נדב גדליה
רגע לפני
גיל 40 קובי אוז חוזר לסבא נסים ז"ל, שממנו ברח כשהיה בן שלוש עשרה * הוא
לומד תורה, מתקן מידות, מקיים מצוות, ובשעות הפנאי שר ברדיו שיר חדש עם הקלטה
מקורית של סבא שלו, שהיה רב, וזה לגמרי רציני לשם שינוי
לא נתחיל
לספור כמה מוזיקאים ישראלים החליטו לעשות מוזיקה יהודית, כי לא נצא מזה, אבל אפשר
בהחלט לומר שאצל קובי אוז זה נשמע קצת אחרת.
הסיפור מתחיל
מסבא שלו, נסים ז"ל, שלא נעים להגיד, אבל הוא היה רב. כן, על אמת. סבא נסים
היה מוהל, שוחט, קורא בתורה, וגם פייטן לעת מצוא. את הפיוטים הוא הקליט וסידר
לעצמו באמצעי ההקלטה של שנות ה-80. כעת, 25 אחרי פטירתו, יעקב אוזן (קובי אוז
בישראלית), הנכד שכבר הספיק לשיר כמה שירים בחייו, הלך לפייס את סבא והקליט
דיאלוג-שיר הכולל את סבא מסליל ההקלטה הישן.
במקביל קובי
מריץ מופע הכולל שירי חולין וקודש, משהו מעורבב. התערבבנו אז שאלנו אותו מה יש לו שם
חוץ מסבא שלו (ושיר נוסף של רבי שלמה אבן גבירול מן הסתם).
"במופע
החדש אני מכניס דברים פשוטים כמו מדרשי חתולות", פותח אוז וכבר אני מרים 3-2 גבות.
מדרשי
חתולות?!
"כן,
מדרשי חתולות. זו דרך קלה להעביר משהו שהוא ביני לבין החתולות שלי כלנית ורקפת,
משהו עמוק יותר. למשל, כלנית ורקפת יודעות להתפלל. אם אתה פותח קופסת טונה ושם
אותה על מדף גבוה, הן לא יקפצו ישר לקחת
את הטונה. הן ייללו לטונה שתרד למטה... ותוך כדי שהן מייללות, הן חושבות איך הן משיגות
את הטונה. זאת אומרת; היופי שבתפילה זה גם לבקש בשביל עצמך וגם לחשוב איך אתה משיג
את מה שאתה מבקש. "חתולות הן דוגמא טובה, כי יש בהן כל הרע שבאדם, ואתה אוהב
אותן כי הן כמו קומיקאיות, והם מדגימות לך כל מיני דברים שמביאים מחשבות".
אוז לומד
יהדות באופן רציני למדי, הוא מגיע באופן קבוע לבית הספר 'עלמא' ול'בית הלל', שניהם
מקומות תל-אביביים ללימודי יהדות. "המופע הוא דרך עברית לספר מה אני לומד
ביהדות", הוא אומר. "אם טיפקס עסקה בישראליות ובדרך לשחק עם הישראליות,
עכשיו אני עוסק ביהדות".
מה אתה
לומד?
"אני
פליט של מערכת החינוך הכללית, ויצאתי משם די ריק בנושאי יהדות, כך שיש לי הרבה מה
להשלים – אני לומד קצת גמרא, קצת חומש, וגם סיפורים עכשוויים יותר. זה ים גדול. סתם
בשביל הדוגמא; אני אוהב את שד"ל, אני חושב שהתפיסה שלו מעניינת. לאמן מספיק
להשרות את עצמו בטקסטים כדי שיצאו מזה תובנות. הלימוד יוצר אצל האמן גישה חדשה. זה
כמו מה שכתוב שלתורה יש שבעים פנים – כל אחד שמצטרף ללימוד מוסיף את הזווית החדשה
שלו שמעמיקה את הלימוד לכולם".
מה העניין
עם סבא שלך ז"ל?
"בבר
המצווה שלי סירבתי לקרוא את ההפטרה. סבא לא נעלב ולא ניסה אפילו לשדל אותי, הוא
פשוט הקליט לי על סליל את ההפטרה של בר המצווה שלי. הוא נפטר בשנת 84'. עכשיו
מצאתי את הסליל הזה, ואת בר המצווה שלי אעשה עכשיו ב-26 לחודש בבית כנסת רש"י,
ואעלה לקרוא את ההפטרה הזאת כפי שהוא תכנן", אומר קובי ונשמע מתרגש.
לכפר על מה
שהיה?
"כן,
בוודאי, אני מקווה שכן..."
מה גרם לאמן
בשל בגיל 40 להתקרב ליהדות פתאום? אוז מודה שבין היתר גם הגיל עושה את שלו –
"אני כבר לא הנער השובב שהייתי. אני חושב שאני יכול לומר דברים משמעותיים
יותר. המשחק שלי מפנה את מקומו לדברים חשובים יותר. ואחד הדברים זה קירוב לבבות,
אהבת חינם".
אוז אינו מדבר
על תחושת ריקנות שעליה הורגלנו לשמוע מחוזרים בתשובה שונים: "הרגשתי שמה
שלמדתי ומה שידעתי מילא אותי – ואני מוכן לשלב הבא. אם עד עכשיו מה שעשיתי עם
טיפקס היה לשחק סטנגה בשכונה, עכשיו אני באצטדיון כדורגל.
זה לא הפך
לטרנד העניין הזה של לימוד יהדות?
"זה לא
טרנד, זו שִׁיבה, ועכשיו כשאנשים לומדים יותר ויותר - נפתחים דברים חדשים. כשאני
נתקל בטקסט של רבי יהודה הלוי, זה מקסים אותי הרבה יותר מטקסט שכתב הראפר הכי
מושלם בעולם. אבל אני גם בטוח שאם הוא ישמע את הגרסה שעשיתי לשיר שלו שנקרא 'ידידי
די' – הוא יחייך. אני גם משוכנע שאם ר' שלמה אבן גבירול ישמע את הגרסאות שעשה ברי
סחרוף לשיריו - הוא יהיה מרוצה. אני בטוח שיש משהו שאנחנו רואים שהחבר'ה שהם שומרי
מצוות לא רואים. בעזרת הראייה האחרת הזו הטקסט קם לתחייה.
ב'עלמא' למדנו
תרבות עברית עם תסריטאים, ציירים, פסלים ומוזיקאים, וכל אחד רואה את הסיפור של רבי
יוחנן בן זכאי למשל אחרת לגמרי".
אתה לומד
יהדות כדי לשמור מצוות, או סתם לומד כי זה מעניין?
"לא, זה
לא איזה 'הובי'!" פוסק אוז. "אני רואה את עצמי כיהודי מסורתי. אני מנהל
את חיי באופן מסורתי,
ועושה את זה
בדרכי, וזה כבול לכללים שאני מקבל על עצמי. חלק מההתנהגות היהודית שמונעת אהבת
חינם הוא הרצון לקטלג ע"פ צבעים של כיפות, ולכן אני חושב שהעניין הזה צריך
להישאר פרטי בינך לבין קונך, כמו שאמר מאיר אריאל. הדבר היחיד שאני מקפיד עליו הוא
שלא יהיה אפשר לקטלג אותי באיזשהו מקום. לכן לא הצטרפתי לאיזו קבוצה ולא עברתי
לגור במקום אחר, ואני לבוש כמו שאני לבוש.
אני רק יכול
להגיד לך שהחיים שלי שזורים בתכנים יהודיים כל בוקר כל ערב, כל יום, כל שבוע, כל
חג.
כל מקום שאני
רואה יהודי יש לי על מה לדבר אתו".
ואם יש
מצווה שאתה לא אוהב? – אני מנסה בכל זאת לחדור לשק
המצוות של קובי.
אוז צוחק
מהשאלה – "מה זה מצווה שאני לא אוהב?! אני אוהב את כל המצוות", הוא
מצהיר.
נניח שלא
בא לך על איזו מצווה – אני ממשיך להציק לו.
"עצם
המודעות שלך למצווה, ולא האוטומטיות, זה כבר חצי עבודה. עצם זה שאתה שואל את עצמך 'האם
לעשות דבר שהוא אסור?' זה כבר שיחה עם המצווה, זו התפלפלות; איך אני אקיים את
המצווה. ואני לא עושה את זה במונחים של "הרב נֹח" - יש דברים שאני קשוח
בהם אפילו יותר מחרדים".
לדוגמא?
"בשבת כל
דבר שאני רגיל לעשות ואני יודע שהוא אסור, אני מקפיד לעשות בשינוי ולאט בצורה בלתי
רגילה, בהבדל מהותי".
ובתכנון
שלך לשמור את השבת 'כמו שכתוב'?
"בתכנון
שלי לשמור את השבת כיום שונה משאר הימים. יום שמסמן מנוחת קודש שונה משאר
הימים".
וחוקי הספר
שאומרים לא לעשות כך וכך?
"בוודאי
שאני מקיים אותם".
קו תל-אביב-תוניס
מצד אחד
אתה תל-אביבי מאוד, מצד שני אתה מדבר 'במבטא תוניסאי'. איך זה משתלב? למה לא
להשתכנז סופית?
"אני הגעתי
לתל-אביב כדי לשנות את תל-אביב. לתת לה תכנים של בית, של מקום חם יותר. ועשינו את
השינוי. היום בת"א אתה יכול למשל לאכול קוסקוס. היום ת"א משפחתית יותר, רוחנית
יותר. אם היינו נשארים בשדרות סביר להניח שלא היינו משפיעים על המוזיקה כמו
שהשפענו".
אחרי שהשפיע
על המוזיקה הישראלית עובר אוז לדבר הבא; להשפיע רוחניות על העיר הגדולה. "הדרך
לשנות את העולם עוברת לפעמים במקומות מגניבים", הוא אומר, "כמו שבשנות
ה-80 הייתה אפנה של חזרה בתשובה בצורה של הסתגרות באיזה מקום חרדי, היום רואים את
החוזרים בתשובה בתל-אביב נשארים בסביבה ורוצים להשפיע מעצמם על הסובבים
אותם".
אוז עדיין בעמדת
התלמיד, אך בקרוב כבר יתחיל להעביר שיעור באגדות רבי נחמן עם הרב דב זינגר
ב"המקום" בתל אביב. "כל האנשים האלה שפותחים מקומות מדרש כאלה כמו
'המקום' ו'עלמא' בת"א, ההשפעה שלהם עצומה על כל הארץ. זה הרבה יותר מלגור
באיזו פינה שכוחה בירושלים. לת"א כולם באים בשביל לשנות. ואני כמובן חלק מזה.
ביום כיפור לפני שנתיים, אני רואה מדירת הגג שלי במרכז ת"א מלא מלא בני תורה לבושים
לבן שהעבירו את התפילה לצומת דרכים, וכל השכונה יצאה לקראתם עם האופניים, עם הכלב;
באו להתפלל ביחד.
"אבל אם
נחזור לעניין העדתי ולתל-אביב אז אני יכול לומר שישראל לא צריכה לדגול דווקא בדפוס
המערבי. אני חושב שהישראליות צריכה להיות עם אלמנט מזרחי חזק. חס וחלילה, לא לדכא
את האשכנזים, אבל לי אין ספק שהבלורית של הצבר שחורה. אחרי הכל אני נגד גזענות,
ואני חושב שכל אחד יכול להביא תבשיל מאוד מיוחד לשולחן".
למה
התכוון המשורר
בשירים שלך
בטיפקס, התכוונת תמיד למשמעות מסוימת או שלפעמים קצת זרמת?
"אצלי זה
נדיר, אני כותב מאוד מאוד מחושב. זה נראה כאילו נשלף מהשרוול, אבל זו עבודה מאוד
קשה. שיר אינו חייב להיות בעל משמעות מפורשת. לפעמים היא צריכה להתברר לאט לאט
למאזין באופן כזה שאחרי 20-10 השמעות יתחילו לעלות לו כל מיני מחשבות. זה קצת כמו
אגדות ומדרשים; יש יותר דרש בשיר. בטיפקס היה לנו מה להגיד - ואם אפשר לסכם את
המסר, אפשר לומר שהוא סבב סביב כיבוד הזולת ואי-התנכרות לשני".
במשך שנתיים
לא תמימות כתב אוז טור אישי שבועי שהתפרסם ב'מעריב', אלבום הסולו הראשון שלו
"אני לא
אאשר שזו הדירה שלי", אומר אוז. "זה שאנשים הולכי רכיל ומציצנים זו בעיה
שלהם. לצערי העולם שלנו, של האנשים
המפורסמים והמוכרים הלך מאוד מאוד למקום של עגל הזהב, למקום של יוהרה.
לצערי בשנים
הראשונות של הקריירה שלי הייתי חלק מזה, אבל זהו, אני מחוץ לזה. לא תראה אותי
בעולם הסֶלֶבְּס והריאליטי".
איך זה
קרה?
"אני
מנסה לקחת על עצמי מידות טובות. לא רוצה להיות בזה יותר. זה מושב לצים! אני מסתכל
על אומנים אחרים שיש להם מידות טובות ואני לא רואה אותם שם. נניח אהוד בנאי; לא
תראה אותו בכל מיני אירועים. זו דוגמא בשבילי, ואני מקווה להתמיד במידה הטובה
הזאת".
גם על
הפומביות בנושא הגירושין שלו הוא מצר: "ראינו עכשיו פסטיבלים של אלבומי
גירושין; שאנשים מתגרשים ב'פריים טיים', ויוצאים שירים על זה; אומנים עולצים בשירה
תוך כדי שהמשפחה שלהם מתפרקת, והם כמעט ממליצים לבני ישראל להתגרש, וזה נורא
ואיום! האלבום הקודם שלי הוא אלבום פרידה שאומר שנכשלתי ואני מנסה להתמודד, לא
ממליץ חלילה להתגרש.
מתייחסים
לאומן כבעל השפעה מסוימת על הציבור, האם אתה מרגיש אחריות ציבורית?
"אני בהחלט
מרגיש אשם ואחראי להרבה דברים", מתוודה אוז. "עכשיו אנחנו בימי תשובה
ואני אוכל את עצמי באופן קבוע, למשל על כך שיכול להיות שחלק מההצלחה של טיפקס
כלהקה שהגיעה משדרות גרמה לאנשים למצג שווא, שאם רוצים להצליח בחיים חייבים להיות
בעולם המוזיקה. אני ואומנים נוספים יצרנו דור של המון ילדים שרוצים להיות זמרים
וכדומה במקום לקדם מידות של עבודה קשה ולימודים".
אתה מתחרט
על כל הקטע של טיפקס?
"אני לא
מתחרט על טיפקס אלא על זה שהתפארתי מעט, והצגתי את עצמי כסיפור הצלחה. הייתי צריך
לדבר פחות".
עוד משהו
שאתה מתחרט עליו לקראת ראש השנה?
"חבל לך
על הזמן", צוחק אוז, "אתה רוצה רשימה?! בהרבה רגעים בחיי לא הייתה בי
מידת הצניעות הנכונה, אני מאוד מקווה שאצליח לסגל לעצמי את מידת הצניעות. בכלל,
צריך לזכור ש'מגניב' זה דבר חולף, ולא כולם חושבים שאתה מגניב. אני לא רוצה להתעסק
בזה יותר!"
על קו
ת"א-שדרות
כתושב
שדרות, מהן התחושות אחרי ההתנתקות מחבל עזה וריבוי הקסאמים לכיוון שדרות?
"יוצא לי
לבקר בשדרות, חשבתי בזמנו שהממלכה יודעת מה היא עושה, וטעיתי. זה שאנשים חיו במקום
מסוים ואיבדו את הכל 'סתם' – אני ממש לא מקבל את זה. אני חושב שהאדמה עצובה מזה.
במקום שהאדמה תצמיח פרחים ומלפפונים היא מצמיחה בורות של קסאמים ומחילות... אני
חושב שהאדמה בוכה, לגמרי".
על אף שאתה
נגד מאחזים.
"אני בעד
מאחזים בנגב, במקומות שיפַתחו את החקלאות. אני רוצה את האידיאליסטים קרוב אליי, לאו
דווקא בתל-אביב, אני רוצה אותם ליד שדרות למשל, וחלקם גם הולכים לשם. אני חושב
שצריך לשמור על החוק גם אם הממלכה לפעמים קצת אהבלה".
על קו
ת"א-הלסינקי
לפני כשנתיים
נבחרה להקתו של אוז לייצג את ישראל באירווזיון. "Push
the Button" היה השיר שלהם שגרם לתגובות נזעמות
באירופה שפירשה את השיר כמדבר נגד איראן והתחמשות הגרעין שלה.
"זה היה
כיף גדול, גם בעניין ההתרסה מול אירופה", מספר אוז. "אני לא איש שאוהב
תחרויות, בעיקר רציתי לעשות משהו שונה כלפי העולם, לעשות רגע שיזכרו אותו.
המיליונים שראו שאנחנו שוברים את כל הכלים הבינו את המסר נגד שליטים מטורפים
והתגרענות מדינות. רצינו להאכיל את הפודל הגדול הזה שנקרא 'אירוויזיון' בקיפודים
משדרות, הם נחנקו מאתנו יפה, כמו שצריך. אירופה לא מבינה איזו חוויה חריפה זה לחיות בישראל; לחץ, פחד וגם צחוק. הבנו להם
רסק עגבניות, עם חריף, עם עמבה. אנחנו רגילים להתרפס לפני אירופה, ואנחנו החלטנו
לא לעשות את זה. הרבה התרגזו מזה, אבל אני לא מחליף את הרגע
שכל הבמאים
ניסו לעשות את הרקע רגוע יותר. זה שיגע אותם, זה היה תענוג גדול. יש אדם שעומד מול
התנועה ומחזיק שלט 'משיח', והאיש הזה מרגיש לדעתי כמו שאני הרגשתי שם - עומד מול כל
מכוניות ההיי-טק ואומר 'נראה אתכם, תתמודדו עם המיית הלב שלי'".
אשכרה פרובוקציה.
"לפעמים
צריך להשתמש בפרובוקציה כדי להחדיר לאנשים מחשבה חדשה. זה כוחה של אומנות. אבל
לפעמים אפשר גם לבוא בשקט, כמו השיר שלי עם סבא שלי שמושמע יפה ברדיו. אומנות היא
כמו משחק טניס; אתה מקבל את הכדור מהקהל ואתה יכול להחזיר אותו חלש או חזק - איך
שאתה רוצה. הרעיון הוא שאתה לא צריך לעשות דווקא את מה שמצפים ממך".
להיכן היית
רוצה לנתב עוד את הכוח של האומנות?
"הייתי
רוצה להגיע למצב של פחות שבטים בעם ישראל, שיהיו דברים שכולנו נוכל לעשות ביחד.
להתפלל ביחד, לשבת ביחד ליד אותו שולחן. שבצל הגדול הזה של התקומה שאחרי 2000 שנה בגולה
– תהיה לנו מדינה מיוחדת. לא מדינה רגילה כמו שא"ב יהושע רוצה. שלא תהיה
מדינה ערבית ושלא תהיה מדינה מערבית. אני מרגיש שהגיע הזמן שנפסיק להתרפס בפני העולם,
ונתחיל למצוא את הדרך שלנו להגיד את הדברים. ובשביל זה חייבים לשבת על שולחן אחד
כולנו; חרדים, חילונים וכיפות סרוגות ולהניע תהליך יצירתי. במוזיקה זה כבר קורה -
חבריי המוזיקאים, דתיים פחות או דתיים יותר, הולכים לראות אותי מופיע ואני הולך
לראות אותם. כשאנחנו יושבים ולומדים ביחד קורה משהו חדש. הלוואי שהמוזיקה שלי תקרב
לבבות ולא בשם אחדות מזויפת, לא שנהיה דומים, שנהיה משותפים, זו חתיכת מדינה מה
שיש לנו, לא יכול להיות שזרם אחד יקבע לכולם, צריך לעשות את זה ביחד".
איזה
מוזיקאים לומדים אתך?
"ל'עלמא'
מגיעים לפעמים ערן צור, ושם טוב לוי, ולפעמים יוני רכטר ויהודית רביץ. ב'בית הלל'
אני לומד עם אהרון רזאל ויונתן רזאל ודוד ד'אור ושלמה בר ואתי אנקרי, והמון אנשים
לומדים בכל מיני סיטואציות. חבילות של אנשים שעובדים ביחד".
'כולם לומדים
תורה חוץ ממני, איזה פאדיחות...' אני ממלמל נבוך וממהר להעביר נושא - למה המופע
החדש שלך נקרא 'מזמורי נבוכים' בכלל?
"זה בא
לדבר על המבוכה הגדולה של 'לא לדעת'. שולי רנד שר על אלוקים שנמצא בתוך הערפל, ומזמורי
נבוכים הם פיוטי חולין של יומיום, כאלה שנמצאים על הטווח בין הנאור למואר".
מי נבוך
שם?
"כולנו
נבוכים!", אוז קובע חד-משמעית. "יש מישהו שאינו נבוך?! אדם קם בבקר ולא
יודע אם עשה את הדבר הנכון - לא יודע אם הידר מספיק, אם נתן מספיק, הוא לא יודע אם
צריך לסלוח לו. אדם שאינו נבוך הוא אדם שצריך לבדוק את עצמו. זה לא צריך להיות
ככה. אני אדם נבוך והמשפחה שלי נבוכה, המבוכה הזאת היא חלק מהחיים שלי. יש שני
טיפוסים שקשה להם עם המופע שלי; הטיפוס שחושב שהוא כבר מוּאר והטיפוס שחושב שהוא
נאור. אני לא נאור ולא מואר, אני מחפש את האור, אני בערפל. אתה יודע, עמוד האש
נמצא לפני המחנה, אבל לא תמיד אנחנו רצים מספיק מהר".
יש סיכוי
שנראה אותך דוס של ממש, 'כמו שכתוב'?
"חז"ל
לא היו דוסים, הם אנשים שחיו בא"י או בבבל ועשו את הדבר שלהם. אני יהודי כאחד
היהודים, ותמיד אהיה כאחד היהודים. אני לא רוצה להצטרף לאחד מהזרמים כי זה נוגד את
הדרך שלי לקירוב לבבות. אם בחרת צד – הלך עליך. המדינה שלנו התברכה באנשים שקשה
לדעת באיזה צד הם נמצאים. האומנים האלה שלא בוחרים צד - הם האומנים הכי
חזקים".
איפה נראה
אותך עוד עשר שנים?
"אני
חושב שעדיין בתוך המופע הזה של מזמורי נבוכים. אולי ייתוספו עוד שירים ומדרשים.
וחלומות יש
לך?
"ב-26
לחודש אני עומד להגשים את החלום שלי ולקראו את הפטרת הבר מצווה שלי ביום הולדתי ה-40.
אנשים יבואו לראות אותי וזה מאוד מרגש אותי. אתה תופס אותי רגע אחרי לימוד ההפטרה,
בוא תשמע..." בשלב הזה מגיח סבא נסים מן הטייפ; מברך על ההפטרה ומתחיל לקרוא
את ההפטרה של 'שבת שובה'. "הוא באמת היה איש מדהים, ותמיד היה מככב בבית
כנסת, עולה לתורה, שר. הוא מל הרבה אנשים וגם חיתן רבים. כל הזמן אני מקבל תמונות שלו
מאנשים".
בזמנו ברחת
מקשר אתו.
"כשאנחנו
ילדים אנחנו מתלהבים מצעצועים מפלסטיק וממוזיקה מחוץ לארץ, הוא ניסה לתת לי פנינים
וזה היה כנראה
קצת מוקדם בשבילי. היום אני מספיק נבון כדי להתחיל להעריך את זה. הלוואי והייתי
יודע חצי ממה שאדם דתי או חרדי לומד. אני לומד מאוחר אבל אני לומד".
רבי עקיבא
התחיל בגיל 40 – אני מנסה לנחם אותו.
"אבל אני
לא רעיתי כבשים לפני כן, צריך להתחיל עם הכבשים".
קובי אוז גם השתתף בראיון בתכנית הרדיו שלי דאז, "סבבת שלום":
http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=347246
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה