לחם עוני \ נדב גדליה
לא תאמינו, בישראל 2015 יש עניים של ממש. הם לא חולמים על קניית דירה, הם מבקשים בסך הכל לחם לאכול.
אחת מערי הפריפריה. סניף מרכול שכונתי. לילה.
יהונתן (שם בדוי), אב לארבעה ילדים רוכש כיכר לחם אחת לארבעת
ילדיו הרעבים המחכים בבית. הוא בוחר בכוונה את הלחם הכי זול שהוא מוצא,
לחם לא פרוס, יחידה אחת. הוא חותך אותו במכונת החיתוך של המרכול
ומקפיד לאסוף גם הקשה של הלחם של שאר הלחמים שנחתכו במקום.
שיהיה בשביל הילדים.
הסצנה הזו נשמעת אולי דמיונית מידיי אפילו בשביל סרט שאמור לדמות
מציאות של עוני, אך למרבה הצער, מדובר בעדות אמיתית ששמענו
ממי שמתגוררים בערי הפריפריה איתם דיברנו כדי לקבל תמונת מצב
על העוני האמיתי בישראל. עוני שקשה להאמין שקיים בדור השפע
בו הדיון נמצא בדרך כלל סביב סוגיות הדיור, הקוטג' וחיי רווחה טובים יותר למעמד הביניים.
--קו העוני האמיתי זה כאן--
לפי החוק החדש, שכר המינימום אמור לעמוד על כ-5000 ש"ח בחודש.
מי שמרוויח מתחת לסכום זה מוגדר כ'מתחת לקו העוני'.
מתברר שיש אנשים שאפילו אין להם את זה.
חייהם מסתובבים סביב המאבק היומיומי המגיע עד לרמת השקל ממש.
הם לכשעצמם, רק מייחלים להגיע מתישהו לקו העוני הזה, שכולם מדברים עליו.
יוחנן, הוא אברך המחזיק בשבעה ילדים המתגורר בפריפריה.
"שעתיים לפני שבת אני פוגש אותו", מספר לנו אחד מעסקני החסד של האזור.
"יוחנן שואל אותי איך הוא יוכל להשיג עכשיו אוכל לשבת".
"השעה כבר היתה שתים וחצי, שעון חורף.
ברגע האחרון השגנו את האחראי על הבית תמחוי בעיר והוא הצליח לארגן לו אוכל בקופסאות.
שאלתי אותו איפה היית עד עכשיו? למה לא פנית ביום חמישי? למה ברגע האחרון?
והבנתי ממנו שפשוט הוא לא היה מסוגל לבקש.
הוא חיכה לרגע שלא תהיה לו ברירה, שזה יהיה פיקוח נפש כדי שהוא יאלץ לבקש.
אני מדבר איתך על ענייני אוכל ממש. והאברך הזה הוא לא היחיד באזור".
"לא האמנתי שאין לאנשים מה לאכול, עד שנחשפתי לזה וראיתי במו עיניי",
מספר לנו הרב דוד יונה מבית"ר העוסק בחלוקת סלי מזון.
"זה היה יום שישי", הוא מספר, "אני עולה לבית כנסת לפני כניסת שבת ואני רואה יהודי בקהילה יושב עצוב.
שאלתי אותו למה הוא עצוב, הוא ניסה להתחמק בהתחלה, אח"כ התחיל לבכות
וסיפר לי שאין לו כלום בבית לשבת - לו ולחמשת ילדיו.
לא האמנתי לו, הלכתי לבית שלו כדי לראות במו עיניי. לא האמנתי למחזה הזה.
אין סירים, אין חלות, כלום! זה אדם שהיה מכובד בעבר והתבייש לבקש.
העדיף להשאר בעוני שלו העיקר לא לבקש, ככה זה בציבור הספרדי".
מאותו מקרה התחיל הרב יונה לעסוק בעזרה למשפחות נזקקות.
"לא האמנתי עד כמה המצב קשה עד שראיתי", הוא אומר ומספר שהעוני רודף
לפעמים אפילו עד המוות.
"היו פה בבית"ר מקרה של ראש משפחה, אבא לחמישה שנפטר באופן פתאומי.
הוא נפטר בגלל חובות, קבל התקף לב, אתה מבין?
אנשים נפטרים בגלל לחץ כלכלי. הקברנים רצו 5000 שקל על הקבורה,
ופשוט לא היה כסף לקבור את המת, כמעט והלינו אותו לילה עד שהצלחנו לארגן".
"לפני שבוע פנתה אליי משפחה עם 8 ילדים, ואני יודע שהלכו לישון בלי ארוחת ערב.
לא היה לו כסף, והוא לא יבקש עזרה, ביישן.
אני מכיר אותו אישית, הוא לומד ומקבל מלגה זעומה מהכולל וזה המצב.
לפני כמה ימים שמעתי על אברך אחר שמחפש בלילה, אחרי שהחנויות סגורות,
מחפש באשפתות איפה שזורקים ירקות ופירות, כדי להביא לבית שלו.
הוא עושה את זה בשעה מאוחרת כי לא נעים לו.
ככה הם חיים, אני לא יודע איך, אלו אנשים עם המון אמונה.
בסופו של דבר הקב"ה דואג להם בצורה שאנחנו לא מבינים אותה, מעל הטבע".
--איך זה קורה בעצם?--
בדרך כלל, הסיפורים על אנשים עניים באמת, מחוסרי דיור למשל,
מסתובבים סביב סאגות של התמכרות לסמים המובילה לאובדן כושר עבודה,
או איבוד הדירה והמשכורת בהתמכרות להימורים - ומכאן הדרך קצרה לעוני.
באין תמיכה משפחתית, יכול אדם למצוא את עצמו ברחוב. לא ממש מסובך
בהתחשבת בנסיבות.
מצב נוסף שיכול להביא אל מתחת לקו העוני, הוא ע"י נטילת הלוואות בשוק האפור.
חוסר עמידה בלוח זמני החזרת ההלוואה מביא את החוב הקטן לקפוץ לחוב גדול
המוסיף על עצמו ריביות על גבי ריביות כל זמן שהחוב לא משולם,
עד למצב של חרפת עוני ממשי, ברגע שמגיע זמן הפירעון.
קבוצה נוספת של אנשים שנמצאים הרבה מעבר לקו העוני היא קבוצת נכים שטרם הוכרו כזכאים
במשרדי הממשלה.
סיפור אמיתי שהגיע למערכת 'עולם קטן' מספר את סיפורו של שמעון (שם בדוי), הוא סירב לצערנו
מתוך בושתו הטבעית להתראיין לכתבה, אך מעדות אישית ממכר קרוב עולה התמונה הבאה.
שמעון, הוא אדם נכה, נשוי ואב לארבעה ילדים.
לפני למעלה משנה הוא נעשה נכה והחל לנסות להוציא אישורים כדי שיוכל לקבל
את הקצבאות המגיעות לו ע"פ חוק ואינו מצליח בגלל הפרוצדורות והוועדות השונות
המעכבות את האפשרות לתשלום מיידי שיסייע לו בפרנסת משפחתו.
"הם הגיעו למצב של חוב של אלפי שקלים בחברת חשמל", אומר אחד מהמסייעים להם.
"פנינו לארגוני חסד חוץ ממשלתיים ועזרו להם עם הניתוק חשמל,
אבל החוב הגדול עדין קיים. זה יומיומי ומדובר בעניינים של לחם וחלב שנתרמים למשפחה
כדי שתוכל להמשיך עד שראש המשפחה יוגדר זכאי לקבלת ההטבות המגיעות לו
בתור נכה".
אנשי הפריפריה מתמודדים עם עוני מסוג אחר לגמרי.
הם בדרך כלל בריאים, צעירים, לא מהמרים, לא נרקומנים, רוצים לעבוד, אך עבודה - אין.
אחד מהם הוא אוריאל (שם בדוי), בחור בן 23, נשוי ואב לילדה המתגורר באחת
מערי הפריפריה. אוריאל הוא טיפוס נדיר שלא מתבייש לדבר על העוני בו הוא שרוי.
אוריאל מספר לנו שהוא טיפוס של עבודה, לא אחד שמתעצל או כזה שבורר את סגנון העבודה.
הוא החזיק בעבודה פשוטה שהצליחה לכלכל אותו, אך לפני כשנה פוטר ממקום עבודתו.
כעת הוא עומד לפני שוקת שבורה.
"אני מאוד רוצה לעבוד, בכל עבודה, ובינתיים לא מוצא שום דבר.
הכסף שלי מתבסס על עבודות זמניות בלבד וכל יום אני מתפלל למצוא עבודה קבועה".
*האם הצמצום הכלכלי מתבטא גם בקניית מוצרי צריכה בסיסים?
"לגמרי. אני חושב גם כשאני קונה מוצרים מאוד בסיסים, לחם פרוס או לחם לא פרוס וזול.
ממש חושב על הפרשים של שני שקל. אני יודע מראש לא לקנות לחם ארוז פרוס.
חותך במכונה, או בבית עם סכין".
*השני שקל ישנו את המאזן?
"לא יודע אם ישנה, אבל את השני שקל האלה אני צריך בשביל החלב".
אוריאל הוא לא היחיד, בקצה אחר של הארץ, מספר לנו מאיר מזוז מ'הועד העולמי'
על טנדר שמגיע יום יום לעיר בית"ר כדי לחלק לחם למשפחות נזקקות.
*איך אפשר לדעת שאנשים באמת נזקקים לפת לחם ולא מנצלים את חלוקת החינם?
"צריך לראות את הילדים שבאים לקחת את הלחם ולעיתים גם העוגיות שנתרמות
מ'ברמן'. אלו ילדים שאתה קולט שהבגדים לא תואמים זה לזה, לא במידה הנכונה,
גדולים או קטנים מידיי, כאלה שירשו את הבגדים מהאחים שלהם וזה מה שיש להם בבית.
ילדים עם נעלים קרועות, אני לא מגזים".
מאיר מספר לנו שסיפורי העוני מתחלקים לשתי קבוצות.
"יש אנשים שמרוויחים אמנם מעט כסף בחודש, אבל יודעים לנהל משפחה, לנהל את הכסף,
ככה שהם מצליחים לסגור את החודש. לעומתם, יש אנשים שמרוויחים אותו דבר,
עם אותו מספר נפשות שלא מצליחים לשרוד כי לא יודעים להתנהל נכון עם הכסף".
"הקבוצה השניה, זו הקבוצה של אנשים שאין להם, הרבה פעמים זה קורה כתוצאה
מזה שאחד מבני הזוג נפטר, המשכורת קטנה ויחידה, הקצבאות נמוכות, הבנאדם צריך להיות
גם האבא וגם האמא של הילדים ואנשים בכלל לא קולטים שאין לו כסף לאוכל!
למה? כי רואים שיש לו אוטו,
ואם הוא מחזיק אוטו - כנראה יש לו כסף.
רבונו של עולם, האוטו הזה מאפשר לו לקחת את הילדים לבית ספר,
להיות איתם קצת יותר במקום האמא שנפטרה, זה אומר שהוא לא נזקק בדברים האחרים?".
--למה לא מקצוע?--
על פרנסה ב'מקצוע' כלשהו אוריאל לא מצליח אפילו לחלום.
"אני לא יכול לממן את הלימודים שמסתכמים בהמון כסף", הוא אומר בהשלמה.
*ולימודים מסובסדים ע"י הממשלה וכדומה?
"נכון, יש דרכים היום לממן את הלימודים לאנשים כמוני, שזקוקים לזה,
מדובר בלימודים של חשמלאות או גרפיקה למשל שמגיעים אפילו עם מלגה
קטנה, באמת יפה. זה דבר שמאוד מעניין אותי,
אבל הם דורשים שאלמד במכינה כחצי שנה לפני כן כדי להשלים 12 שנות לימוד
שאין לי.
החצי שנה הזאת שאצטרך לא לעבוד בה כדי להשלים את ה-12 שנות לימוד
יפריעו לי לקיום היומיומי של תקציב המשפחה שלי,
שגם ככה מצומצם ומבוסס על עבודות זמניות ותמיכתם של ארגוני חסד שונים.
ישנם מצבים אצלי של חודש שלם של כמעט 0 הכנסות ומאה אחוז הוצאות.
לא פעם חוזרים צ'קים של תשלומים לחשמל וארנונה, מקצצים בהוצאות,
קונים פחות מוצרים, מה שקונים - זה רק של חברות זולות, וזה רק הולך ומדרדר.
אני רק שנה בלי עבודה ועם ילדה אחת,
יש אנשים ששנים נמצאים במצב הזה ועם כמה ילדים, תנסה לתאר איך זה נראה".
---הפרוצדורות שמעבר לשוק העבודה----
איך קרה שגם מי שרוצה וזכאי ללמוד מקצוע שאינו השכלה גבוהה - על חשבון המדינה - נתקל
בחומת ה-12 שנות לימוד? מתברר שהכוונות היו טובות.
"אולי תדבר עם נפתלי בנט", אומר לי אוריאל בחיוך עצוב.
"לפני שהוא נכנס לשר התמ"ת היה תוקף למת"י (מרכז תמיכה יישובי) שמימנו לימודי מקצוע בלי 12 שנות לימוד,
מאז שהוא נהיה שר התמ"ת הכל השתנה".
"הוא לא רוצה לראות את הציבור החרדי מתעסק בחשמלאות וגרפיקה,
הוא רצה לכוון את הציבור החרדי למשרות מכניסות יותר כמו הייטק ושם צריך 12 שנות לימוד באמת.
זו אבן נגף, כי החצי שנה הזאת של השלמת 12 שנות לימוד מאוד תוקעת אותך.
אילולי היה אפשר שלא לבזבז חצי שנה על זה, אפילו לעשות את המבחנים של
ה-12 שנות לימוד. אבל מה לעשות, הם כנראה רוצים שנלמד 12 שנות לימוד
כדי לבדוק רצינות קודם ורק אחר כך לממן את הלימודים, אני יודע".
---האם המקום גורם לעוני?---
אליעזר (שם בדוי) מתגורר בבני ברק, אביו נפטר לפני זמן קצר, אימו חולה ואינה עובדת
והוא אוסף כסף בבתי כנסת לקיום המשפחה.
מצב המשפחה של אליעזר הוא יחסית טוב.
רוב הילדים גדולים ונשואים המפרנסים את עצמם, כך שלאליעזר נותר לדאוג לאימו
ולאחיו הקטן בן ה-30 שאינו מצליח למצוא עבודה יציבה וקבועה.
באזור המרכז, כך ע"פ בדיקתנו, מתפרסמות די הרבה מודעות המציעות עבודה למי שחפץ בכך.
האם מעבר לאזור המרכז היה פותר את בעיית העוני של תושבי הפריפריה?
תלוי לאיזה מגזר אתה משתייך.
אחד מתושבי הפריפריה מסביר לנו איך עובדים הדברים במקומות שלכאורה
בהם אין בעיה למצוא עבודה.
"גדלתי במרכז, בבני ברק", אומר אוריאל, "שם המצב אותו דבר, ואני מדבר איתך על עשרות אלפי אנשים.
אברך בגיל 20 לערך, חי יותר גרוע מהפריפריה. קודם כל, בגלל שהשכירות היא יותר באלף שקל
מאזורי הפריפריה בהם השכירות זולה יחסית".
*מאידך, יש יותר אפשרויות לעבודה במרכז.
"אתה צודק לגבי אדם חילוני או מישהו שלא אכפת לו לעבוד באזורים חילוניים
מובהקים, בבתי קפה וכדומה. לאדם החרדי, המציאות במרכז ממש לא פשוטה.
בדרך כלל אם האשה מוצאת עבודה בתוך המגזר זה מסתדר טוב,
אבל אם לא - נשארים תקועים.
לאדם חרדי קשה למצוא עבודה בעיר שיש בה המון צעירים, כמו בני ברק.
סוף סוף, יש היצע עבודה מוגבל. הרבה צעירים שחפצים לעבוד אפילו בעבודה פשוטה,
לא מצליחים למצוא משהו בתוך המגזר.
לעבוד בת"א הסמוכה זה לא לעניין לאדם חרדי שרוצה לשמור על עצמו".
--הבושה והנדבות---
מי שמכיר את אזור הצפון וקברי הצדיקים הפזורים בו, יודע שהמקום מחזיק בתוכו
הרבה מבקשי צדקות. "הם נראים פרזיטים", אומר לנו אוריאל,
"אבל אני מגדיר אותם כאנשים עם אומץ לב.
אלו אנשים שיודעים שעדיף לחיות בנדבות כדי להשיג את האוכל לבית,
מאשר לא להביא את מה שהמשפחה צריכה".
*אתה היית מקבץ נדבות?
"הגעתי גם למצב הזה, אבל עשיתי את זה בצורה יותר נחמדה.
עשיתי את זה בדרך קשה ומביישת יותר לדעתי; פניתי בצורה ישירה למכרים שיעזרו לי.
בקיבוץ נדבות יותר קל, לא באמת מכירים את מי שאוסף את הכסף ברחוב.
בדרך כלל האוסף עומד במקום אחר שאינו מקום המגורים שלו בגלל הבושה,
ואף אחד לא זוכר אותו אחרי זה ברחוב.
יש אנשים שממשיכים הלאה לעזור לי אבל זאת לא פרנסה מסודרת ויציאה מהעוני".
כשאנחנו שואלים מה הפיתרון, אנו מוצאים מספר פיתרונות
מאיר סבור כי הקצבאות צריכות להתחלק אחרת.
"יש אנשים שמרוויחים עשרות אלפי שקלים בחודש ובכל זאת הם מקבלים קצבאות ילדים.
זה מגוחך, כי מה באמת מזיז להם כמה מאות שקלים!? מהצד השני עומדים משפחות שבאמת
נזקקות וכל מאה שקל חשוב להם. לדעתי, צריך לתת קצבאות ילדים רק למי
שצריך אותן ולא סתם לכל אחד שיש לו ילדים ויש לו הרבה כסף גם ככה".
לאוריאל היציאה ממעגל העוני נשמעת דיי פשוטה.
"זה דיי פשוט להשתחרר מהמצב הזה, אני בטוח", הוא אומר בביטחון גמור.
"בע"ה אני אמצא עבודה מסודרת וקבועה בהדגשה על מעל המינימום בעשרה שקלים
כדי שאתקיים במהלך החודש לפחות בצימצום, ויחד עם זה לשלם את החובות שלי
שמתסכמים, אחרי מאמצים רבים לצימצום החוב,
ב-5000 ש"ח לגופים כמו חברת החשמל, ארנונה וכדומה, אני מאמין שיהיה בסדר".
בליל הסדר הזה יישבו לשולחן החג מספר לא מועט של משפחות שקיבלו את מצרכי החג
הבסיסים מארגוני חסד שונים.
"הם היו מסתדרים גם בלעדנו", מצטנע מאיר מ'הועד העולמי' ואולי נוסך גם סוג של תקווה.
"מי שאין לו - היו לוקחים הלוואה של כמה אלפי שקלים לצרכי החג ופורסים אותה לתשלומים
שהיו נגמרים עד סוכות וממשיכים הלאה מחג לחג.
אנשים חיים, אנחנו בסך הכל מנסים לעזור, לתת דחיפה קטנה למי שצריך כלפי מעלה".
הרב דוד יונה, ביתר, לתרומות:
0548436190
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה