נדב גדליה
כעת הם חיים במחנה עולים בבאר שבע ומצפים שמישהו יעלה את גופת בנם הנרצח ארצה – נדב גלעד היה שם וגילה שהתימנים של היום זה מה שהיה פעם...
--------
הדרך לבאר שבע רצופה מכמונות מהירות טובות, בדואי אחד לא נראה אפילו בסביבה, גמל אחד לרפואה לא נצפה באופק, אבל יחיאל חובני הבטיח לי שאני בדרך למחנה העולים 'יעלים' בבאר שבע, אז האמנתי לו. ב'יעלים' שוכנים סבו וסבתו שעשו 'יציאת מצרים' פרטית משלהם, ועלו ארצה מתימן לפני כשלושה שבועות בסך הכל.
יחיאל עצמו התגורר בתימן עד גיל חמש, הוא מכיר את המנטאליות והסגנון היטב
והכי חשוב; את השפה. הוא יתרגם לי היום את כל מה שאשמע,
ביחד עם אימו יוספה שמתלווה אלינו לנסיעה.
התימנים כידוע דוברי ערבית רהוטה, ומי כמוני יודע ערבית, אולי את הקללות וגם זה בשגיאות קרי שהופכות אותן מארור לברוך.
יחיאל הוא מהתימנים המודרנים, לבוש חולצה אופנתית וג'ינס איכותי, נוהג בגולף שחורה
עם סאנרוף ושותה תה קר.
המוזיקה המתנגנת דומה לזו של אחינו המזרחיים 'הפרוייקט של רביבו', שום זכר למוזיקת דעסה ולצעד התימני הגאה, תימנים 2013, כבר אמרנו?
אט אט אנו מתקרבים לבאר שבע והמוזיקה משתנה בהתאם.
עדין אנו לא מצליח לשמוע את מקצבי העדה, אבל הזמר חיים ישראל החצי תימני מתנגן ברדיו דיסק במנעד שאי אפשר להתבלבל בו. הידד הגענו אליך 'יעלים', כדי לפגוש את יציאת מצרים המודרנית. היא לא פחות כואבת, מסתבר
אנו נכנסים אל מחנה העולים, השומר לא חולם שמישהו נכנס הנה כדי לעשות כתבת צבע עיתונאית, אני נראה כמו בן משפחה של יחיאל, ולמזלי, לא קשה לי לשחק אותה דומה לו.
ילדים עטורי פיאות מסתובבים במזדרון מבנה הקליטה, שמזכיר לי ימי פנימיה נשכחים.
"כיף לכם פה?”, אני תוהה באוזני ילד חייכן העונה לשם יוסף.
"כן!”, הוא אומר לי חד משמעית, חסר פחד שמא יגזזו פאותיו,
ומבקש ממני שאשחק איתו בכדרוסל שמשמש לכדורגל.
אני מתרצה ויוסף טוען תוך שתי שניות שאני חבר שלו.
הוא בן שמונה, אחיו בן חמש, ושניהם שמחים בחלקם.
הם לא ממש יודעים להעריך כמה זמן הם נמצאים פה,
אבל בדרך כלל זה עובד בצורה דומה כמו זו של נתי סלם,
תימני חביב שהתגורר במרכז הקליטה
שנתיים-שלוש ואח"כ עבר לדירת קבע אמיתית השוכנת בסביבת מחנה העולים.
בהמשך המזדרון אני מופתע לגלות שאפילו למחנה העולים
חדרה רוח הפוליטיקה הקריקה בדמות סטיקרים של מפלגת
'כח להשפיע' של הרב אמנון יצחק, התלויים על אחת הדלתות תלושים למחצה שליש ורביע.
אנו נכנסים לחדר בו מתגוררים סבא וסבתא של יחיאל.
על המיטה יושב הסבא יעיש והסבתא טרג'א, שניהם בערך בני שבעים.
"לא כתבו בן כמה כל אחד", מסבירה לי יוספה, בתם, אמא של יחיאל המתלווה אלינו.
לשולחן מוגשים בכבוד של אורחים תפוזים עסיסים ומים מינרלים כיאה למחנה עולים מודרני.
חרף עליצות הילדים בחוץ, זוג העולים החדש, שעלה כאמור בסך הכל לפני כשלושה שבועות מתימן – לא מחייכים יותר מידי.
הם מספרים לי על הכאב הגדול שבעקבותיו עלו ארצה.
לפני כ-15 שנים עלתה חלק מהמשפחה ארצה, בינהם יחיאל (23) ומשפחתו.
בהתחלה הם התגוררו בלונדון, ומספר שנים אחרי זה עלו ארצה,
התגוררו ברחובות ואחר מכן בבני ברק שם הם גרים עד היום.
אבל יעיש וטרג'א נשארו במקום בתימן, היה להם טוב שם,
עד הרגע המר בו נרצח בנם, משה, דודו של יחיאל.
"זה היה לפני ארבע שנים", הם מספרים.
אני מנסה לברר איך התרחש הרצח, אך יעיש העצוב שותק, אינו במצב רוח מרומם,
בלשין המעטה, אבל טרג'א בתרגומו החופשי של יחיאל - מתנדבת להסביר לי מה הלך שם.
מסתבר שלפני ארבע שנים בימי החנוכה פרסמו הערבים התימנים מכתב בתימן עם רשימה של מספר יהודים שהם אנשי עסקים בכדי שיעזבו את תימן, הם איימו שאם לא יעזבו 'אנשי הרשימה' את תימן – הם ירצחו אותם.
משה הנרצח היה רשום במכתב הזה, בגלל שהיה איש מעש שהיה עוזר לתימנים שם,
היה שוחט ומורי. ואז בהפתעה גמורה הגיע ערבי מעיר אחרת, זה היה .
בבקר יום חמישי אחד, משה התעורר מוקדם, יצא לחצר, ובחניה של ביתו הוא נרצח
במקום, הערבי עשה עליו וידוא הריגה.
עשר דקות הוא היה בבית חולים ונפטר שם”.
*ומה ארע בספו של דבר? אני שואל את טרג'א והמשפחה
שמתקבצת סביבי, הכוללת גם את אלמנתו של משה, השוכנת גם היא במחנה העולים.
"משה נשאר בבית חולים שבועיים במקרר", מספרת המשפחה,
"חשבנו שנצליח להעלות אותו לקבורה ארצה ולא נתנו לנו,
משארך הזמן והפרוצדורה לא נתנה את האישור לעלות את הגופה ארצה,
צשום זלזול בכבוד המת, הוא נקבר בתימן. בסופו של דבר
תפסו את הערבי ושמו אותו בבית סוהר, עכשיו אנו מנסים לפעול
כדי להעלות את גופתו ארצה".
למשה הנרצח היו תשעה ילדים ואשה, חמשת ילדיו הגדולים עלו ארצה כחודש לאחר הרצח,
אך אלמנתו וארבעת ילדיו הקטנים עלו ארצה לפני חצי שנה,
כעת הם מתגוררים במחנה העולים 'יעלים', סמוך לסבתם וסבם שהגיעו לפני כשלשה שבועות.
"בעקבות הרצח", מספרת טרג'א,
"עלו עוד ועוד יהודים ארצה, וגם חלקם ללונדון ואמריקה, זה היה מפחיד".
*איך תפסו את הרוצח?
"הגוי ברח בהתחלה, המשטרה באה רק אחר כך, השכנים הגויים תפסו אותו
עד שהיא באה".
*המשטרה בתימן נגד יהודים?
"המשטרה לא בעד או נגד יהודים".
*למה הוא רצח אותו?
"בגלל שהוא יהודי", אומר יחיאל חד משמעית.
*ולמה דווקא רצחו אותו?
"כי הוא היה שוחט ואיש מעש, מורי, אדם ציבורי".
*איך אתם מרגישים כאן בארץ?
אני שואל את טרג'א.
"אנחנו שלשה שבועות בסך הכל פה, אבל אנחנו פה עם הנכדים, הבנות שלי,
הרבה יותר טוב
מאשר שם בלי אף אחד, אני עדין לא יודעת מה לומר אם זה טוב או רע".
*אם לא ידעתם אם יהיה טוב או לא, למה עליתם?
"אחרי שהרגו את הבן שלנו היינו מאוד לבד,
אני ובעלי, עלינו מהפחד,
אם הבן שלי משה היה עוד חי היינו נשארים שם,
הוא היה הכל בשבילנו, לא היינו צריכים עוד כלום".
*פחדתם שיהרגו גם אותכם?
"לא, מי שהרג אותו הוא מעיר רחוקה מאוד, שם יש אנטישמיות יתרה,
בעיר שלנו היו ערבים תימנים שאפילו היו עוזרים לנו".
*וכעת מה אתם עושים פה במחנה העולים?
"אני פה בארץ מטפלת בבעלי, הוא משותק חצי הגוף אחרי אירוע מוחי,
עם הנכדים שלי, הבנים של משה הנרצח, תומכת בהם,
ובתימן זה מה שהייתי עושה, עוזרת להם"..
*מה אתם מתכננים לעשות בארץ, להשאר בדרום?
"אנחנו עדין לא יודעים, מרכז הקליטה נותן לנו את כל הזכויות,
עד שנקבל את ההנחות במשכנתא שממנה נוכל לקנות דירה.
התכנון שלנו הוא לקנות דירה לאלמנה של משה ולנו,
אנחנו נגור יחד כל הנכדים, הבנים של האלמנה,
אנחנו לא רוצים לחיות בנפרד ולעזוב אותה לבד".
*הכאב לא תם.
"היה משפט על הרצח הזה שנסחב ארבע שנים עד שהחלטנו לעלות.
יש חוק בתימן שאומר שאם מישהו הורג מישהו
או שהרוצח משלם כופר כסף גדול, או נכנס לבית הסוהר הרבה שנים,
או שרוצחים את הרוצח.
הגוי אמר 'אני לא מכיר את היהודי הזה והוא לא עשה לי שום דבר,'
שאלו אותו למה הרגת את היהודי, הוא אמר שהוא לא יודע..."
ארבע שנים המתינו בסבלנות טרג'א ויעיש כדי שבסופו של דבר
תתקבל החלטה של בית המשפט שתורה על כך שלרוצח מגיע עונש מוות
על הרצח החמור שנעשה בדם קר וללא שום סיבה, כאמור.
אך השנים נקפו, ומאמץ רב נדרש מזוג המבוגרים ללכת כל פעם לבית המשפט
כדי להעיד ולקדם את משפט הרצח של בנם.
הם התייאשו, וכעת הם כאן, מתנחמים בתקווה שגופת בנם תעלה בסופו של דבר ארצה,
למרות הפרוצדורה שאינה מאפשרת זאת.
"תצטרך להשחט בכסף בשביל זה, ואנחנו מקווים שנצליח להביא את גופתו של משה ארצה", מייחל יחיאל.
*איך לימוד התורה בארץ לעומת זה של תימן?
"פה יש כיום הרבה יותר תורה מתימן", מסכים יעיש העצוב לנדב לי תשובה קטנה,
ואז אני פוצח את פי ב'ולאשר אמר' – קטע קריאה תימני מספר דברים,
קטע הידוע מאוד בתוככי העדה כבעל פופלאריות רבה,
עד כדי כך שאפילו ילדים בני שש יודעים אותו בעל פה.
לפתע יעיש מזיל דמעה, אני לא בטוח, ומסתכל בו בחצי עין,
הוא לא מתבייש ובוכה לי בדמעות שליש.
אני מסיים במהירות את הקריאה הספונטנית, ומקשיב לרחשי ליבו.
יחיאל מסביר לי בעדינות שסבו יעיש נזכר בבנו משה שהיה קורא כך
בתימנית בספר התורה.
יעיש ממלמל מילים דומעות בערבית, אני לא מבין כלום
אבל מבין הכל. כואב להיות אב שכול לבן שנרצח בדם קר,
והרבה יותר מדמיע לעמוד כתמים (כן, התימנים של היום בתימן עדן תמימים)
מול קשיי הפרוצדורה בהעלאת קברים ארצה.
גם השהות בארץ הקודש לא מצליחה לנחם את יעיש החולה והכואב.
*מה קרה ליעיש שהוא חולה כך? אני שואל את טרג'א אשתו.
"הוא קבל אירוע מוחי לפני כחמש שנים, שיתוק של יד ורגל,
הראיה שלו היתה חלשה אבל בסדר ,אבל כשמשה נרצח הראיה שלו מאוד נחלשה,
רק מקרוב הוא רואה, הבן היה גאוות המשפחה; מורי ושוחט,
והיה עושה לנו את כל הפרוצדורות של חשבונות, טפסים וכדומה.
וכשהוא נפטר הצער הגדול פגע לו בבריאות,
הבן הנרצח היה סך הכל בן 29,".
*כמה יהודים נשארו בתימן כעת?
"עשרה בתים בקושי, כום ברחו חלק ללונדון, חלק לאמריקה,
אחרי הרצח היה פחד גדול והרבה עזבו את תימן".
בדרך חזרה הביתה, יחיאל מפעיל מוזיקה תימנית בלי שאבקש ממנו,
הוא מתנחם אולי במסורת התימנית, אותה אי אפשר להרוג.
לתגובות נדב גדליה בפייסבוק: gilinada@gmail.com
------------------------------------------------------------
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה