נדב גדליה
את סבא שלי פיספסתי בשבועיים. אחרי שנזכרתי להזכיר לעצמי לבקר אותו בבית אבות, הוא השיב את נשמתו לבוראו. השבוע, שלשה חודשים אחרי פטירתו אני נוסע לשני בתי דיור מוגן בתל אביב כדי לפגוש את הדור של סבא שלי, נדמה לי ששום דבר לא השתנה.
השלט הנדיר ברחוב השקט מודיע במקום על 'ילדים בדרך' על 'קשישים בדרך' וברחבה הירוקה של בית הדיור מסתובבים חבר'ה בגילאי 80-90 (ויש אפילו מבוגרים יותר) שמסתקרנים לגבי נוכחותי התמוהה במתחם.
"מה, עושים פה סרט?", שואל קשיש אחד את חברו היושב עימו לדיסקוס של בקר מול המדשאה.
אחר כך הוא מנסה לקשור איתי שיחה באופן ישיר. "אתה מחפש משהו?", הוא פונה אליי.
"אפשר לעזור לך?", שואל ידידו ואני, לא נעים לי שאיני יכול לשבת איתם. אני תפוס הבקר.
קבעתי פגישה מסודרת עם כמה חבר'ה מהמקום, כאלה שכבר לא מתביישים להודות שהם נחשבים 'זקנים'.
לדידם, יש גיל כזה בו כבר אי אפשר לחמוק מההגדרה המילונית, ואם כבר להזדקן, עדיף לא לעשות את זה בדיעבד, הם החליטו פה אחד.
"אני בסדר", אני אומר לשני הידידים המתעניינים בי ומתבייש לספר להם שבחרתי מראש בחבריהם.
על השביל ממול מהלכת קשישה עם התיק שלה. ממהרת לאנשהו, הידידים בספסל לא עוצרים אותה לשלום
ורק אני מהרהר בליבי להיכן אפשר למהר בעוד יום בדיור מוגן. המדשאות ירוקות, השמש זורחת, המטפלות נחמדות, לוח הפעילות המונח על הקיר מציג אין ספור פעילויות, חוגים והרצאות. אבל למען השם, איך אפשר ליהנות ממשהו כשהסוף הידוע מראש מנצנץ ברקע כל הזמן, ממש כמו זמן הפגישה שהנה, כבר הגיע ואני חייב למהר לקומה ב' לחדר מספר 210 כדי להגיע בזמן לפגישה עם הזוג הראשון בבית הדיור המוגן 'בית שלום'; ישראל ורחל שפירא, המעדיפים לציין את גילם דרך שנת הלידה שלהם.
"אני יליד שנת 1929 ורחל נולדה שנתיים אחריי ב-1931", אומר ישראל. חשבון זריז ופי נפער מאליו ופולט אנחת "וואו".
כמויות של ספרי היסטוריה רצים לי בראש רק מלשמוע את תאריכי הלידה האלה.
ישראל גדל בפ"ת, למד אצל הרב נריה בכפר הרא"ה והיה שנים רבות בחיל השלישות עד שהגיע לדרגת אלוף משנה, ובהמשך עבד בחברה לפיתוח מדעי. רחל אשתו היתה מורה לחינוך מיוחד.
הם גרו עד לפני מספר שנים ביישוב הדרומי מיתר, ונשואים 66 שנים בסך הכל... שוב "וואו" בלתי נשלט נפלט מפי. אני מספר כי אני נשוי שנתיים וישראל מברך אותי בשנים נעימות וטובות.
*מה סוד הנישואין?
"יש לנו שני סודות", פותח ישראל ורחל מקשיבה כאילו היא לא יודעת מה הוא הולך להגיד.
"האחד הוא שאין ביננו סודות. מדברים על הכל. זה נשמע פשוט אבל זה לא תמיד ככה, במיוחד כשצעירים.
כשאין סוד זה היסוד. הסוד השני הוא שהחלטנו שתמיד נישאר חברים טובים באמת;
אף פעם אנחנו לא עובדים אחד על השני, אנו מסייעים זה לזו. והכי חשוב זוכרים שכל אחד הוא אישיות בפני עצמו.
לצערי לא אצל כולם זה ככה. אני אומר; צריך לתת לשני להתפתח בכיוונים שלו".
"ועוד דבר", מוסיף ישראל, "כל החלטה שמתקבלת - נידונית על ידי שנינו. אף אחד לא מחליט לשני.
ככה היה בשנה הראשונה לנישואינו וככה כל החיים עד עכשיו".
רחל: "כמו ההחלטה להגיע ולגור פה בתל אביב בדיור מוגן. לא היה קל לעזוב בית וחברים שהיו איתנו הרבה שנים במיתר ולעבור לדירה קטנה במקום בית גדול ומרווח".
*יש חלומות בגיל הזה?
ישראל: "ביומולדת 80 שלי אמרתי שזה לא סוף תקופה אלא התחלה של תקופה עם אתגרים חדשים ואז החלטנו לעבור לפה.
זאת היתה החלטה לא קלה.
אני מתעקש לקרוא לזה 'דיור מוגן' ולא 'בית אבות'. אנחנו קהילה, משפחות, לא שני זקנים מסכנים.
המשאלה שלי היא לשמור על בריאות וזה לא דבר של מה בכך; צריך להתייעץ, לעשות רפואה מונעת, לעשות ספורט.
מטרה שניה: לבנות את הקשר ולשמור עליו טוב במיוחד עם הנכדים והנינים שזה קשר רחוק יותר.
רחל: "אני מקפידה להיות עסוקה ולנצל את הזמן לדברים שאני אוהבת; ללמוד דברים חדשים, ללכת לחוגים שיש כאן, לרקום, לצייר, לעשות ספורט.
קורים פה דברים עצובים לפעמים. אנשים פתאום נופלים ונפצעים וברגע אחד הופכים למוגבלים.
פתאום ההוא עם הליכון וההיא עם מקל, לא קל לראות את זה כשאני יודעת שזה יכול לקרות גם לי יום אחד. אני לא חושבת על זה
אבל אי אפשר שלא לזכור את זה במיוחד שיש דברים שאני כבר לא יכולה לעשות; הייתה לי פריצת דיסק,
ובגלל זה אני כבר לא יכולה לעמוד וללכת הרבה".
*חבר'ה צעירים באים לבקר?
ישראל: "באו נערים לא מזמן, בפורים, ואני שואל את עצמי האם הם תרמו לנו או אנחנו תרמנו להם.
לפי דעתי המבקרים נהנו יותר ממה שאנחנו נהננו. תמיד כשבאים הנה
חשוב לי להדגיש שזו תרומה דו צדדית, אמנם אנחנו לא הולכים לבית הספר לבקר ילדים, אבל כשהם באים הנה הם שומעים המון דברים חדשים והיסטורים מכלי ראשון חי".
רחל: "אני אשמח שיבואו צעירים זה יכול לעזור במיוחד עם דברים טכנולוגים כמו מחשב.
אני גיליתי את המחשב בגיל מאוחר ולפעמים יש קשיים שבחור או בחורה צעירים יכולים לפתור וללמד.
או מישהו שיקפוץ רגע לקנות תרופות או יתלווה אליי להליכה קצרה בפארק או לים. יהיה לי כיף ובטוח יותר אם יהיה איתי עוד מישהו בגיל הזה".
===משחקים בזיכרון===
בחדר הסמוך, בהמשך המסדרון כבר מחכים לי הזוג דנציגר מרמת גן, במקור.
"בגיל הזה כבר אפשר להגיד בת כמה את, גם אם את אשה", אומרת לי בחיוך הגברת העונה לשם חנה
ומחזיקה בתשעים ואחת שנות חיים וקריירה מפוארת כרואת חשבון.
יצחק בעלה, פירסומאי בעברו, מחזיק בגיל דומה. השניים נשואים 65 שנים.
"לוותר, זה הסוד של הנישואין, במילה אחת", אומר לי יצחק וחנה מהנהנת בהסכמה מלאה.
"פעם אני מוותרת ופעם הוא", היא אומרת בפשטות. לא יודע למה לי זה תמיד נראה מורכב כל הסיפור הזה
של הוויתורים ההדדיים. כשאני שואל לגבי חלומות ושאיפות בגיל הזה. חנה כמעט וסונטת בי.
"זה קצת מוגזם נראה לי לחלום בגיל הזה", היא אומרת, "אין חלומות לעתיד, יש רצון גדול להישאר בריא ובראש צלול
וזו המטרה, ומידי פעם נזכרים במה שהיה איתו וכמה יפים היו החיים".
*מה אהבתם לעשות בשעות הפנאי כשלא עבדתם?
"טיהרנו מתים", יורה יצחק.
*מה?! אתה צוחק.
"ממש לא", הוא אומר בחיוך שעדין לא ברור לי מה טיבו.
"גם אני עסקתי בטיהור מתים", מוסיפה חנה ברצינות גמורה.
"כשהיינו קצת יותר צעירים זה מה שעשינו כתרומה לקהילה", מספר יצחק.
"זה לא מפחיד כמו שזה נשמע ומתרגלים לזה. עשינו את זה המון שנים זה חסד של אמת".
"אני לא חושבת שחייבים לעשות טהרה דווקא", מסייגת חנה כשהיא רואה את הזעזוע העמוק שאני חווה באותו הרגע.
"אפשר לתרום גם בדרכים אחרים למתים".
"מת זה לא נושך!", צוחק יצחק. איש משעשע ללא ספק. פירסומאי, כבר אמרתי?
אבל לא כל חייו השמחה שרתה במעונו. "לפני תקופה לא קצרה הייתי במצב קשה מבחינת הזיכרון,
לא זכרתי הכל וזה לא היה פשוט", הוא מספר, "אבל חזרתי לעצמי בזכות חידונים ומשחקי זיכרון".
"הייתי שמח אם היו באים חבר'ה צעירים לעשות קצת שמח אבל לאו דווקא מוזיקה, זה פחות מעניין,
וגם בטח המוזיקה שאני אוהב - חזנות - פחות מדברת לצעירים של היום. כדאי יותר שיבואו הנה ויעשו לנו משחקי
חברה שיש בהם אלמנט של חשיבה למח. בגיל הזה לא תמיד זוכרים הכל, וחייבים לאמן את המח כל הזמן כדי לשמור עליו".
===רואים את הסוף===
התחנה הבאה שלי הוא בית הדיור המוגן בית 'ג'ני ברויאר', אף הוא בתל אביב.
בחדר קטן ועמוס חפצי אמנות שיצרו בני הזוג מקבלים את פניי שושנה ואפרים דביר, אף הם באמצע שנות התשעים של חייהם.
הזוג היפה המככב בפירסומת של בית הדיור המוגן עברו את השואה הכואבת והגיעו ארצה כדי לבנות את ביתם המחזיק כבר עשרות רבות של צאצאים.
"זה הניצחון שלנו על היטלר", אומרת שושנה, "הקמנו משפחה גדולה נגד כל הסיכויים,
התנדבתי 26 שנים בקופת חולים כדי לעזור לעם ישראל ואנחנו כבר מצפים לנינה שלנו שתתארס ותביא לנו את הצאצא הראשון!", היא אומרת
כמעט בתרועת ניצחון של מי ששרדה את מלחמת העולם השניה.
"כשהסתיימה המלחמה הייתי בן 24 ושקלי 42 קילו", מספר אפרים בעלה.
"בצבא נתנו לי מספר אישי, הוא היה בן חמש ספרות בלבד, היינו הראשונים פה.
המצב היה קשה מאוד והציעו לי עבודה בסולל בונה. אמרו לי בוא תהיה תפסן, לא ידעתי מה זה
אז הלכתי למילון עב כרס כדי לבדוק מה זה בכלל תפסן ומה הוא צריך לתפוס...
אחרי שנתיים ידיד סידר לי עבודה קלה יותר במשרד האוצר במחלקת מס, אגף המכס. הייתי עובד מדינה
35 שנה. התחלתי כזוטר וסיימתי כסגן מנהל אגף מס ערך מוסף בתל אביב.
אחר כך 18 שנים למדתי בבר אילן בשביל הכיף בתוכנית למבוגרים והנה אני פה".
*וכעת יש שאיפות?
ישראל: "אין כבר הרבה לפניי, אתה רואה את הסוף, יש פחד, אבל מגיע הזמן - אז מגיע הזמן, אין מה לעשות. לא האמנו שנגיע עד פה בכלל עם כל הקשיים והמלחמות, הצבא וכל המצב הכלכלי הקשה שהיה.
היום הדור הצעיר לא יבין את זה בכלל עם כל מה שיש".
שושנה: "החלום שלי הוא למות בשלווה. בלי כל הבעיות הרפואיות והגוף שהולך ודועך.
זה לא מה שהיה ולא נהיים צעירים יותר. רק אתמול דיברנו שלפני ארבע וחצי שנים בסך הכל היינו עוד הולכים יחד ברגל לרולדין לשתות קפה, היינו הולכים לשוק התקווה ברגל, הולכים לים, היה נחמד, היום אנחנו כבר לא עצמאיים כל כך והכל משנה ונהיה אחרת לגמרי".
*מה הדבר שהכי ישמח אתכם?
שושנה: "יש פה מטפלות ולנו אין מטפלת צמודה אז אנחנו עוזרים אחד לשני,
אבל יהיה נחמד אם מישהו או מישהי יעזרו עם הדברים הקטנים; לקפוץ למכולת להביא רבע אבטיח בקיץ,
או ללוות אותי או את יצחק לעשות קצת הליכה בחוץ מידי פעם בשביל הספורט או ללכת לראות קצת ים".
ישראל: "הילדים שלנו כבר סבים בני שישים, לא תמיד יכולים להגיע. הם עצמם עושים בייביסיטר לנכדים שלהם. הילדים שלהם כבר בני ארבעים פלוס...
מה שברור לי הוא שזה יגיע (המוות, נ"ג) זה יגיע, לזה הצעירים לא יכולים לעזור", מחייך ישראל בהומור עצמי, ומזכיר לי לרגע קל את סבא שלי שגם ענה לשם ישראל ובערוב ימיו הקשים לא הצליח לענות גם אם קראו לו בקול רם.
ביציאה פוגש אותי אברהם זילברברג (86) גם הוא, כמו ישראל בעת הגיעו ארצה, עבד בסולל בונה,
ויעקב השומרני (86) שהיה בעל עסק עצמאי לייצור לוחות חשמל. השניים יושבים איתו לשיחה ארוכה ולא מתוכננת.
איני שם לב לזמן העובר ביעף עד שאני מעיף מבט קצר אל הסלולארי שלי, העסוק עד מעל ראשו בהקלטת השיחה.
ידידיי החדשים מספרים לי על החיים העכשווים הכוללים בעיקר האזנה להרצאות, על חבר קרוב שכתב את הספר הפופולארי 'ספר התודעה', על המגורים בתל אביב הישנה עם שלשה שירותים לשלשה משפחות ועל זה שיעקב נסע בצעירותו לרפיח כדי לעבוד כי היה קושי למצוא עבודה. הם רק רוצים לספר עוד ועוד ורצים מאנקדוטה לחברתה.
מסיפור היסטורי כואב ליציאת הומוריסטית המוטחת בפניי ללא הכנה מוקדמת. הם כאן, בעיקר בשביל לרתק.
"אנחנו דאגנו פעם לילדים שיהיה להם כל מה שצריך מבחינה כלכלית, אבל היום זה ההיפך - אנחנו מבקשים
מהילדים שלנו שידאגו לנו. לילדים של היום אין זמן. כולם רצים", אומר אברהם.
כשאני שואל אותו למה הוא מייחל שידאגו לו הוא מספר לי על קרוב משפחה שרצה לקבוע איתו לימוד משותף.
"אבל לא רציתי, אני לא אוהב להתחייב לקביעות, אבל הייתי שמח אם מפעם לפעם היה בא צעיר כדי ללמוד ביחד גמרא או סתם לשבת ולדבר, אני בטוח שיהיה מעניין".
חבר'ה לא מעטים בבתי הדיור המוגן מחזיקים בספרים אישיים שהוציאו לאור בהוצאה עצמאית לא מסחרית,
בהם הם מספרים את זיכרונות חייהם.
הספרים, כך מספר לי אחד מתושבי הבית, מודפסים בעשרות עותקים בלבד ונועדו לשמר את סיפורי החיים המרתקים.
"יש לי משהו מעניין בשבילך לכתבה", אומר אברהם, "אני הייתי הנהג מספר 100 בארץ", הוא מפתיע
ושולף את רשיון הנהיגה שלו בעל המספר הסידורי המיוחד.
אני כמובן מצלם אותו בסלולארי ומנצל את ההפוגה הקצרה כדי לעצור את השיחה.
אני חייב להגיע הביתה ולהוציא את הילדה מהגן. דור הולך ודור בא. אשאיר כמה סיפורים טובים לאוזניים צעירות אחרות.
"אנחנו יכולים לתת לדור החדש את הזכרונות שלנו שהולכים ונעלמים, זה מה שיש לנו", אומר לי יעקב בנימת הבנה של מי
שאינו מחכה לסוף אך גם לא חושש ממנו ייתר על המידה.
תודה לבית הדיור המוגן 'רעות' על שיתוף הפעולה.
לתגובות: 'נדב גדליה' בפייסבוק
=======================================================
את סבא שלי פיספסתי בשבועיים. אחרי שנזכרתי להזכיר לעצמי לבקר אותו בבית אבות, הוא השיב את נשמתו לבוראו. השבוע, שלשה חודשים אחרי פטירתו אני נוסע לשני בתי דיור מוגן בתל אביב כדי לפגוש את הדור של סבא שלי, נדמה לי ששום דבר לא השתנה.
השלט הנדיר ברחוב השקט מודיע במקום על 'ילדים בדרך' על 'קשישים בדרך' וברחבה הירוקה של בית הדיור מסתובבים חבר'ה בגילאי 80-90 (ויש אפילו מבוגרים יותר) שמסתקרנים לגבי נוכחותי התמוהה במתחם.
"מה, עושים פה סרט?", שואל קשיש אחד את חברו היושב עימו לדיסקוס של בקר מול המדשאה.
אחר כך הוא מנסה לקשור איתי שיחה באופן ישיר. "אתה מחפש משהו?", הוא פונה אליי.
"אפשר לעזור לך?", שואל ידידו ואני, לא נעים לי שאיני יכול לשבת איתם. אני תפוס הבקר.
קבעתי פגישה מסודרת עם כמה חבר'ה מהמקום, כאלה שכבר לא מתביישים להודות שהם נחשבים 'זקנים'.
לדידם, יש גיל כזה בו כבר אי אפשר לחמוק מההגדרה המילונית, ואם כבר להזדקן, עדיף לא לעשות את זה בדיעבד, הם החליטו פה אחד.
"אני בסדר", אני אומר לשני הידידים המתעניינים בי ומתבייש לספר להם שבחרתי מראש בחבריהם.
על השביל ממול מהלכת קשישה עם התיק שלה. ממהרת לאנשהו, הידידים בספסל לא עוצרים אותה לשלום
ורק אני מהרהר בליבי להיכן אפשר למהר בעוד יום בדיור מוגן. המדשאות ירוקות, השמש זורחת, המטפלות נחמדות, לוח הפעילות המונח על הקיר מציג אין ספור פעילויות, חוגים והרצאות. אבל למען השם, איך אפשר ליהנות ממשהו כשהסוף הידוע מראש מנצנץ ברקע כל הזמן, ממש כמו זמן הפגישה שהנה, כבר הגיע ואני חייב למהר לקומה ב' לחדר מספר 210 כדי להגיע בזמן לפגישה עם הזוג הראשון בבית הדיור המוגן 'בית שלום'; ישראל ורחל שפירא, המעדיפים לציין את גילם דרך שנת הלידה שלהם.
"אני יליד שנת 1929 ורחל נולדה שנתיים אחריי ב-1931", אומר ישראל. חשבון זריז ופי נפער מאליו ופולט אנחת "וואו".
כמויות של ספרי היסטוריה רצים לי בראש רק מלשמוע את תאריכי הלידה האלה.
ישראל גדל בפ"ת, למד אצל הרב נריה בכפר הרא"ה והיה שנים רבות בחיל השלישות עד שהגיע לדרגת אלוף משנה, ובהמשך עבד בחברה לפיתוח מדעי. רחל אשתו היתה מורה לחינוך מיוחד.
הם גרו עד לפני מספר שנים ביישוב הדרומי מיתר, ונשואים 66 שנים בסך הכל... שוב "וואו" בלתי נשלט נפלט מפי. אני מספר כי אני נשוי שנתיים וישראל מברך אותי בשנים נעימות וטובות.
*מה סוד הנישואין?
"יש לנו שני סודות", פותח ישראל ורחל מקשיבה כאילו היא לא יודעת מה הוא הולך להגיד.
"האחד הוא שאין ביננו סודות. מדברים על הכל. זה נשמע פשוט אבל זה לא תמיד ככה, במיוחד כשצעירים.
כשאין סוד זה היסוד. הסוד השני הוא שהחלטנו שתמיד נישאר חברים טובים באמת;
אף פעם אנחנו לא עובדים אחד על השני, אנו מסייעים זה לזו. והכי חשוב זוכרים שכל אחד הוא אישיות בפני עצמו.
לצערי לא אצל כולם זה ככה. אני אומר; צריך לתת לשני להתפתח בכיוונים שלו".
"ועוד דבר", מוסיף ישראל, "כל החלטה שמתקבלת - נידונית על ידי שנינו. אף אחד לא מחליט לשני.
ככה היה בשנה הראשונה לנישואינו וככה כל החיים עד עכשיו".
רחל: "כמו ההחלטה להגיע ולגור פה בתל אביב בדיור מוגן. לא היה קל לעזוב בית וחברים שהיו איתנו הרבה שנים במיתר ולעבור לדירה קטנה במקום בית גדול ומרווח".
*יש חלומות בגיל הזה?
ישראל: "ביומולדת 80 שלי אמרתי שזה לא סוף תקופה אלא התחלה של תקופה עם אתגרים חדשים ואז החלטנו לעבור לפה.
זאת היתה החלטה לא קלה.
אני מתעקש לקרוא לזה 'דיור מוגן' ולא 'בית אבות'. אנחנו קהילה, משפחות, לא שני זקנים מסכנים.
המשאלה שלי היא לשמור על בריאות וזה לא דבר של מה בכך; צריך להתייעץ, לעשות רפואה מונעת, לעשות ספורט.
מטרה שניה: לבנות את הקשר ולשמור עליו טוב במיוחד עם הנכדים והנינים שזה קשר רחוק יותר.
רחל: "אני מקפידה להיות עסוקה ולנצל את הזמן לדברים שאני אוהבת; ללמוד דברים חדשים, ללכת לחוגים שיש כאן, לרקום, לצייר, לעשות ספורט.
קורים פה דברים עצובים לפעמים. אנשים פתאום נופלים ונפצעים וברגע אחד הופכים למוגבלים.
פתאום ההוא עם הליכון וההיא עם מקל, לא קל לראות את זה כשאני יודעת שזה יכול לקרות גם לי יום אחד. אני לא חושבת על זה
אבל אי אפשר שלא לזכור את זה במיוחד שיש דברים שאני כבר לא יכולה לעשות; הייתה לי פריצת דיסק,
ובגלל זה אני כבר לא יכולה לעמוד וללכת הרבה".
*חבר'ה צעירים באים לבקר?
ישראל: "באו נערים לא מזמן, בפורים, ואני שואל את עצמי האם הם תרמו לנו או אנחנו תרמנו להם.
לפי דעתי המבקרים נהנו יותר ממה שאנחנו נהננו. תמיד כשבאים הנה
חשוב לי להדגיש שזו תרומה דו צדדית, אמנם אנחנו לא הולכים לבית הספר לבקר ילדים, אבל כשהם באים הנה הם שומעים המון דברים חדשים והיסטורים מכלי ראשון חי".
רחל: "אני אשמח שיבואו צעירים זה יכול לעזור במיוחד עם דברים טכנולוגים כמו מחשב.
אני גיליתי את המחשב בגיל מאוחר ולפעמים יש קשיים שבחור או בחורה צעירים יכולים לפתור וללמד.
או מישהו שיקפוץ רגע לקנות תרופות או יתלווה אליי להליכה קצרה בפארק או לים. יהיה לי כיף ובטוח יותר אם יהיה איתי עוד מישהו בגיל הזה".
===משחקים בזיכרון===
בחדר הסמוך, בהמשך המסדרון כבר מחכים לי הזוג דנציגר מרמת גן, במקור.
"בגיל הזה כבר אפשר להגיד בת כמה את, גם אם את אשה", אומרת לי בחיוך הגברת העונה לשם חנה
ומחזיקה בתשעים ואחת שנות חיים וקריירה מפוארת כרואת חשבון.
יצחק בעלה, פירסומאי בעברו, מחזיק בגיל דומה. השניים נשואים 65 שנים.
"לוותר, זה הסוד של הנישואין, במילה אחת", אומר לי יצחק וחנה מהנהנת בהסכמה מלאה.
"פעם אני מוותרת ופעם הוא", היא אומרת בפשטות. לא יודע למה לי זה תמיד נראה מורכב כל הסיפור הזה
של הוויתורים ההדדיים. כשאני שואל לגבי חלומות ושאיפות בגיל הזה. חנה כמעט וסונטת בי.
"זה קצת מוגזם נראה לי לחלום בגיל הזה", היא אומרת, "אין חלומות לעתיד, יש רצון גדול להישאר בריא ובראש צלול
וזו המטרה, ומידי פעם נזכרים במה שהיה איתו וכמה יפים היו החיים".
*מה אהבתם לעשות בשעות הפנאי כשלא עבדתם?
"טיהרנו מתים", יורה יצחק.
*מה?! אתה צוחק.
"ממש לא", הוא אומר בחיוך שעדין לא ברור לי מה טיבו.
"גם אני עסקתי בטיהור מתים", מוסיפה חנה ברצינות גמורה.
"כשהיינו קצת יותר צעירים זה מה שעשינו כתרומה לקהילה", מספר יצחק.
"זה לא מפחיד כמו שזה נשמע ומתרגלים לזה. עשינו את זה המון שנים זה חסד של אמת".
"אני לא חושבת שחייבים לעשות טהרה דווקא", מסייגת חנה כשהיא רואה את הזעזוע העמוק שאני חווה באותו הרגע.
"אפשר לתרום גם בדרכים אחרים למתים".
"מת זה לא נושך!", צוחק יצחק. איש משעשע ללא ספק. פירסומאי, כבר אמרתי?
אבל לא כל חייו השמחה שרתה במעונו. "לפני תקופה לא קצרה הייתי במצב קשה מבחינת הזיכרון,
לא זכרתי הכל וזה לא היה פשוט", הוא מספר, "אבל חזרתי לעצמי בזכות חידונים ומשחקי זיכרון".
"הייתי שמח אם היו באים חבר'ה צעירים לעשות קצת שמח אבל לאו דווקא מוזיקה, זה פחות מעניין,
וגם בטח המוזיקה שאני אוהב - חזנות - פחות מדברת לצעירים של היום. כדאי יותר שיבואו הנה ויעשו לנו משחקי
חברה שיש בהם אלמנט של חשיבה למח. בגיל הזה לא תמיד זוכרים הכל, וחייבים לאמן את המח כל הזמן כדי לשמור עליו".
===רואים את הסוף===
התחנה הבאה שלי הוא בית הדיור המוגן בית 'ג'ני ברויאר', אף הוא בתל אביב.
בחדר קטן ועמוס חפצי אמנות שיצרו בני הזוג מקבלים את פניי שושנה ואפרים דביר, אף הם באמצע שנות התשעים של חייהם.
הזוג היפה המככב בפירסומת של בית הדיור המוגן עברו את השואה הכואבת והגיעו ארצה כדי לבנות את ביתם המחזיק כבר עשרות רבות של צאצאים.
"זה הניצחון שלנו על היטלר", אומרת שושנה, "הקמנו משפחה גדולה נגד כל הסיכויים,
התנדבתי 26 שנים בקופת חולים כדי לעזור לעם ישראל ואנחנו כבר מצפים לנינה שלנו שתתארס ותביא לנו את הצאצא הראשון!", היא אומרת
כמעט בתרועת ניצחון של מי ששרדה את מלחמת העולם השניה.
"כשהסתיימה המלחמה הייתי בן 24 ושקלי 42 קילו", מספר אפרים בעלה.
"בצבא נתנו לי מספר אישי, הוא היה בן חמש ספרות בלבד, היינו הראשונים פה.
המצב היה קשה מאוד והציעו לי עבודה בסולל בונה. אמרו לי בוא תהיה תפסן, לא ידעתי מה זה
אז הלכתי למילון עב כרס כדי לבדוק מה זה בכלל תפסן ומה הוא צריך לתפוס...
אחרי שנתיים ידיד סידר לי עבודה קלה יותר במשרד האוצר במחלקת מס, אגף המכס. הייתי עובד מדינה
35 שנה. התחלתי כזוטר וסיימתי כסגן מנהל אגף מס ערך מוסף בתל אביב.
אחר כך 18 שנים למדתי בבר אילן בשביל הכיף בתוכנית למבוגרים והנה אני פה".
*וכעת יש שאיפות?
ישראל: "אין כבר הרבה לפניי, אתה רואה את הסוף, יש פחד, אבל מגיע הזמן - אז מגיע הזמן, אין מה לעשות. לא האמנו שנגיע עד פה בכלל עם כל הקשיים והמלחמות, הצבא וכל המצב הכלכלי הקשה שהיה.
היום הדור הצעיר לא יבין את זה בכלל עם כל מה שיש".
שושנה: "החלום שלי הוא למות בשלווה. בלי כל הבעיות הרפואיות והגוף שהולך ודועך.
זה לא מה שהיה ולא נהיים צעירים יותר. רק אתמול דיברנו שלפני ארבע וחצי שנים בסך הכל היינו עוד הולכים יחד ברגל לרולדין לשתות קפה, היינו הולכים לשוק התקווה ברגל, הולכים לים, היה נחמד, היום אנחנו כבר לא עצמאיים כל כך והכל משנה ונהיה אחרת לגמרי".
*מה הדבר שהכי ישמח אתכם?
שושנה: "יש פה מטפלות ולנו אין מטפלת צמודה אז אנחנו עוזרים אחד לשני,
אבל יהיה נחמד אם מישהו או מישהי יעזרו עם הדברים הקטנים; לקפוץ למכולת להביא רבע אבטיח בקיץ,
או ללוות אותי או את יצחק לעשות קצת הליכה בחוץ מידי פעם בשביל הספורט או ללכת לראות קצת ים".
ישראל: "הילדים שלנו כבר סבים בני שישים, לא תמיד יכולים להגיע. הם עצמם עושים בייביסיטר לנכדים שלהם. הילדים שלהם כבר בני ארבעים פלוס...
מה שברור לי הוא שזה יגיע (המוות, נ"ג) זה יגיע, לזה הצעירים לא יכולים לעזור", מחייך ישראל בהומור עצמי, ומזכיר לי לרגע קל את סבא שלי שגם ענה לשם ישראל ובערוב ימיו הקשים לא הצליח לענות גם אם קראו לו בקול רם.
ביציאה פוגש אותי אברהם זילברברג (86) גם הוא, כמו ישראל בעת הגיעו ארצה, עבד בסולל בונה,
ויעקב השומרני (86) שהיה בעל עסק עצמאי לייצור לוחות חשמל. השניים יושבים איתו לשיחה ארוכה ולא מתוכננת.
איני שם לב לזמן העובר ביעף עד שאני מעיף מבט קצר אל הסלולארי שלי, העסוק עד מעל ראשו בהקלטת השיחה.
ידידיי החדשים מספרים לי על החיים העכשווים הכוללים בעיקר האזנה להרצאות, על חבר קרוב שכתב את הספר הפופולארי 'ספר התודעה', על המגורים בתל אביב הישנה עם שלשה שירותים לשלשה משפחות ועל זה שיעקב נסע בצעירותו לרפיח כדי לעבוד כי היה קושי למצוא עבודה. הם רק רוצים לספר עוד ועוד ורצים מאנקדוטה לחברתה.
מסיפור היסטורי כואב ליציאת הומוריסטית המוטחת בפניי ללא הכנה מוקדמת. הם כאן, בעיקר בשביל לרתק.
"אנחנו דאגנו פעם לילדים שיהיה להם כל מה שצריך מבחינה כלכלית, אבל היום זה ההיפך - אנחנו מבקשים
מהילדים שלנו שידאגו לנו. לילדים של היום אין זמן. כולם רצים", אומר אברהם.
כשאני שואל אותו למה הוא מייחל שידאגו לו הוא מספר לי על קרוב משפחה שרצה לקבוע איתו לימוד משותף.
"אבל לא רציתי, אני לא אוהב להתחייב לקביעות, אבל הייתי שמח אם מפעם לפעם היה בא צעיר כדי ללמוד ביחד גמרא או סתם לשבת ולדבר, אני בטוח שיהיה מעניין".
חבר'ה לא מעטים בבתי הדיור המוגן מחזיקים בספרים אישיים שהוציאו לאור בהוצאה עצמאית לא מסחרית,
בהם הם מספרים את זיכרונות חייהם.
הספרים, כך מספר לי אחד מתושבי הבית, מודפסים בעשרות עותקים בלבד ונועדו לשמר את סיפורי החיים המרתקים.
"יש לי משהו מעניין בשבילך לכתבה", אומר אברהם, "אני הייתי הנהג מספר 100 בארץ", הוא מפתיע
ושולף את רשיון הנהיגה שלו בעל המספר הסידורי המיוחד.
אני כמובן מצלם אותו בסלולארי ומנצל את ההפוגה הקצרה כדי לעצור את השיחה.
אני חייב להגיע הביתה ולהוציא את הילדה מהגן. דור הולך ודור בא. אשאיר כמה סיפורים טובים לאוזניים צעירות אחרות.
"אנחנו יכולים לתת לדור החדש את הזכרונות שלנו שהולכים ונעלמים, זה מה שיש לנו", אומר לי יעקב בנימת הבנה של מי
שאינו מחכה לסוף אך גם לא חושש ממנו ייתר על המידה.
תודה לבית הדיור המוגן 'רעות' על שיתוף הפעולה.
לתגובות: 'נדב גדליה' בפייסבוק
=======================================================
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה