נדב גדליה
כשהמשורר רועי חסן
היה ילד הוא רצה להפסיק להיות מרוקאי, אחרי מאמצים רבים זה גם הצליח לו לא
רע, אבל אז קרה הדבר ההפוך. הוא רצה הביתה, לתרבות מרוקו. דחוף. עכשיו.
נמאס לו להשתאכנז, כל כך נמאס שהוא החליט
לעשות
מהמיאוס שירה בניחוח שיכול להתפרש 'אנטי אשכנזי'. אך שירה לא מפרשים, אז
נניח את הדברים כפי שהם נשמעו מפי המשורר בשנת 2013, עת התפרסם שירו
המפורסם ביותר במוסף 'תרבות וספרות' של עיתון 'הארץ'.
בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז הַשָּׁקֵד פּוֹרֵחַ
בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז מְצַפִּים לְאוֹרֵחַ
לֹא לְשֻׁתָּף
רוֹחֲצִים יָדַיִם בַּסַּבּוֹן וְגַם אָז
נוֹגְעִים מֵרָחוֹק
לֹא תּוֹקְעִים כַּף
בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז אֲנִי אֹכֶל
חָרִיף וּבַיִת חָם
בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז אֲנִי מוּפְלֶטָה
אֲנִי חַפְלָה
אֲנִי כָּבוֹד
אֲנִי עַצְלָן
אֲנִי כָּל מַה שֶׁלֹּא הָיָה פֹּה פַּעַם
כְּשֶׁהַכֹּל הָיָה לָבָן
אֲנִי הַהֶרֶס
הַחֻרְבָּן
הַשֵּׁד הַמְּזֻיָּן
הָעֲבַרְיָן עִם הַכִּפָּה
בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט
אֲנִי קִבְרֵי צַדִּיקִים
וּקְמֵעוֹת
אֲנִי עַרְס
אֲנִי יָאלְלָה
כַּפַּיִם
וּמוּסִיקָה זוֹלָה
תַּת תַּרְבּוּת
תַּת רָמָה
אֲנִי שֹׁרֶשׁ עִקֵּשׁ
וְקוֹץ בַּתַּחַת
אֲנִי שַׁקְרָן
הָרֵי הַגִּזְעָנוּת הִיא נַחֲלַת הֶעָבָר
וּמֵתָה מִזְּמַן
אֲנִי לָקְחוּ לִי שָׁתוּ לִי
אֲנִי סְתָם בַּכְיָן
אֲנִי עֶצֶם
בִּלְתִּי מְזֹהֶה
תָּקוּעַ לְךָ כָּאן
לֹא רָאִית אוֹתִי כְּשֶׁהָלַכְתִּי עַל הַמַּיִם כְּמוֹ יֵשוּ
וְלֹא כְּשֶׁסָּפַרְתִּי אֲגוֹרוֹת כְּמוֹ שֶׁסָּפַרְתְּ כּוֹכָבִים
וְלֹא כְּשֶׁהִנְבַּטְתִּי שְׁעוּעִית בְּצֶמֶר גֶּפֶן כְּדֵי לִלְמֹד מִמֶּנָּה
אֵיךְ צוֹמְחִים
וְלֹא כְּשֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי לִפְנוֹת בֹּקֶר לִצְפּוֹת ב-NBA
כְּדֵי לִרְאוֹת שְׁחֹרִים מְרַחֲפִים בְּקִרְקָס שֶׁל לְבָנִים
וְלֹא כְּשֶׁלָּמַדְתִּי אַנְגְּלִית מ-Jay z
כִּי הָיִיתִי חַיָּב לָדַעַת מָה שֶׁיֵּשׁ לַיֶּלֶד מֵהַגֶּטוֹ לְהַגִּיד
וְלֹא כְּשֶׁהִתְאַהַבְתִּי בְּרוֹמִי אָבּוּלְעַפֽיָה
כִּי הִיא סִמְּלָה בִּשְׁבִילִי אֶת כֹּל מָה שֶׁהִפְנַמְתִּי כְּיֶלֶד
שֶׁאָבּוּלְעַפֽיָה לְעוֹלָם לֹא תּוּכַל לִהְיוֹת
וְלֹא כְּשֶׁהִשְׁתַּכַּרְתִּי כָּל לַיְלָה
לַמְרוֹת שֶׁאַף פַּעַם לֹא אָהַבְתִּי לִשְׁתּוֹת
וְלֹא כְּשֶׁשָּׂנֵאתִי עֲרָבִים
כְּמוֹ שֶׁלִּמְּדוּ אוֹתִי בְּשִׁעוּרֵי הִיסְטוֹרְיָה לִשְׂנֹא
וְלֹא כְּשֶׁחָשַׁבְתִּי עַל אִמָּא שֶׁלִּי בְּטִקְסֵי יוֹם הַשּׁוֹאָה
כְּדֵי לְהַצְלִיחַ לִבְכּוֹת
וְלֹא כְּשֶׁשָּׂנֵאתִי שִׁירָה וּמְשׁוֹרְרִים
כִּי לֹא סִפְּרוּ לִי שֶׁשִׁטְרִית וּבִּיטוֹן וְדָדוֹן וְחָתוּכָּה
גַּם כּוֹתְבִים שִׁירִים
וּבְכָל זֹאת בָּנִיתִי לְעַצְמִי סִפְרִיָּה
שֶׁל שִׁירָה וְסִפְרוּת אַשְׁכְּנַזִּית
וּכְמוֹ אָתֵאִיסְט הַקּוֹרֵא בִּכְתָבִים קְדוֹשִׁים
כְּדֵי לָדַעַת אֵיךְ לֹא לַחֲשֹב
כָּךְ קָרָאתִי אֵת כֻּלָּם
כְּדֵי לָדַעַת אֵיךְ לֹא לִכְתֹּב
לֹא הִתְאַבַּלְתִּי עַל קַנְיוּק
וְשָׂרַפְתִּי אֶת הַסְּפָרִים שֶׁל נָתָן זַךְ
וְלֹא חוֹגֵג לָךְ עַצְמָאוּת
עֵד שֶׁתָּקוּם לִי מְדִינָה
אִם תְּגָרְשִׁי אוֹתִי אֵלֵךְ
רַק אַל תִּקְרְאִי לִי בְּשֵׁמוֹת
הֵבַנְת?
זהו תמצית סיפורו של רועי חסן (33), נשוי ואב לילדה המתגורר בעיר חדרה מילדותו ועד עתה.
הוא משורר ישראלי מקבוצת 'ערס פואטיקה' שאיגדה בתוכה משוררים מזרחיים שאירגנו ערבי שירה חתרניים.
בהמשך הוא קיבל הכרה מהממסד וזכה בפרס ברנשטיין לשנת 2015 עבור ספר השירה הראשון שלו "הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה".
שיריו של חסן
מביעים זעם נגד ה'הגמוניה האשכנזית', בעלי ההון, תושבי צפון תל אביב,
טוריו האישיים מתפרסמים מידי שבוע ברשת מקומוני 'ידיעות אחרונות'
ואת פיו הוא פותח במטעמי פובוליציסטיקה ב'שיחת היום' בערוץ 2 ובמדור הדעות של הארץ.
כשאנו שואלים אותו ממה הוא מתפרנס 'ראסמי' הוא משיב ללא משוא פנים "מתפרנס מחלטורות".
"קצת כותב בעיתון, הרצאות, קצת מרצה לספרות באונברסיטת תל אביב, יוצר, עורך ספרים ואם אין איזה פרוייקט מיוחד שמכניס כסף -
אני הולך לעבוד בשיפוצים, זה קרה למשל לפני כשלשה חודשים כשהייתי צריך להשלים הכנסה,
אין מה לעשות, יש משכנתא, וצריך להביא אוכל למשפחה, לשלם לגן של הילדה".
בין משפט אחד למשנהו כלבו הוותיק יוקו מותיר חותם על שיחתנו ע"י קול נביחותיו.
חסן משתיק אותו בקלות, הוא יודע איך עושים זאת היטב, שנים שניסו למחוק לו את הגוון המזרחי, אך נדמה שהנסיון עולה כעת ביוקר רב
למי שמכונה ע"י מזרחים מקופחים 'הגזע הלבן' במדינה. כי חסן מקפיד לכתוב מעל גבי כל דף רענן המונח לידו קולמוס חד נגד ה'הגמוניה האשכנזית'.
הוא לא מתרשם עדין מהצלחת "המזרחיים", לדידו יש עוד הרבה מה לתקן.
הצלחת ספרה של חברתו לקבוצת המשוררים 'ערס פואטיקה' שהצליח לגייס בהדסטארט 20 אלף שקלים תוך 24 שעות בלבד, לא מספקת אותו.
"יש משוררים מזרחיים אחרים שפחות הצליחו ויש כאלה שהצליחו מהר מאוד", הוא אומר בנונשלנטיות.
"ההצלחה בהד סטארט בעיקר מעידה על עדי קודם שהשירה שלה טובה ואהובה, ורק אחר כך על דברים כמו 'השירה המזרחית'".
"למרות
שאי אפשר להתעלם מהפריחה של השירה המזרחית בשלוש השנים האחרונות", הוא
מודה, "יש איזשהו מפץ גדול והשירה הזו מקבלת במה רחבה הרבה יותר מפעם, סוף
סוף.
זה הרבה בזכות הרשתות החברתיות שמחברות
בין היוצר לקהל. היוצרים בונים קהילת קוראים בלי מתווכים. וזה חלק מתהליך
ארוך שבעבע מתחת לפני השטח והתפוצץ פתאום".
*מה היה האירוע המחולל בעיניך?
"אפשר ליחס לזה את ההתחלה של 'ערס פואטיקה' שעדי הקימה, ואת השיר שלי 'במדינת אשכנז' שמאוד התפרסם, אבל לא רק.
היו עוד כמה שירים שעשו את הבאזז והיה גלגל שדבר הוליד דבר אבל עדין לא הגענו אל הסוף".
*כתבו עליך שאנשים כמוך וכמו מירי רגב עושים קריירה מהנושא 'העדתי' ו'הקיפוח' שלמעשה כבר לא קיים היום.
"שמעתי את הטענה הזו. בפשטות, יש כעת איזשהי בכיית הקוזק הנגזל. הם בוכים על שלקחו להם אחרי שהם לקחו בעצמם למזרחיים.
קראתי מישהו שכתב שיש לו אימה שהילדים של היום ישמעו מזרחית... נו, באמת.
שים לב לכותבי הטורים למשל, ביום שכותב אשכנזי בנוני יכתוב לא שני טורים אלא אולי טור אחד באתר נידח - אדע שהמהפכה קרתה.
כותב מזרחי, בשביל לקבל טור אחד - צריך להיות מאוד מצויין".
*איזה כותבי טורים אתה אוהב?
"מאור זגורי כותב מצויין", אומר חסן,
"גם סייד קשוע", הוא מוסיף ולא מצליח להיזכר בכותב טור אשכנזי אהוב אחד
לרפואה, אבל מצהיר באותה נשימה שזה לא אישי-אנטי-אשכנזי ושהסופרת האהובה
עליו היא אורלי קסטל-בלום.
---איש משפחה לא מפחד---
רועי חסן נולד לפני 33 שנים בחדרה, כנער הוא כתב שירי ראפ והיה מוזיקאי בלהקות שונות, בינהם ההרכב 'קאשה באשה' שהתפרק, לצערו.
"אחד מהחברים בהרכב חזר בתשובה ואחר נסע לאמריקה".
"בכל הרכב שהייתי גם שרתי וגם כתבתי את המילים, ובחלק מההרכבים גם ניגנתי על סקסופון", הוא מספר.
"מגיל 25 בערך התחלתי יותר לכתוב שירה, על הכל; אהבה, מחאה, לאו דווקא מחאה מזרחית...
אני
מבין שהרבה מכירים אותי בגלל הקטע המזרחי, זו ברכה שיש לאמן שיר כמו
'במדינת אשכנז' שהוא מזוהה איתו היטב, אבל אני מניח שמי שנתקל בספר השירים
שלי פוגש עולמות נוספים ומבין שהשיר ההוא הוא חלק ממכלול שלם של אדם".
*מפריע לך כאמן שאתה נתפס כמזרחי המוחה ופחות כמשורר שכותב למשל, על אהבה ועל החיים?
"בכלל לא מפריע לי", אומר חסן בהחלטיות. "אתמם אם אומר שזה מפריע לי.
מבחינתי זה בסדר גמור, כל אחד עושה את החיבורים שלו וכל אחד רואה אותי איך שהוא רואה.
יש דברים שאני יודע שאין לי שליטה עליהם אז אני מראש מרפה וזה לא מעסיק אותי.
זה
נכון לאיך שאני נראה וגם ליצירה שלי. כשאני מוציא שיר זה יותר שיר שלך, של
הקורא, מאשר שלי. אני מתכוון בשיר לאשתי ומישהו יקח את זה על אמא שלו, זה
פחות חשוב מה שהתכוונתי, יותר חשוב להגיע לקהל.
המהות של יצירה היא ליצור ולהיות כנה עם עצמי ולא לחשוב מה יגידו עליי אלא להיות אני ולא להתייחס לרעש מסביב".
*איך אפשר להיות נאמנים לעצמנו כשדעתנו מושפעת מהרבה דברים מסביב?
"זה אפשרי כי זה בסך הכל עניין של אופי שיודע לעשות את ההפרדה בין החיצוני לפנימי.
אני
מאוד חסין מבחינה פסיכולוגית. אני לא מתעלף מאהבה שמרעיפים עליי וגם לא
מרוסק מביקורת שלילית. אני רק מתרגש מאלה שקרובים לליבי ואלו אנשים שאני
סופר על יד אחת, בעיקר המשפחה שלי ששמה אותי עם הרגליים על הקרקע.
בסופו של דבר אני מקלח, מחתל, מאכיל, עושה גם את עבודות הבית הפשוטות".
*פמינסט.
"אני
ואשתי עושים את הכל ביחד, שנינו עובדים, מגדלים ילדה, מפרנסים, אתה רוצה
לקרוא לזה פמיניסט? אני לא אומר לעצמי ש'אני עוזר לעצמי עם הילדה', אני אבא
מאל"ף ועד ת"ו.
נגמרו הימים שהגבר מפרנס
והאשה מגדלת ילדים, כל אחד יש לו את החיים שלו והכי חשוב זה להיות
יחד,ולהיות אחד בשביל השני, כתף שעוזרת ולא להיות זרוע מסייעת ש"עוזרת
לאשתי" וסיימתי את תפקידי כהורה בעזרה הזו".
בגיל 17 עזב חסן את בית הוריו, בגיל 19 הכיר את אשתו. וב-2009, אחרי עשר שנות חברות התחתנו השניים החובקים כעת בת בגיל שנה וחצי.
"חלום חיי היה להקים משפחה ועכשיו החלום הוא שתהיה כמה שיותר גדולה", הוא אומר.
*ובמספרים?
"באוטופיה
שלנו זו משפחה של חמישה ילדים ביולוגים ולאמץ עוד שניים, משפחה גדולה, חמה
ושמחה. גם אם יהיו ארבעה או שניים נגיד תודה וברוך ה'.
המשפחה זה ההישג הכי גדול ולגמרי המנוע שלי.
כל
דבר שאני עושה זה בשביל זה ואני מודה לאלוקים כל יום ומתפלל שזה יחזיק
מעמד ונתפתח יחד. לא אכפת לי שום מסיבות או בוהמה, אני גר בחדרה, גדלתי שם,
ועכשיו אני ממשיך לגור שם. תשאל אותי מה מצאתי בחדרה? נכון, זה לא נשמע
מושך אבל זה המקום שלי, אין לי דרך להסביר את זה. זו עיר דיי פרווה אבל אני
אוהב את ההוויה והאנשים פה".
*מה דעתך על אנשים שלא מביאים ילדים לעולם מבחירה?
"אין
לי דעה כללית על אנשים, אני מאוד מכבד אנשים שלא בקטע של להקים משפחה או
להביא ילדים. כל אחד והסרט שלו, אני יודע רק את הרצונות שלי ואת המקומות
שאני רוצה להגיע אליהם. אין לי ביקורת על אחרים".
*למה דווקא אתה חולם לאמץ ילדים?
"אין פה עניין מיוחד. אשתי כבר לא בת 24 כדי לעשות שבעה או עשרה ילדים.
וגם מבחינה הומאנית, אני חושב שכדאי לתת מעצמך, מעבר לדעות והשקפות, אם יש טעם של עשיית חסד, החסד הכי גדול זה האימוץ".
*אין חשש שיבעטו בך לאחר מכן?
"אתה מרחיק לכת, גם הילדה שלי יכולה חלילה לבעוט במה שאני נותן בה וזה לא מפחיד אותי, אנחנו חיים בכוונות טובות".
*יש משהו שאתה כן מפחד ממנו?
"אני לא יודע אם זה לזכותי, אבל אני באמת לא פוחד מכלום. חייתי בחוסר פחד מגיל אפס וזה אובחן כבעיה פסיכולוגית בעודי ילד.
אבל מאז שבתי נולדה הפכתי לאדם הכי חרד בעולם. היא עוררה בי את כל מה שהיה חסר בי.
וזה
קרה מהרגע הראשון שהיא הפציעה לעולם, זה לא קרה בתהליך, ממש בבום אחד. אי
אפשר להסביר את זה. אם יש משהו שאני לא יכול להסביר זה את הילדה שלי, את
התחושה והאהבה. אני איש מילים אמנם אבל פה אני נעתק ונאלם".
---היתה פה גזענות---
"תמיד היה בוער בי להשמיע דעה, ומחאה זה באיזשהו פיצוץ של תודעה שהופכת ליצירה שרוצה לגבש תיקון", מטיב להגדיר חסן את מהות היצירה.
*איפה פגשה אותך העדתיות בפעם הראשונה?
"דווקא את הסיפורים 'העדתיים' המוקדמים לא פירשתי כעדתיים באותו הרגע.
אבל בגיל 10 הבנתי שהמוזיקה המזרחית עושה אותי נחות בחברה.
זה היה בתחרות שירה של מחוז הצפון, אמא שלי לקחה אותי לשם כזמר.
הלכנו לאודישן וביקשו ממני - הקלידן ושלשת השופטים לשיר שיר.
בחרתי שיר של עופר לוי בשם 'מעיין הנעורים' והקלידן לא הכיר את השיר.
היתה מבוכה והוא אמר לי 'אולי תשיר שיר ישראלי?', הייתי ילד ולא הבנתי לעומק על מה הוא מדבר ומה זה 'ישראלי'.
אבל
בנסיעה הביתה חשבתי על זה שעופר לוי זה הכי ישראלי ועובדה שכל השכונה
מזמזמים את כל האלבום שלו. לא הבנתי למה זה נחשב כאילו 'חוץ לארץ' ולא
ישראלי... אבל החלטתי להיות ישראלי ולשמוע שירים מגניבים כמו בוב מארלי
וכל מיני כאלה, ברוח התקופה. עם הזמן הלכתי והדחקתי את האהבה לעופר לוי ולשירים שלו עד שזה הפך לשנאה".
"התהליך
של המפץ הגדול שלי לקח לי כמה שנים שבסופן הגעתי למצב שהתביישתי בהורים
שלי, בסבתא שלי, התפללתי שאהיה שונה מהם לחלוטין, גם פוליטית. בית הוריי
היה ליכודניק אז אימצתי את הצד השמאלי במפה הפוליטית".
"אחרי
כמה שנים של הדחקת המזרחיות, קראתי ספרים של היסטוריית ההסתדרות, תקופת
המעברות, בן גוריון, ופה התרחש המהפך הגדול שלי - גיליתי שדווקא השמאל
שמתהדר בחתירה לשיוויון, התעמרו בהורים שלי, הרסו את התרבות שלי וחיסלו
אותה. מהמקום הזה - של הגילוי של מיהו השמאל בגיל עשרים - שאלתי את עצמי
מה אני מנסה להיות, זה שהתעמר בהוריי והשפיל אותם, דיכא אותם כל השנים?!".
*איך בדיוק השמאל השפיל את המזרחים?
"אתה תימני, למדת בבית ספר ספרות על רבי שלום שבזי? לא. על זה אני מדבר.
מלמדים נתן זך, יונה וולך, אלתרמן וביאליק, כתימני, אם אתה לא שומע בבית הספר שירה, ספרות ותרבות כמו זו של הדוד שלך והשכן שלך
למה שתהיה לך זיקה לשורשים שלך? למה שתגיד שאתה קשור לתרבות של התימנים?
אתה
רואה את האנשים בשכונה; נהג משאית, רתך ומסגר - ואתה מבין שלשם אתה שייך
ולא לאנשי 'הרוח'. כל הרחובות זה כצלנסון... אתה שואל את עצמך איפה אני
במרחב הציבורי.
מה למדת על העליה התימנית? ידעת שקיבוץ כנרת זרקו את התימנים מהמרחב שלהם?
בירושלים בתקופה מסויימת היה אסור להכנס לירושלים לאנשים 'מסויימים'.
את
המזרחיים שמו בפריפריה, מה שנקרא, עיירות פיתוח - מה שגרם להם להתפרנס
פחות. עשו להם הסללה - כיוונו אוכלוסיה מסויימת למקצועות מסויימים.
שמו
קבוצה מסויימת ע"פ רקע אתני בדימונה, למשל. הדרך היחידה להתפרנס שם זה או
במפעל אחד בעיר או בפרדסים אצל הקיבוצים - וזה מה שיצא; דור שלם שלא פיתחו
אותו כמו ברעננה ותל אביב".
*מי קבע חוץ מהחברה שבעל מקצוע כמו רתך פחות חשוב ממהנדס?
"אין עניין של פחיתות באף מקצוע", אומר חסן,
"אבל יש עניין של בחירה. תן לילד לבחור להיות מהנדס או מסגר.
מה
שירצה - יהיה. כל פרנסה מכבדת את בעליה, אבל תן לו הזדמנות ומסגרת זמן
שמתאימה למקצוע שבחר. בשביל להיות רתך לא צריך 12 שנות לימוד כמו שהיה מאז
ועד היום, מספיק קורס של חצי שנה".
*אתה טוען שהיתה כוונה ברורה של אנשי השילטון בקום המדינה שהמזרחיים יתפתחו פחות,
זה או מחדל חמור לאין ערוך או קונספירציה.
"זו
עובדה בשטח, הפרוטוקולים מראים שהפיזור היה על רקע אתני ובגלל זה הפריפריה
מלאה במזרחים, והיום גם רוסים ואתיופים. יש אשכנזים בפריפריה אבל באחוזים
מאוד נמוכים.
אין פה ספק בכלל לגבי מה שהיה פה, אי אפשר להיות תמים לגבי זה.
בן גוריון אמר שאפשר להשים את התימנים במעברות כי אלו תנאי החיים שהם רגילים
אבל פולנים רגילים לגג, אז הם יקבלו שיכונים. זו גזענות!
בן גוריון אמר שהעליה התימנית חשובה לארץ - כי צריך עובדי אדמה.
בתימן היה אסור להם לגעת באדמה ע"פ החוק המוסלמי, זה החוק, לא יודע למה,
אבל
המציאות היתה שביזו אותם ואמרו עליהם 'הם עובדי אדמה טובים' למרות שהם
בכלל לא היו כאלה בתימן... לא נתנו להם את האופציה להיות דברים אחרים. היו
להם מנהלים אשכנזים והם היו הולכים ועובדים קשה בפרדסים.
בסופו של דבר הם בנו את הארץ אבל אין להם עמוד בספר היסטוריה הישראלי".
*עדין, אולי הכוונה לא היתה גזענית כמו שאתה מתאר?
"אם ההחלטות לא היו מבוססות על רקע אתני - אפשר לומר שלא היתה כוונה רעה.
אבל כל ההחלטות היו על רקע אתני, וזאת הבעיה בעיניי, האנשים כוונו לדברים מסויימים
ומעדות
אחרות - אשכנזים - כוונו לנהל אותם. מי שעלה מפולין קיבל הטבות אחרות
לגמרי ותנאי מחיה אחרים, זה לא שלא היו אשכנזים במעברות. היו, אבל באחוזים
הרבה יותר קטנים מעדות המזרח. מי שאיכלס את ת"א ואזור השרון והאזורים
"הטובים" היו אשכנזים.
אם היה מפעל והיו בו דרגים. הממיין היה אשכנזי והממויין היה מזרחי.
זה לא גורף אבל בתשעים אחוז מהמקרים כך היה. התימנים היו בארץ במקרים מסויימים לפני האשכנזים, ובכל זאת עבדו קשה. אבסורד".
*אתה הגדרת את עצמך "אנטי ציוני", למה?
"ההגדרה
הזו שיטחית, אם מדברים על ציונות של הרצל ובן גוריון - אני כופר לגמרי בכל
מה שהם מצייגים. אם זו הגזענות שלהם ואם זה הרצון שלהם למחוק את היהדות
ולהלאים אותה לצרכים שלהם. אני ציוני בדרך של 'חיבת ציון', לבוא ארצה, לא
לרמוס אף אחד, לחיות בארץ הקודש, מתוך התורה. זו הציונות המקורית בעיניי,
הציונות לא הוקמה בבאזל, אלא באה הרבה לפני מדברי התורה. אני יכול להזדהות
עם רבי שמעון בר יוחאי שבא לפני 2000 שנה כדי לתת דריסת רגל בארץ, וזה מה
שהופך את המקום הזה היום למשהו שאני קשור אליו וחש במרחב הטבעי שלי. היום
עושים לרשב"י רומנטזיציה שהוא כתב את הזהר במערה כי זה מגניב.
אבל הסיבה היתה כי איימו לכלות אותו ובכל זאת הוא היה כאן, בארץ. הוא לא התלבט אולי כדאי אוגנדה".
*אתה מדבר על התורה אבל אתה לא מגדיר את עצמך יהודי שומר מצוות.
"אני מסורתי, אני הולך לבית כנסת, עושה קידוש, חגים, אבל לא שומר שבת.
אני מאוד מחובר לענייני הדת. אני יכול להעריץ את הצדיקים ולראות בהם אייקונים אבל זה לא מחייב אותי להכנס למערה.
על אותו משקל, להבדיל, אני מעריך ומוקיר הרבה מאוד יוצרים נוצרים, אבל זה לא אומר שאני צריך להתנצר".
*איך אפשר להיות מסורתי מאמין ומצד שני לא לשמור לגמרי את מה שאתה מאמין בו?
"אני חי בתחושה שאני מאמין בתורה והכל בה קודש קודשים וכל מה שאני עושה אחרת - אני מאמין שאני לא בסדר.
ואני חי עם זה בשלום. מצד אחד אני פלורליסט שמאמין בשוויון ובזכויות מלאות לכולם,
זה מסתדר בקלות, ככה זה אצל מזרחיים. כל מי שלא שומר שבת הוא לא מאמין בתורה?!
אני לא בסדר, ויש לי את הבחירות שלי וסדרי עדיפויות משלי. לא רוצה להגיע לפשטנות, אבל
לי הרבה יותר חשוב להיות אדם ולעשות חסד מאשר לעשות ציווים מסויימים.
אולי יום אחד זה יבער בי ואקיים מצוות. מי אני שאומר שאין מצב שאחזור בתשובה.
בינתיים, אני לא שומר שבת. אז מה, אני לא אלך לבית כנסת בגלל זה?!".
---כנות ופשטות---
לעיתים, אפשר לתפוס את חסן בשפה שנחשבת זולה, בעיקר כשהוא מתווכח בפייסבוק עם מאן דהוא או משיב
מנה אחת אפיים למישהו ששיחרר טינה גזענית שלא מצאה חן בעיניו.
"אני מקלל, יש לי פה מסריח", מודה חסן, "מה עשית ממשוררים, רובוטים? כל אחד והאופי שלי,
אני במקרה שלי - אדם שאין מה לעשות, הקללות הן חלק ממני, אני מקלל.
עכשיו בשיחה החזקתי את עצמי עשר פעמים שלא לומר מילים גסות כי אתה כותב בעיתון דתי.
גם
באונברסיטה כשאני מלמד אמרתי להם שאני אשתדל לא לקלל אבל שלא יתרגשו אם
אפלוט משהו. אין לי איזה ארסנל של מילים גסות שאני משכלל אותו, יש לי
שתיים-שלוש מילים שמככבות, פחות או יותר, וחוזרות על עצמן".
*זה עשוי להוזיל אותך בעיני הקהל ולתת הצדקה לקריאות 'ערסים ברברים' על המזרחים .
"אני עושה את שלי ולא אכפת לי מה מייקר או מוזיל אותי", אומר חסן.
אין לי את החשבונות האלה לטוב או לרע, אני אמנם משתמש במילים גסות אבל נוטה לא לקלל,
יש הרבה שלא שווים אפילו את הקללה, אם אני מקלל - כנראה שאני מעריך את הבנאדם, כל שכן בפרהסיה", מצהיר חסן וחותם בשבועה ספונטנית באלוקיו.
יש בו משהו כובש, בחסן, הכנות עוטפת אותו מכל תג היוצא מפיו והאמת הפנימית שלו בוחלת בכל מה שמריח פולטיקלי קורקט.
הוא רחוק כמטחווי קשת מהבוהמייניות המאפיינת אנשי תרבות ורוח וחוסר הפחות טבול בכנות ופשטות הוא נשק החץ וקשת הרישמי שלו.
*אולי אתה תמים מידיי, ובעצם התקשורת מנצלת אותך כי אתה אחלה אייטם ומעורר את השד העדתי כפי שהתקשורת אוהבת?
"אם הייתי מתעסק בזה לא הייתי יוצא מזה", משיב חסן כלאחר פה.
"אני
לא חושב שמחתימים מישהו על חוזה ב'ידיעות' אם הוא קוריוז, המציאות היא
דווקא נראית דיי בעדי. אני לא מונע משיקולים של רווח והפסד. דוגרי, הייתי
קפוא אם הייתי חושב על זה,
אין סוף לאולי זה ככה ואולי זה ככה, אני משוחרר.
אם זו היתה במה חד פעמית היינו אומרים שזה קוריוז אבל שזה קורה כמה פעמים - אולי בכל זאת יש פה משהו".
*זכית עד היום בכמה פרסים רשמיים. זהו, אתה משורר רישמי ב"הגמוניה האשכנזית", התרגשת?
"התרגשתי רק מהכסף, זה היה סכום רציני שעזר לי בקטע שפתאום יש לי איזה 20-30 אלף שקל.
אני יכול לקנות פתאום משהו לבת שלי שחשבתי לחכות איתו, או לסדר איזו שיפוץ קטן בבית, בשביל המשפחה".
*לסיום, מה הסיפור של הזקן שלך?
"אני עם זקן 15 שנה", מחייך חסן בשלווה פיתאומית. "כשהייתי בן 18 והייתי בלי זקן חשבו שאני בן 14, אז גידלתי אותו כדי שידעו שאני בוגר.
היום זה יכול להיות מחמאה אם יגידו לי שאני צעיר יותר בלעדיו, אבל זהו, הוא כבר חלק ממני.
מצחיק
אותי שמייחסים את הזקן תמיד לאיסלאם. אומרים לי שאני כמו מחבל, דאע"ש. אבל
זקן זה סימבול מאוד יהודי דווקא, ככה שהוקנטציה האיסלאמית מוזרה בעיניי,
הייתי מצפה שיגידו לי שאני מזכיר להם את רבי שמעון בר יוחאי".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה