיים וחצי".
*גדלת בבית של רב, במה הלימוד בישיבה שינה ועיצב אותך?
"קיבלתי שם המון ואני מאוד מעריך ואוהב את המקום. שם למעשה התחברתי ללימוד גמרא יותר וחסידות. קיבלתי כלים לעבודה ה' פנימית שלא היו לי קודם לכן".
*והיום אתה בת"א, יוצר.
"יצירה יכולה לבוא יופי עם תורה", אומר עקיבא שממשיך ללמוד גם כיום. "יש מקום ליצירה אישית מתוך מקום של נאמנות לתורה ולהלכה. זה מאתגר לפעמים. כי עולם היצירה הכללי - יש לו קווי מתאר רחבים שמתנגשים עם ההלכה.
לגבי מה מותר לומר ומה לא. האם ראוי לבטא כל רגש? יש כל מיני שאלות חשובות".
*איך אתה מתמודד עם זה בשורה התחתונה?
"יש לי חוק עם עצמי", חושף עקיבא את משעולי הולדת יצירתו. "אני יוצר חופשי ועושה 'צינזור' לגבי מה אני משמיע לאחרים ומוציא".
"חייבים לבוא ליצור מתוך חופש כי אחרת זה די קוצץ את הכנפיים", הוא מסביר.
*מה המחירים שמשלם אמן דתי היום?
"הביקורת", מחייך עקיבא. "קיבלתי על 'אל תעזבי ידים' לא מעט ביקורת, כי השיר בלשון נקבה. באסכולה שלי זה תחום אפור שלפעמים צנוע ולפעמים לא צנוע. תלוי. בשיר הזה אני מדבר למישהי בצורה די אמורפית. זה שיר לנשמה, שלי. על המסע שלי".
*אוקיי, אבל האם בעיניך יש מקום לשירים זוגיים?
"כן, יש מקום לשירים זוגיים כל עוד זה בגבולות הנכונים. תשמע, יש תגובות זועמות ולא משמיעים אותי בכל תחנה דתית וזה לא תמיד נעים, אבל אתה יודע מה? לפעמים הביקורת בונה ואני לומד ממנה. אגב, יש גם מחירים הפוכים: אני שר שירים של קודש ומקבל תגובות שיש כאן 'אווירה דתית'. פרצופים שלא רוצים 'הדתה'. למרות שאני חושב שרוב הקהל אוהב את כל סוגי היצירה. זה חלק מהמקצוע, לקבל ביקורת".
*הילה אשתי שואלת האם מתפרנסים ממוזיקה היום?
"היום הפרנסה בעיקר בזכות הופעות וכיתת אמן. בעיקר - הופעות גדולות מכניסות. שם עיקר ההכנסה. ויש גם טיפה הכנסה מתמלוגי רדיו. אבל זה כבר דמי כיס שמקבלים בסוף כל שנה", הוא צוחק לרגע. "תשמע, מוזיקה, כמו כל תחום, חייבית ניהול נכון כי זה די 'ריסקי' התחום הזה. ב"ה שיש לי משרד ניהול טוב וזה המקום להודות לאור דוידסון שעושה את זה כמו שצריך עם הצוות שלו והיח"צ".
הצילני נא מהפרסום הזה
*כאיש רוח, בוגר ישיבה חסידית, מה עושה הפרסום או עמידה על במה לנפש האדם?
"הפירסום, בוא נאמר, הוא דבר לא טבעי ולא בריא", יורה עקיבא את האמירה הכאובה שכבר הביע חנן בן ארי בכתבה לגיא פינס דווקא.
*זה עד כדי כך מסוכן?
"רבנו נחמן אומר שקשה מאוד להיות מפורסם. אני מרגיש שזה עשוי להרוס את נפש האדם וצריך להתפלל על זה ולא להתמקד בדמות שלי כמישהו ששווה לדבר עליו. לא. המוזיקה זה מה שמעניין ואני מתפלל שאהיה נקי, צינור להעביר את הדברים ולא להיות 'אייקון תרבותי', אלא אחד שעושה מוזיקה וטוב לאנשים בזכותה".
*הקהל, המעריצים, מבינים את זה?
"אני חושב שגם הקהל מבין את זה ואני תמיד מזכיר לעצמי שהעמידה על הבמה זה מקום שנטו נועד להיות מתועל לשליחות ולכוונה הטובה של זה ולא חלילה לדבר שלילה כמו לקבל ספוט וכבוד ומחיאות כפיים. זה אתגר האתגרים של האמנים בעיניי".
*כבוגר ישיבה החי בת"א, מה אתה חושב על התרבות הישראלית בסטייל תל אביב?
"אני חושב שהיום אנחנו בשלבים של התפכחות והתקדמות גדולה. מה שקורה זה שבקום המדינה היו עוד אנשים שיצרו תרבות שנשענת על התורה והשורשים שלנו או לפחות מקבלת מהם השראה. קח את ביאליק, למשל. או שירי ארץ ישראל היפה והטובה שהיתה בהם תמימות. כשהתורה נשכחה מאחורה נוצרה תרבות שמנסה להיות כלל עולמית. היום ב"ה, גם בעולם 'החילוני' מנסים ליצור תרבות שיש לה קשר לעומק וקשר פנימי למקורות ולשורשים שלנו. הכיוון השתנה בעיניי למקום מודע יותר. יש הרבה אמנים שמוצאים השראה בעולם היהודה, לומדים תורה בקבוצות. אני חלק מקבוצה כזאת אגב; של אמנים לאו דווקא דתיים שרוצים ללמוד תורה ולהעמיק. גם הקהל בעניין. יש צימאון למוזיקה הזאת ולתכנים האלה. לפני 20 שנה לא יכולת לשמוע את שולי רנד, ישי ריבו וחנן בן ארי. וזאת רק ההתחלה לדעתי".
*יש משהו בעיניך שכן אפשר 'לקחת' מת"א, בבחינת 'תוכו אכל קליפתו זרק'?
"הקריאת כיוון התל אביבית בנושא התרבות מציגה חופש וגם עליו חייבים לשמור ולא לבעוט בו כל הזמן.
לא תמיד אני יודע איך זה יכול להתחבר לקדושה, אבל האסתטיקה - מברי סחרוף ועד אביב גפן - יש שם יופי ואיכות שלא חייבים להיזרק. הייתי משנה לפעמים מילה אחת או שניים", צוחק עקיבא בקלילות. "אבל זאת בחירה שלהם. בכל מקרה, לא צריך רק למאוס בתרבות הזאת לגמרי". הדרך המוזיקלית של עקיבא מזמנת לו חדשים לבקרים מפגשים עם זמרים מהשורה הראשונה מהם הוא לא מפסיק ללמוד תוך כדי שהוא עולה במעלה ההצלחה. לאחרונה הוציא את הסינגל 'פשוטים' שכבש את ראש מצעד הסרטונים החמים ביוטיוב. הוא שר על הבית, האשה, הילדים, המשפחה. לבכות. אבל לפעמים יש גם סיפורים מצחיקים. תמיד הם מצחיקים יותר כשבפנים מעורב כוכב זמר בסדר גודל של אמיר דדון.
"קצת לפני חצי שנה עמדנו על במה ב'באלנס'", מספר עקיבא. "התכוננו להופעה במתנ"ס ביד בנימין. היתה תקלה בגלאי עשן ואני ואמיר דדון שהיינו אמורים להופיע באותה הופעה - קיבלנו את זרנוקי המיים שיצאו מהצדדים כולל הריח הלא נעים שהיה למיים, בלשון המעטה. הטביעו לנו את הגיטרות. ציוד של חצי מיליון שקל. זה היה רגע שאני לא אשכח בחיים. היום אני צוחק על זה, כן... אבל בזמנו, זה ביטל את ההופעה ועשינו אחת אחרת במקומה. רגע מכונן למצוא את עצמך רטוב עד לשד עצמותיך עם אמיר דדון תחת גשם של ספינקלרים".
ככה עושים את זה (או שלא)
*מה בני נוער שרוצים להיות אמנים צריכים לעשות לדעתך?
"אמנות זה בינך לעצמך ולחברים, בעיקר", מפתיע עקיבא. "המקום הפנימי. בו צריך להתמקד. ביכולת הביטוי, בשיוף, בהתפתחות. לאמנות לוקח המון זמן ושנים של התבשלות עד שהיא הופכת להיות אור, עור וגידים של הפקה מוזיקלית. וזה נכון גם לציור ולכל אמנות.הרב קוק כותב שיש מקום בדור שלנו לתת מקום לביטוי אישי. בני נוער צריכים להבין שזה המון זמן של לשבת מול הכלי נגינה, הדף. כל הזמן לשתף עם חברים ואולי מתישהו זה יילך למקום המקצועי".
*אני שומע שלא מוכרחים להוציא סינגלים ולנסות לכבוש את הקהל?
"בעיניי, אדם שלא לוקח למקום המקצועי - הוא לא בהכרח 'לא אמן'. אני אוהב אנשים למשל שהם מורים ועושים עם זאת יצירה. זה יפה. אבל גם כשאדם לוקח את זה לאמנות צריך לזכור שלא העיקר הן הצפיות והקהל אלא מה הוא חושב על היצירה שלו ואיך היא נוצרה ומה הוא מרגיש כלפיה. זה לפני הכל".
על עקיבא שמעתם לראשונה, בקטנה, באח הגדול שלנו 'עולם קטן'. לפני כשנתיים כתבנו על 'עקיבא' - הבחור החדש שעושה משהו שהוא בין ישי לריבו. לא-לא. לא מה שאתם חושבים. זו מחמאה: רבים מהאמנים הדתיים מנסים לעשות ריבו - הויחיד שהצליח עד עתה להביא לקדמת הבמה את השירים הדתיים, כמו שהם, ובכן, דתיים. בלי להתנצל. לחנן זה קרה, אך לא בהכרח בזכות הפן הדתי.
חשבנו 'עוד מישהו', קול יפה ואחלה מוזיקה, אבל בטח הכל יפול על שיווק שהרי אמרו חכמים; שווק עצמך בכמה שיותר כסף ויוטב לך, כאמן. דא עקא שלאמנים אין כסף, אז איך ישווקו את עצמם? משוואה שמפילה חללי מוזיקה רבים.
והנה, שנתיים אחרי הראיון הראשון ההוא שערכנו איתו, מתברר שהוא כאן כדי להישאר. בינתיים הוא מסיר מעליו אבק כוכבים ומלקט ניצוצות (בכל זאת חניך ישיבת רמת גן).
חסר לך משהו טוב לקרוא?
חדש: גְּדַלְיָה כַּתָּב אָמָּן - הניוזלטר
טורים אישיים שנונים, כתבות שוות, הרצאות מחכימות וולוגים מצחיקים.
הכל בניוזלטר אחד - למנויים בלבד!
להרשמה >> www.nadavGEDALIA.com
בן של רב, אי שם בפריפרייה
שלב אחרי שלב כבש עקיבא את מעמדו בתעשיית הזמר היהודית. לא עוד 'עוד זמר'. עקיבא בהתחלה, כמי שלמד ב'מזמור' והכיר את נאור כרמי, הוא הוזמן להשתתף בפרוייקט 'הלב והמעיין' שהפיק כרמי. עקיבא זימר לצד אמנים מוכרים. קורה, אמרו הבריות. הצעד הבא היה חזק יותר. הוא נכנס לפרוייקט 'צמאה' והפך מהר מאוד לשם נרדף לכנס המדובר. אמרתם צמאה - קיבלתם עקיבא.
הדמות תורנית, חסידית, פריפיריילית בעבר ותל-אביבית בהווה. אמנות מושלמת למחפשי רוח הנוהים לכנסי הקיץ.
אבל עם כל הכבוד לניגוני חב"ד, עקיבא רצה את שלו. לפני שלוש שנים עשה את הצעד הבא והביא את היצירה האישית שלו עם האלבום 'עולמות'. קול רך (תמיד) וטקסטים שמתכתבים עם המקורות (לפעמים). הרבה קטעים אישיים מהנפש ואז ה'בום'. "אל תעזבי ידיים" הגיע למקום הראשון במצעד של גלגל"צ. אחר כך היה טבעי שיתארח אצל ישי ריבו בקיסריה שם ביצעו יחד, איך לא, את "אל תעזבי ידיים" בדואט שספר מיליוני צפיות ביוטיוב. השלב הבא יהיה שעקיבא יארח את ריבו באמפי עם 'תוך רצוף אהבה'.
*אז מי אתה עקיבא?
"בן 28, עוד מעט 29", צוחק עקיבא, תורג'מן. "אני גר בת"א. נשוי פלוס שלשה ילדים, באושר. לפני שאני מוזיקאי אני אבא", חשוב לו לומר. "אני משתדל להצליח לשלב את המוזיקה והמשפחה כמה שיותר".
*למה ת"א?
"מתוך אידיאל של, אתה יודע, חיבור של קודש וחול. אנחנו לא חלק מגרעין או שליחות. אנחנו מאמינים שהמגורים כאן נותנים לנו צוהר לעולמות אחרים ואני חש שזה עושה טוב לכולם. אנחנו עושים מפגשים עם חבר'ה שונים מאיתנו, מת"א וזה מעניין מאוד".
*ואתה בכלל מגיע מדימונה. איך נראתה הילדות שלך? מה אפיין אותה?
"אבא שלי במקור מדימונה ושם הוא הקים גרעין תורני".
*הגיע הרגע שאתה מספר לי עד כמה מסובך להיות בן של רב.
"תשמע, בתור בן של רב, כן ציפו ממני ליותר וזה קצת עיצבן אותי אבל עם השנים למדתי לחיות עם זה ולאהוב את זה. ותכל'ס אני לא זוכר את עצמי כל כך כחלק מהגרעין אלא כאחד שמעורה יותר בעיר. הילדות שלי היתה 'בשכונה', ברחובות, כדורגל. החברה היתה מאוד 'ביחד', לאו דווקא תורנית. כמובן שההורים שלי היו סמן דרך. היתה את האווירה התורנית בתוך הבית ומה שהיה בחוץ. ההורים שמרו על בלאנס בין העולמות. כן, להכיר אנשים אחרים אבל - לשמור על מה שאתה.
גם למדתי בממלכתי דתי ושם היו כל סוגי הילדים, עם טלויזיה או בלי. עם שייכות לתרבות חיצונית או לא. לגדול ככה יוצר בך משהו".
*יש חסרונות?
"כמובן שנחשפתי כילד קטן לדברים שלא ראויים שלא הייתי רוצה שהילדים שלי יחשפו לזה.
אבל לך תדע, אולי גם זה תרם. דימונה היא פחות 'חממית' וסגורה, יותר מעורבת.
אבל מרכז האנרגיה תמיד היה בבית. הסוד הוא שה'פנים' אצלנו היה הרבה יותר חזק מה'חוץ'. אני מאמין בזה וחושב שזה נהדר. גם לגדול עם 11 אחים שכולם חברים שלי, הכי טובים שיש".
*אתה יכול להגדיר את מהות המושג 'פריפריה'?
"יש משהו שונה במהות בפריפריה: דימונה למשל, אינה חממה אבל היה שם בפריפריה את הדבר הזה: התמימות. אחר כך ידעתי לאפיין את זה, כשכבר הייתי בישיבה תיכונית ופגשתי עירוניסטית וחבר'ה מיישובים. הבנתי את המהות הזאת.
יש משהו בריא וחם בפריפריה. צורת האינטרקציה הרבה יותר בריאה כשהיא יותר 'חמה'. אני זוכר את זה לטובה, עד היום".
*במה זה מתבטא בפועל מעבר לחיבוקים?
"כל האווירה. למשל, הבתים תמיד היו פתוחים אחד לשני. גם לא לחברים 'הכי טובים'. באת לבתים ונתנו לך אהבה, אוכל מפנק".
הגילוי בחטיבת הביניים
*מתי הבנתי שאתה מוזיקאי?
"שאלה יפה", חוכך עקיבא בדעתו. "אני חושב שגדלתי לסוג של 'חוק חינוך חובה מוזיקלי'. כל האחים אצלנו למדו, בעקבות החלטת ההורים. כולם למדו ובכיתה א' לא שאלו אותי אם ללמוד או מה ללמוד... כולם לומדים, וזה היה פסנתר. אחר כך כל אח התפתח לעוד כלים. כשכגדלתי, הבנתי שלא כל הילדים מחוייבים ללמוד בחוג למוזיקה כלשהו. עד אז זה היה נראה טבעי ומוכרח.
בכיתה ד' למדתי קלרינט וסקסופון ודווקאבכיתה ז'-ח' התחלתי ללמוד לבד, מתוך חוברת, נגינה על גיטרה שמלווה אותי עד היום".
*ומתי הרגע שבו גילית שאתה מלחין, יוצר?
"הגיטרה היתה הדרך שלי להתבטא בבית ובחברה ככה שישבתי איתה די הרבה. בכיתה ח' כבר כתבתי משפטים, שירים שאהבתי. מילה פה ושם או איזה פסוק ולחן. משמיע לחבר, אבל בדרך כלל די נבוכתי מזה. רק לקראת סוף התיכון התחלתי להשמיע שירים לחבר'ה. השיר המלא הראשון שכתבתי, היה בכיתה ט'. אני זוכר שהשמעתי לחבר'ה אותו. הוא היה בסגנון עברי-לידרי כזה ונבע ממשבר פנימי שעברתי. השיר היה מאוד סוער ואני לא זוכר אותו עד הסוף, אבל החוויה נשארה".
הבמה הגיעה תחת רגליו אף היא באותה שנה. "הפעם הראשונה שניגנתי שיר על במה היתה בערב כישרונות צעירים בכיתה ט' במקור חיים. שרתי את 'שדות' של אביב גפן וזה היה פעם ראשונה שאני והגיטרה ומערכת ההגברה. הרגליים שלי רעדו על הבמה המאולתרת של שולחן חדר האוכל של הישיבה. חוויה מרגשת וטובה ומאז אלו היו החוויות נערות שלי; חברים, מוזיקה, יושבים ושרים. מנסים לחפור על איזה שיר של אהוד בנאי עד שלומדים אותו טוב טוב".
*על איזה שיר היית מתאמן?
"הראשון של אהוד בנאי שניגנתי היה 'בלוז כנעני' ומאוד הייתי גאה בו, שאני מנגן אותו כמו שצריך.לא היה אז מערכת שיתוף אקורדים של 'שירו נט', כמו היום", צוחק עקיבא. "היית צריך למצוא לבד את הדרך לנגן אותו".
בין כיסאות הקודש והחול
סמלו המסחרי של עקיבא הם שם המותג, בשמו של אחד התנאים המפורסמים ביותר ושל תנועת הנוער. הקונוטציות החיוביות מתחברות במיידית לכל אוזן דתית ולאומית והוא גם כזה: איש רוח, תורני, בוגר ישיבת רמת גן. מתאים לו 'עקיבא'. ולא שיש לו בעיה עם שם המשפחה שלו, תורג'מן חלילה, חשוב לומר. לא תמיד החיבור לרוח היה מסונכרן לתשוקת הנפש.
"אחרי התיכון שבו עברתי כל מיני מסגרות ו'טיילתי' קצת, התחלתי ללמוד בגיל 17 בשיבת רמת גן", הוא מספר על הרגע בו נתפס לחיי הרוח התורניים. "למדתי שם שנתיים עד הגיוס ואז אחרי הגיוס עוד שנתיים וחצי".
*גדלת בבית של רב, במה הלימוד בישיבה שינה ועיצב אותך?
"קיבלתי שם המון ואני מאוד מעריך ואוהב את המקום. שם למעשה התחברתי ללימוד גמרא יותר וחסידות. קיבלתי כלים לעבודה ה' פנימית שלא היו לי קודם לכן".
*והיום אתה בת"א, יוצר.
"יצירה יכולה לבוא יופי עם תורה", אומר עקיבא שממשיך ללמוד גם כיום. "יש מקום ליצירה אישית מתוך מקום של נאמנות לתורה ולהלכה. זה מאתגר לפעמים. כי עולם היצירה הכללי - יש לו קווי מתאר רחבים שמתנגשים עם ההלכה.
לגבי מה מותר לומר ומה לא. האם ראוי לבטא כל רגש? יש כל מיני שאלות חשובות".
*איך אתה מתמודד עם זה בשורה התחתונה?
"יש לי חוק עם עצמי", חושף עקיבא את משעולי הולדת יצירתו. "אני יוצר חופשי ועושה 'צינזור' לגבי מה אני משמיע לאחרים ומוציא".
"חייבים לבוא ליצור מתוך חופש כי אחרת זה די קוצץ את הכנפיים", הוא מסביר.
*מה המחירים שמשלם אמן דתי היום?
"הביקורת", מחייך עקיבא. "קיבלתי על 'אל תעזבי ידים' לא מעט ביקורת, כי השיר בלשון נקבה. באסכולה שלי זה תחום אפור שלפעמים צנוע ולפעמים לא צנוע. תלוי. בשיר הזה אני מדבר למישהי בצורה די אמורפית. זה שיר לנשמה, שלי. על המסע שלי".
*אוקיי, אבל האם בעיניך יש מקום לשירים זוגיים?
"כן, יש מקום לשירים זוגיים כל עוד זה בגבולות הנכונים. תשמע, יש תגובות זועמות ולא משמיעים אותי בכל תחנה דתית וזה לא תמיד נעים, אבל אתה יודע מה? לפעמים הביקורת בונה ואני לומד ממנה. אגב, יש גם מחירים הפוכים: אני שר שירים של קודש ומקבל תגובות שיש כאן 'אווירה דתית'. פרצופים שלא רוצים 'הדתה'. למרות שאני חושב שרוב הקהל אוהב את כל סוגי היצירה. זה חלק מהמקצוע, לקבל ביקורת".
*הילה אשתי שואלת האם מתפרנסים ממוזיקה היום?
"היום הפרנסה בעיקר בזכות הופעות וכיתת אמן. בעיקר - הופעות גדולות מכניסות. שם עיקר ההכנסה. ויש גם טיפה הכנסה מתמלוגי רדיו. אבל זה כבר דמי כיס שמקבלים בסוף כל שנה", הוא צוחק לרגע. "תשמע, מוזיקה, כמו כל תחום, חייבית ניהול נכון כי זה די 'ריסקי' התחום הזה. ב"ה שיש לי משרד ניהול טוב וזה המקום להודות לאור דוידסון שעושה את זה כמו שצריך עם הצוות שלו והיח"צ".
הצילני נא מהפרסום הזה
*כאיש רוח, בוגר ישיבה חסידית, מה עושה הפרסום או עמידה על במה לנפש האדם?
"הפירסום, בוא נאמר, הוא דבר לא טבעי ולא בריא", יורה עקיבא את האמירה הכאובה שכבר הביע חנן בן ארי בכתבה לגיא פינס דווקא.
*זה עד כדי כך מסוכן?
"רבנו נחמן אומר שקשה מאוד להיות מפורסם. אני מרגיש שזה עשוי להרוס את נפש האדם וצריך להתפלל על זה ולא להתמקד בדמות שלי כמישהו ששווה לדבר עליו. לא. המוזיקה זה מה שמעניין ואני מתפלל שאהיה נקי, צינור להעביר את הדברים ולא להיות 'אייקון תרבותי', אלא אחד שעושה מוזיקה וטוב לאנשים בזכותה".
*הקהל, המעריצים, מבינים את זה?
"אני חושב שגם הקהל מבין את זה ואני תמיד מזכיר לעצמי שהעמידה על הבמה זה מקום שנטו נועד להיות מתועל לשליחות ולכוונה הטובה של זה ולא חלילה לדבר שלילה כמו לקבל ספוט וכבוד ומחיאות כפיים. זה אתגר האתגרים של האמנים בעיניי".
*כבוגר ישיבה החי בת"א, מה אתה חושב על התרבות הישראלית בסטייל תל אביב?
"אני חושב שהיום אנחנו בשלבים של התפכחות והתקדמות גדולה. מה שקורה זה שבקום המדינה היו עוד אנשים שיצרו תרבות שנשענת על התורה והשורשים שלנו או לפחות מקבלת מהם השראה. קח את ביאליק, למשל. או שירי ארץ ישראל היפה והטובה שהיתה בהם תמימות. כשהתורה נשכחה מאחורה נוצרה תרבות שמנסה להיות כלל עולמית. היום ב"ה, גם בעולם 'החילוני' מנסים ליצור תרבות שיש לה קשר לעומק וקשר פנימי למקורות ולשורשים שלנו. הכיוון השתנה בעיניי למקום מודע יותר. יש הרבה אמנים שמוצאים השראה בעולם היהודה, לומדים תורה בקבוצות. אני חלק מקבוצה כזאת אגב; של אמנים לאו דווקא דתיים שרוצים ללמוד תורה ולהעמיק. גם הקהל בעניין. יש צימאון למוזיקה הזאת ולתכנים האלה. לפני 20 שנה לא יכולת לשמוע את שולי רנד, ישי ריבו וחנן בן ארי. וזאת רק ההתחלה לדעתי".
*יש משהו בעיניך שכן אפשר 'לקחת' מת"א, בבחינת 'תוכו אכל קליפתו זרק'?
"הקריאת כיוון התל אביבית בנושא התרבות מציגה חופש וגם עליו חייבים לשמור ולא לבעוט בו כל הזמן.
לא תמיד אני יודע איך זה יכול להתחבר לקדושה, אבל האסתטיקה - מברי סחרוף ועד אביב גפן - יש שם יופי ואיכות שלא חייבים להיזרק. הייתי משנה לפעמים מילה אחת או שניים", צוחק עקיבא בקלילות. "אבל זאת בחירה שלהם. בכל מקרה, לא צריך רק למאוס בתרבות הזאת לגמרי". הדרך המוזיקלית של עקיבא מזמנת לו חדשים לבקרים מפגשים עם זמרים מהשורה הראשונה מהם הוא לא מפסיק ללמוד תוך כדי שהוא עולה במעלה ההצלחה. לאחרונה הוציא את הסינגל 'פשוטים' שכבש את ראש מצעד הסרטונים החמים ביוטיוב. הוא שר על הבית, האשה, הילדים, המשפחה. לבכות. אבל לפעמים יש גם סיפורים מצחיקים. תמיד הם מצחיקים יותר כשבפנים מעורב כוכב זמר בסדר גודל של אמיר דדון.
"קצת לפני חצי שנה עמדנו על במה ב'באלנס'", מספר עקיבא. "התכוננו להופעה במתנ"ס ביד בנימין. היתה תקלה בגלאי עשן ואני ואמיר דדון שהיינו אמורים להופיע באותה הופעה - קיבלנו את זרנוקי המיים שיצאו מהצדדים כולל הריח הלא נעים שהיה למיים, בלשון המעטה. הטביעו לנו את הגיטרות. ציוד של חצי מיליון שקל. זה היה רגע שאני לא אשכח בחיים. היום אני צוחק על זה, כן... אבל בזמנו, זה ביטל את ההופעה ועשינו אחת אחרת במקומה. רגע מכונן למצוא את עצמך רטוב עד לשד עצמותיך עם אמיר דדון תחת גשם של ספינקלרים".
ככה עושים את זה (או שלא)
*מה בני נוער שרוצים להיות אמנים צריכים לעשות לדעתך?
"אמנות זה בינך לעצמך ולחברים, בעיקר", מפתיע עקיבא. "המקום הפנימי. בו צריך להתמקד. ביכולת הביטוי, בשיוף, בהתפתחות. לאמנות לוקח המון זמן ושנים של התבשלות עד שהיא הופכת להיות אור, עור וגידים של הפקה מוזיקלית. וזה נכון גם לציור ולכל אמנות.הרב קוק כותב שיש מקום בדור שלנו לתת מקום לביטוי אישי. בני נוער צריכים להבין שזה המון זמן של לשבת מול הכלי נגינה, הדף. כל הזמן לשתף עם חברים ואולי מתישהו זה יילך למקום המקצועי".
*אני שומע שלא מוכרחים להוציא סינגלים ולנסות לכבוש את הקהל?
"בעיניי, אדם שלא לוקח למקום המקצועי - הוא לא בהכרח 'לא אמן'. אני אוהב אנשים למשל שהם מורים ועושים עם זאת יצירה. זה יפה. אבל גם כשאדם לוקח את זה לאמנות צריך לזכור שלא העיקר הן הצפיות והקהל אלא מה הוא חושב על היצירה שלו ואיך היא נוצרה ומה הוא מרגיש כלפיה. זה לפני הכל".
סרטון תדמית מקורי לעסקים, עמותות ואמנים - דרך כאן >>
****
חסר לך משהו טוב לקרוא?
חדש: גְּדַלְיָה כַּתָּב אָמָּן - הניוזלטר
טורים אישיים שנונים, כתבות שוות, הרצאות מחכימות וולוגים מצחיקים.
הכל בניוזלטר אחד - למנויים בלבד!
להרשמה >> www.nadavGEDALIA.com
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה