סוד הצלחתו של טונה נמצא בקופסא

כך הצליח ראפר צנוע לכבוש במילים דור שעבדו עליו יותר מדי פעמים.

מאת: נדב גדליה, פתח תקווה | פורסם ב"הארץ"

1. התקשורת מאוד מתלהבת ממכירת הכרטיסים של טונה, אבל יש בעיה: טונה לא ממש משתף פעולה עם התקשורת.
הסיפור הזה חדש לכולנו: אמן עכשווי מתגלה כפופולארי יותר מששיערנו למרות שהוא אשכרה מזמר-מדבר בחופשיות (יחסית) על שלל הנושאים שאיש אינו עוסק בהם: המצב, הממונים עליו, מערכת החינוך, תרבות הצריכה והדימויים המוגזמת. למעשה, בכל מה שהטלוויזיה קידמה באגרסיביות מאז שנות התשעים, בצירוף כמה סיפורים אישיים.
בתחילת דרכו של טונה - עוד לפני הראסטות - כתבתי עליו מאמר בבלוג שלי וראיינתי אותו קלות. כך יצא, שלמרות שאני מסתייג ממילים מסויימות בשיריו (המקובלות בשירי ראפ), תיארתי אותו כמייצג דור ה-Y.
בעיניי, היה לו אומץ ויכולת לנסח את מה שאף אחד לא העז לומר: עבדו עלינו. הסבירו לנו (לרוב דרך הטלוויזיה) את מי לשנוא ואיך זה לאהוב והרבה דברים התגלו כלא מחזיקים מיים.
עברו כמה אלבומים בנהר והדג הצנוע נשמע מוכשר וכואב הרבה יותר.
מתברר שהאחראים על המצב ממשיכים לעבוד גם על הדור הבא ומוכרים (גם לילדים!) הכל - חוץ מדרך כלשהי אל השלווה.
שיא הכאב: אפילו הדימוי שהוצג בפנינו למושג 'אמן מצליח' - התברר כלא כייפי. וטונה שר גם על זה והשטח כואב איתו יחד. ומשום מה במיינסטרים מופתעים. הם היו בטוחים שהמחתרתי הזה יעבור. אבל האותנטי כאן כדי להישאר ואני, אישית, אולי ילד שנות התשעים היחיד בעולם - שמייחל בסך הכל שיהיה לו טוב ושימצא תשובות, שלווה ונחת. כי כשהוא ימצא - יש סיכוי שכל ילדי שנות התשעים יקבלו גאולה. הכאב יפוג ויהיה לעשרות אלפי אנשים טוב גם בלב ולא רק באוזן.

2. לדעתי, טונה היה עשוי להיות מנהיג רשמי להמונים, אבל הוא בוחר לעשות את שלו בדרכו דרך המוזיקה. גולת הכותרת: הוא לא סופר את ממליכי המלכים לדורותיהם.
בדור הדיגיטלי בו מאזיני מוזיקה לא תלויים כלל בתיווכם של כלי תקשורת - התופעה הזאת הייתה יכולה להיות רחבה הרבה יותר. מוזר שעדין אמנים כובלים את עצמם לחוזה עתיק עם התקשורת ויחסי 'תן, קח ותהיה נחמד' - שלא מאפשרים להם להתפתח כאמנים ובני אדם, בו זמנית.
כשאמן אזוק לכלי תקשורת שמפרגנים לו וחייב לתת דין וחשבון לכל ביקורת ציבורית שיוצאת לו מהפה כדי לא לאבד את הפירגון האוטומטי - אנחנו מקבלים ימבה אמנים מוכשרים בכלוב של זהב.
אפשר להבין את האמנים שבוחרים שלא להתבטא בפומבי, גם כשיש להם מה להגיד. אף אחד לא אוהב להפסיד פירגון וקהל. אך לדעתי, הפחד מהופעות מרוקנות והורדת עוקבים דרמטית - יצא ממזמן מפרופורציה ביחס להשערת ההפסד.

3. איני חושב שאמן חייב להתבטא בפומבי בענייני השעה או לתת ביקורת כלשהי על המצב. אבל מה השתיקה הזאת עושה לאמן אכפתי-חברתי שאילו היה אדם מן השורה לבטח היה משחרר פוסט, כמו כולנו?
אמן גדול - גדל להאמין באמנות שלו. הוא יודע להביע את דעתו בעדינות אך בנחרצות מהולה בהומור ויצירה. בכל זאת, לפעמים יש אנשים קשים בקהל ואף אחד לא רוצה לעצבן איש. אבל לשתוק בדור בו אנו מוצפים במלל אקטואלי - זאת אשליית הפחד שתפסיד משהו וימחקו אותך כאילו אנחנו בשנות התשעים ויש פה שני ערוצים, רדיו וכמה עיתונים שעל פיהם ישק כל אמן.

4. כשמפחדים - אז מפחדים. לצערי, נתיב הפחד סולל את הקריירה לאמנים רבים שבוחרים לאורך דרכם את הבחירות הפופולאריות שיגעו בקהל הכי רחב שאפשר (כי להרוויח יפה - זה לא מספיק. צריך להרוויח יפה מאוד).
לכן, יש אמנים שעסוקים ביחסי ציבור מרובים, השתתפות בריאליטי ושתיקה ציבורית גם כשחם להם. כי כל הדברים האלה - ככה מספרים להם - חשובים מאוד (גם אם לא כייפים) כדי לשמר את הקהל. זה לא ממש נכון, מתברר.
הנה, מגיע טונה ובמחי פוסט זעיר מספר שהוא הוציא אלבום והוא הופך להצלחה. אחר כך מספר בקטנה שיש לו איזה מופע - ועשרות אלפים חוטפים את הכרטיסים.
בטנה של התקשורת מתהפכת; איך עושים את זה כל כך נכון בלי לשחק את המשחק? התשובה קלה: משתדלים להיות יותר אתה - ורק אתה. בעדינות וברגישות, אבל בלי פחד משתק. מינוס עולם הדימויים הנוצץ שמכרו לנו משנות התשעים ועד עתה שגרס שהדרך לקהל עוברת דרך עבודה קשה בריצוי כדי לא להפסיד כלום. אז זהו, שלא. בשביל לזרום בנהר צריך להיות טונה.

קורסים קצרים שיעזרו לך להבין

את תעשיית התקשורת, הקולנוע והמוזיקה מבפנים