מלקט הניצוצות
בניהו הפך למי שמאיר את הנוער
בירושלים. נדב גדליה פגש את מי שהיום הוא כבר הרב בניהו דביר, מייסד 'הזולה' במרכז
ירושלים, לשיחה על חרדים, חרדות, נוער הסמארטפון ומה
מרגש אותו יותר מחתונה של נערה נושרת שזכה להכניס לחופה
נדב גדליה
כשהנער בניהו דביר נכנס בשערי הישיבה
התיכונית החרדית הוא לא שיער בדעתו מה יצמיח ממנו המוסד שנודע בנוקשותו. על פניו היה נדמה שהוא נהנה מכל רגע במוסד היוקרתי, רק לאחר מכן העז
לספר בקול רם על הקשיים שחווה.
"לצערי הרב נשארתי שם", הוא
מספר לי כיום, כשהוא בן 46, נשוי ואב לשישה ואוחז בתואר רב. "אני לא מזלזל בישיבה
בה למדתי חלילה, המוסד מצליח, אבל לא התאים לי שהיה שם מעין משטר, ואני כנער הייתי
צריך יותר תשומת לב ואכפתיות במובן הרגשי". כאב הרגשות הכלואים הפך בסופו של
דבר את הרב דביר ליוזם והמייסד של ארגון 'תל"ם' המסייע כבר 18 שנה לנוער רגיש
שלא מצא את עצמו במסגרות החרדיות.
אחרי שסיים את חוק לימודיו בישיבה
התיכונית החרדית, פנה לישיבה גבוהה , שם למד עד גיל 23 והתחתן, כמקובל בציבור
החרדי. "גם שם הרגשתי סבל מבפנים. בתקופה
ההיא גם אבי נפטר, עזרתי בעול הבית, ואפשר לומר שבשנים האלה לא התמלאתי משום דבר".
למה לא עזבת?
"לא הייתה לי היכולת, אולי זה
הצריך אומץ. לא יודע. אני חושב שכמו אצל נוער נושר יש כאלה שנפלטים ויש שחיים עם
הכאב וסובלים. הייתי הצל של עצמי, זה לא היה אני. לקח לי כמה שנים להפוך את הרגישות שלי - שהייתה המינוס – לפלוס,
ולעזור לנוער נושר, להרגיש את מה שהם מרגישים. לי זה היה ברור - אם אתה לא נופל לרחוב אתה ממשיך אוטומטית במוסד שבו
אתה לומד. היה לי 'שיטור' עצמי חזק, אבל לא כולם כמוני ובהרבה מקרים חבר'ה שלא
מרגישים מחוברים למקום הלימודים נושרים בקלות לרחוב, ושם מתחילות הבעיות".
ערוצים חדשים לנוער
כשאני מבקש מדביר להבין מי בכלל נכנס להגדרה
של נוער נושר, קשה שלא להיות מוטרד כמה מהר אפשר להגיע להיות כזה: "בחור או
בחורה שמרגישים בודדים מדי ולא מרגישים מחוברים למסגרת שבה הם נמצאים. לא חייבים
להגיע לדברים גרועים מאוד כדי להרגיש תלוש. יכול להיות שהוא או היא עברו קשיים
שקורים להרבה משפחות לצערנו, אבל לא משנה מה הסיבה - הם מרגישים מנותקים".
מגיל 32 הוא בתחום החינוך הלא פורמלי.
תחילה בקרב נערים חרדים נושרים שאותם ניסה להרים מאשפתות הרחובות לפסגות המשמעות. אחרי שש שנים, בעקבות פרויקט סיוע לנוער שהחליט לעזוב מסיבות שונות,
נקרא ע"י גדולי הדור החרדים כדי לטפל באחת התופעות הקשות יותר - בנות נושרות.
לאט לאט פתח הרב דביר מעין מדרשות שמשכו אליהן מאות בנות, כשבראשן בולט עד היום
מרכז הנוער "הזולה" במרכז ירושלים.
"הערוץ הפורמלי של נוער בסיכון
נשרף להם אז הן הגיעו אלינו. כתוב בזהר שבאות ה' יש חור למעלה ולמטה וזה מרמז על
אפשרויות כניסה שונות ללב, ערוצים שונים, ואצלנו הן מצאו מקום אחר
ולא מוכר; פתאום לא שופטים אותן, לא מדברים על מותר ואסור אלא מנסים להבין את
החוויות המורכבות שלהן ואת תחושת הבדידות הגדולה".
הרב דביר משתמש הרבה במילה 'מורכבות'
כדי לסמל דברים קשים ומצמררים שעוברות נערות הנפלטות אל הרחוב. הוא מטפל שנים רבות בכל סוגי הנשירה - החל משלבי 'טרום הנשירה' עבור
דרך 'נוער בסיכון' הקלאסי ועד 'נוער קצה'. הוא מקפיד לשמור בקנאות על פרטיותן של הבנות.
גם כאן הוא מרבה להשתמש במילה שקצת שכחנו כשאנו מדברים על נוער ועם נוער - כבוד,
כבוד הנוער, מכובדות. משם, הוא אומר, הכול מתחיל.
איך אפשר לזכות מחדש באמון של הנוער
שנדמה שנאטם מלשמוע?
"הבעיה היא שהן איבדו את האמון לא
רק במערכת החינוך, אלא בנורמטיביות, באנשים. בשלב מסוים הן חושבות שהכול עניין של
קומבינות ומשחקים וכל הזמן מחכות לראות איפה יתפסו אותן בסיבוב. לפעמים בנות
שנושרות חושבות שאם הן יורידו את הלבוש הפיזי זה יעזור, אבל הבעיה הגדולה יותר היא
שהן הורידו מעצמן את האמונה הבסיסית שהן ראויות ושוות משהו, שלמישהו יהיה באמת
אכפת מהן.
"מי שזז ו'משוחרר' הוא לא רוקד ומשתולל
ועושה חיים, הוא לא מצליח לעמוד", כואב הרב דביר. "מהצד נראה כאילו הוא מופרע, אבל הכול נובע מחוסר יסודות. אין
קרקע מוצקה וזה הסיפור, הבדידות. לפעמים אלו בנות שעברו פגיעות שונות וזו תופעה
כואבת מצד עצמה, או משפחות של חוזרות בתשובה או בנות עם קשיי למידה. בנות מטבען
רגישות יותר והתגובה למצוקה בהתאם. יש כאלה שמחזיקות מעמד ויש שלא. יכולות
להיות שתי בחורות באותה מציאות בדיוק, ואת תיפלט לרחוב ואחת לא. אף פעם אי אפשר
לשפוט אדם לפי סיטואציה, כי כל אדם מגיב רגשית אחרת למה שקורה אתו. יש רגישים פחות
ויש יותר".
איך לא מחזירים בתשובה
מחנך דתי או חרדי נמצא תמיד בבעיה - כי
הוא נחשד קצת על ידי הנוער כמי שבא "לחזק" ו"להחזיר בתשובה", ולא
רק לסייע רגשית ו"לסדר את החיים". איך אתה מצליח לגרום לכך שהמחשבה הזאת
לא תעבור להן בראש?
"החיישנים של הנערות האלה רגישים
מאוד. הייתה לנו בת אחת שהמורות ניסו לחזק את רוחה, ניסו, אבל היא תמיד חיכתה לרגע
שאחרי פריקת הלב. הרגע הזה שהן תשמענה את הקשיים שלה ואת הדברים שהיא עושה -
ויבעטו אותה החוצה מהמוסד הלימודי כי 'היא לא מתאימה'. ככה היה לה כל פעם עד שהיא
באה אלינו, ואפילו אצלנו - לקח לה הרבה זמן להבין שאנחנו לא
שואלים 'איפה היית אתמול' כדי לחקור אלא כדי לעקוב אחרי הגדילה שלה. נכון, זה לוקח
זמן, אבל בסוף נוצר ב"ה אמון.
"אני מאמין שנוער מרגיש מי בא
להחזיר בתשובה ומי בא באמת ובתמים לדאוג לו. אנחנו מגיעים ממקום של הלב והן
מרגישות שאין כאן מטרה להחזיר בתשובה אלא להחזיר אותן לעצמן לפני הכול, לתת להן את זכות הבחירה במקום את 'זכות הבריחה' שזה אומר לראות כל
הזמן את השלילי, לחיות באנרגיות שליליות, עם מטען של שנאה, 'אנטי'. אנחנו מסבירים
להן שלא, ככה לא בונים חומה".
אבל תכל'ס, חונך דתי בסתר לבו רוצה
שהנוער המטופל יקיים מצוות.
"האמירה שלנו היא לחבר. איך
מפרידים בין דת לדעת? 'דרך ארץ קדמה לתורה', זה מה שאנחנו אומרים - בואו נלמד איך
להיות בנות אדם. לקום מוקדם, לא לשתות, לא ללכת בצורה פרובוקטיבית - זה כבוד עצמי,
זה לא קשור לדת".
לפני כמה חודשים נוספה צלע נוספת
לפעילותו של הרב דביר במסגרת תל"ם. "פתחנו 'דירת חירום'", הוא מספר,
ומסביר: "יש נערות שאין להן איפה לישון בלילה, כפשוטו. כרגע יש בדירת החירום שש-שבע בנות ויש ביקוש לעוד, אנחנו לא עומדים בזה
ומקווים בע"ה שיהיה תקציב לסייע למי שצריך".
איך מגיעים למצב של דירת חירום?
"היו בנות שנפלו למקומות הכי קשים
והפתרון היה לשכור להן מקום משלהן, שיהיה להן איפה לשים את הראש. זה מצב מורכב
מאוד. לולי אנחנו - הן היו ישנות ברחוב או אצל כאלה שהיו מנצלים אותן. מהן למשל אני מצפה פחות להתנהג כמו בנות אחרות במדרשה. אבל עדיין -
יש הכְוונה".
ואיך אתם מוצאים את הבנות האלה?
"חברה מביאה חברה. יש מרכז בנווה
יעקב ששם נעשית עבודה חינוכית שכוללת צוות הדרכה, עובדת סוציאלית ושיעורי תורה
לייט, 'לא מפחידים', סדנאות של העצמה אישית, והכי חשוב הרבה קשר אישי. מדברים על
התמודדות מול הבית ומול המסגרת הלימודית, וגם מממנים טיפול רגשי אם צריך".
הורים בדלת האחורית
אחד הדברים העומדים לרועץ לעוסקים
בחינוך מכל סוג - פורמלי ושאינו פורמלי - הם ללא ספק ההורים, שלעתים למרבה האבסורד
הופכים להיות מעין אויבים של ילדיהם. לא יהיה מוגזם לומר שבדרך כלל ההתמודדות
הגדולה ביותר של נער או נערה במצוקה היא ההורים הביולוגיים. בתחילת הילדות בתור "חסמים"
טכניים ובהמשך המר והנמהר כדמויות שצריך לרַצות, לחמוק מקשר עמן או לריב אִתן על בסיס יומי.
"ההורים הם אתגר לא פשוט
בכלל", מגלה הרב דביר ומספר כי במסגרת העבודה החינוכית במרכזי הנוער הם
משתדלים ליצור קשר עם ההורים, אך לא כזה שיאיים על
הקשר הנרקם בין הבנות לצוות ההדרכה, הבונה את הנערה בפועל, קצת במקום ההורים.
איך אתם עושים את זה?
"צריך קשר חכם עם ההורים, אנחנו עדיין
לומדים את הנושא הזה. לפעמים אתה יוצר קשר עם ההורים והבת מרגישה שאנחנו בצד שלהם,
זה לא טוב. הכי חשוב לתת לבת יד, היא זאת שצריכה
את העזרה שלנו, לכן אנחנו פונים בדרך כלל להורים בדרכים עקיפות
כמו ערבי הורים שבהם אנחנו פחות מתעסקים בליבת העניין של הבת שלהם. אנחנו אומרים
להן בואו תעשו פעילות עם אימא, ערב 'אימהות ובנות', או שכדי לצאת לטיולים מחתימים
את ההורים לאישור ואז הם נקשרים ומתעניינים ואנחנו מספרים להם על עוד דברים שעושים
אצלנו. בדרך האחורית אנחנו מראים להם שבסופו
של דבר כהורים שווה להם שהילדה שלהם מחוברת אלינו".
העובדה שבחורה הולכת לפעילויות באחת
המדרשות שלך לא פוגעת בה או במשפחה החרדית מצד ההגדרה שלה למעשה כ"נושרת"?
"שאלה קשה. בשלב 'טרום נשירה'
ו'מניעת נשירה' יש יותר פחד מסטיגמה, כי הבת עדיין לא נפלה לרחוב. ובדיוק בגלל זה בתחילת הדרך פעלתי מתחת לרדאר. פתחתי מרכזי נוער
בסגנון מתנ"סי והקפדתי על 'מדרשות' ולא 'מועדוניות'. גם לא עשיתי רעש ופרסום.
הכול בשושו, בצורה שקטה, שלא 'ישרפו את המועדון'".
אנשי המדרשות שומרים על קשרים וליווי ברמות
שונות עם רבנים ומנהיגים בציבור החרדי, ודביר אף נפגש עם מנהיגים כמו הרב חיים
קנייבסקי, הרב שטיינמן, הרב שלמה עמאר, הרב הראשי יצחק יוסף, הרב דוד כהן מישיבת
חברון, ובזמנו גם עם הרב עובדיה יוסף – אך הוא וחבריו נתקלים גם בלא מעט התנגדות
בשטח.
"הייתה עיר חרדית אחרת בה
נכשלתי", הוא מספר. "בירושלים הצלחנו ב"ה כי היא נחשבת עיר יותר
'פתוחה'. היו בתי ספר בבית שמש שרצו לשתף פעולה
אבל דרשו להכניס תכנים משלהם. אמרתי להם - 'אם ככה, קחו את הכסף שלי ותנו לי קבלה
על תרומה'. אני לא אמור להיות הזרוע שלכם אלא 'עזר
כנגדכם', רשת הביטחון שלכם, משהו שהוא נפרד מכם. בזמנו הבנתי שאנשים היו מוּנעים
מפחד, וגם אחרי המלצה של רב - והיו לי כאלה מגדולי הרבנים - אמרו לי 'טוב, אתה אדם
הגון אבל אני לא רוצה שהבת שלי תהיה שם'. אי אפשר לכפות, צריך להוביל תהליך וזה לא התאים להם, אבל ב"ה היום יש פתיחות גם
בערים חרדיות פחות גדולות מירושלים".
הגורמים לקשיים שעלולים להביא למשפחות
בסיכון בחברה החרדית דומים בסך הכול לאלה שבכלל החברה. לא מעט משפחות חרדיות אמריקאיות
של עולים חדשים חוות את הפער בין החרדיות הישראלית לזו שהכיר ובחו"ל כמשהו
מטלטל. כך גם משפחות חד-הוריות שלא מצליחות להתברג בציבור החרדי, וכמובן משפחות
החוזרים בתשובה.
למה קשה כל כך בציבור החרדי לקבל את
החוזרים בתשובה כחרדים מבטן?
"הורים שחזרו בתשובה עשו את זה
בדרך כלל בגיל 30-40. הם לא חוו ילדות חרדית, ולא פעם הם עצמם מחפשים את עצמם בתור
המגזר החרדי. אין מה לעשות, יש תהליך ולוקח זמן להיות יציבים. לא שזה רע, אבל הילד
צריך ביטחון ודרך ברורה ואין לו. תוסיף לזה את העניין שיש הרואים בהם נטע זר בציבור החרדי שרק מעצים את חוסר הביטחון של הילד".
אתה מצליח להבין את המשוואה של חוזר בתשובה
= נטע זר?
"אולי יש כאן מקום אליטיסטי של
מעמד, אבל יש גם סיבות אמתיות - החוזרים בתשובה לא פעם פחות סגורים על עצמם. זה
טוב או לא טוב? לא יודע, זאת המציאות. ובאופן טבעי אנשים שהם חרדים מלידה רוצים
שהילדים שלהם יהיו עם אנשים בעלי זהות חזקה וברורה. אחד-שניים כאלה יכולים להשפיע
על מערכת חינוך. ושוב, אני לא בא להגיד אם זה נחשב 'לא מקבל את האחר' או לא. זאת
המציאות".
אנחנו חיים בדור שבו המגזריות, גם
הדתית-לאומית, נצבעת באינסוף גוונים. איזו עצה יש להורים שהחליטו בגיל 40 על שינוי מגזרי כזה או אחר או "להתחזק"?
"הבשורה הטובה היא שיש היום ב"ה
הרבה מוסדות וממגוון סוגים. נראה שלאט לאט צומחים פתרונות מהשטח. מה שלא עושה הספר עושה הזמן. אמת מארץ תצמח ומהשטח צומחת הישועה. ברמה
האישית-ביתית - חשוב מאוד לדעתי לא ללכת באטרף, לא לעשות שינויים דרסטיים. השיח
צריך להיות בגבול של לא לדרוש מבני המשפחה את מה שאתה דורש מעצמך. אפשר להראות לבני הבית שאתה טוב וטוב לך ולזכור שאדם הוא לא מכונה
שעוברת בשנייה מ'און' ל'אוף'.
"יש לנו מישהו בארגון שחזר בתשובה
ואשתו נשארה חילונית והיה לו קשה, אבל הוא לא הכריח ובסופו של דבר גם היא וגם הילדים נהיו דתיים, מאהבה, מרצון. במלחמות
של אש ומים זה לא עובד. יהיו שריטות בסוף ויהיה מחיר. אם אתה רוצה שאנשים יושפעו אז תיקח את 'המאור שבה מחזירו למוטב'. בכפייה
הופכים אנשים לממורמרים ובסופו של יום יצא שכרו בהפסדו, בענק".
בשנים האחרונות רואים שינויים ולגיטימציה
בציבור החרדי לדברים שפעם היו טאבו כמו צבא, אקדמיה, תקשורת. איך אתה מסביר את זה?
"כל דבר שמתחיל טיפין טיפין לא
מתייחסים אליו בהתחלה, אולי נותנים פתרון מתחת לשולחן, בשושו, לא ממסדים אותו. אבל
הציבור החרדי גדל ועם הגדילה שלו הטיפות הופכות לנהרות. לשבחו של הציבור החרדי
ייאמר שברגע שהוא מבין שצריך לטפל במשהו הוא הולך על זה בכל הכוח. כמו הטיפול בנפגעי נפש של 'עלי שיח' או 'שלווה' - הם נתנו מענה יפה
עד הסוף. הציבור החרדי הוא במהותו שמרן וסגפן ולוקח לשינויים זמן להתרחש".
השקעה לטווח ארוך
גם השפה השתנתה לבלי הכר בציבור החרדי,
אם בעבר מושגים כמו גיהינום ועונשים משמים שלטו בשיח, הרי שכיום נראה שגם שם הגיעו
להבנה שזה כבר לא ממש עובד. "אנחנו דור שצריך אהבה", נשמע הרב
דביר רגע כמו ר"מ במכון מאיר, "זה לא קשור לתשובה דווקא. הכול מהיר כל
כך, ומה שדרוש לכל ילד מכל אומה ומכל מגזר הוא תשומת הלב
שאין לו"
.
.
כיצד אהבה יכולה להתמודד עם דור שדורש סמארטפון
צמוד?
"לילדים שלי אין, ואני לא בא
אליהם בהטפות. אני לא הופך את זה לאסור ומותר אלא במסלול של 'מה מקדם אותך'. אני
מנסה להחדיר להם את ההכרה בזכות הבחירה, ברמה האישית,
הלימודית והחברתית - זה לא רק במילים אלא לתת להם להרגיש שכל מה שהם יבחרו ממקום
טוב - אני אִתם.
"ילדים מרגישים אם אכפת לך או שזה
מפחיד אותך. החברה מגבה את זה, ברור, אבל לפני הכול נמצאים ההורים. אני מאוד נגד להפחיד, להשחיר. בסוף הילד יעשה את זה אצל החבר שלו בלי
שתדע, אז מה זה שווה? זה בומרנג שחוזר נגדך".
ומה לגבי 'חושׂך שבטו' – גם זה נעלם
כליל?
"שלמה המלך אמר 'חושך שבטו שונא
בנו', שבט זה מקל. אבל מקל יכול לשמש כמקל להכות, וגם כמקל
הליכה, נחייה, לתת לילד מקל כדי שיוכל ללכת ולהתקדם. אם אני חוסך את המקל הזה מהילד שלי - אני שונא אותו! הבן שלי הוא לא הרכוש שלי, זאת נשמה, וחלק מהתסכול של ההורים נובע
מהרצון להגשים בילד את מה שהם לא הגשימו בעצמם, זאת טעות פטאלית! זה פיקדון, צריך
לתת לילד לגדול לפי מה שהוא, לא כזרוע הביצוע שלך כאבא או כאמא. והבן שלך מרגיש את
התסכול הזה".
לא מזמן פתח הרב דביר תכנית מהפכנית
שתכניס לציבור החרדי אפשרות לשנת חסד לבנות בוגרות בשיתוף האגודה להתנדבות. "קיבלתי היתר לעשות את זה בצורה מכובדת
וצנועה, לבנות מסוימות", הוא מסביר. "הגעתי
להבנה שחובה להציל את הבנות. הן סיימו את התיכון וחזרו שוב לרחוב. מה עשינו בזה?
גם פה כמובן שטחתי את הבעיה לפני רבנים חרדים וזה מה שהוחלט".
אתה רואה כבר נערות שהיו במקומות קשים שזכו
להינשא?
"כן וזה מרגש, אבל באופן אישי
יותר משמח אותי שהבחורה התייצבה על עצמה - זה המדד שלי לכך שעשיתי את שלי. חתונה
זה נחמד והצוות שלנו בעניין של זה יותר ממני. אבל אני רוצה יותר לשתול שורשים חזקים וזה היעד, זכות הבחירה, לחבר
את הבחורה לעצמה ולחיות עם זה בשלום, גם אם היא לא
חרדית, העיקר שהיא חרדה פחות. השורש הוא העיקר.
"לפעמים אני רואה שמהילדים הכי
מוצלחים בכיתה לא יצא כלום, כי את 'מקצוע העמל' הם לא למדו. החיים דורשים עבודה סיזיפית. אני תמיד אומר להורים לילדים שנפלו
ששואלים 'נו, מתי יקרה עם הילד משהו' - תקשיבו, זה כמו
פק"מ, תשקיע, תחכה בסבלנות, ואני מבטיח שעוד כמה שנים תראה תוצאות".
לתגובות: נדב גדליה בפייסבוק
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה