נדב גדליה
סרט: בית לחם, תסריטאי ובמאי: יובל אדלר.
הסיפור הוא אותו סיפור, מוכר, רק שאף פעם לא ראינו אותו מקרוב כל כך.
סיפור של שני עמים הסובלים זה לצד זה ואפשר להתווכח בפינות הימנית
או השמאלית מי מהצדדים סובל יותר, העם הישראלי או בני דודיו.
מה שמוסכם הוא לכל בר בי ניוז דחד יומא הוא שהסיפור עצוב, כאוב,
פעמים יותר ופעמים פחות, עד כדי שיכחה קולחת מהמצב המדהים הזה
של מדינה שמתה לעשות משהו בשביל מדינה, אבל שלה.
ובינתיים, לא פעם, ימותו הקנאים.
אנו חיים ובינתיים משהו קורה איפשהו בגזרת בית לחם,
המקום בו בחר יובל אדלר, במאי הסרט למקם את העלילה הסבוכה שלו
שבמבט פנורמי נדמית לי כל כך פשוטה ומתבקשת.
'בית לחם' הוא מעין הצגת המציאות הישראלית-פלשטינית בקלוז אפ קולנועי
מחודד.
עולמם של חיילי צה"ל והמשת"פים מעולם לא נראה קרוב יותר וכאוב כל
כך. ב'בית לחם' כולם סובלים, הערבים והיהודים, ואפשר גם בסדר הפוך.
אדלר, שלא כמו 'השמאלנים האלה', בחר לתת בראש יהודי משהו מיוחד,
שאין בו אמירה גסה הפוזלת ימין או שמאל.
הוא מציג את הסיפור כפי שהוא; מרובה אגרסיות, מיסתורין ועניין.
למעשה, משת"פים תמיד היוו עניין כלשהו.
מעצבן - את הצד הפלשטתיני, מאתגר - את הצבא,
ומעניין - את כל חובבי הדרמות באשר הם, כצופים, כקוראים וכחובבי כתבות
מגזין.
אדלר מציג סרט עלילתי אמנם אך כזה שניתן לדמיין על פיו,
(בקלות ולכאורה), איך מתנהלים יחסי צה"ל-משת"פים,
פת"ח-גדודי אל אקצה, ילדים והורים במגזר הערבי והנגזר מבינהם.
מה שהכי מסקרן וכואב לעין רוגשת הוא מה קורה כשמציבים קונפליקטים בעולם
אלים בו חוד החנית הרצחני צריך להחליט לאן לנוע, ולא יכול להשאר
מחוייך בכיכר 'בית לחם' כשהוא שר את שיר השלום.
לתגובות; gilinada@gmail.com או נדב גדליה בפייסבוק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה