מאחורי שיחות ההתרמה
בואו נודה באמת – מרוב שיחות ופניות
לתרומות, הפכנו קצת ציניים ואפילו חסרי אמון. אבל כשקצת העזנו לברר גילינו עולם שלם
של טוב ועזרה שאנשים מגישים לזולת, ומהעבר השני עולם רחב עוד יותר של נזקקים
בתחומים שונים שחייהם היו נראים אחרת בלי העזרה הזו * הנה השירות הקטן שלנו לקראת הימים
הנוראים - שבעה סיפורים מרגשים מעמותות מגוונות, כדי שבטוח תתרמו לאחת מהן * ולא
ששכחנו מישהו, אלא מראש לא התיימרנו לכסות את אינסוף הטוב שהעמותות במדינת ישראל
מציעות לעולם * תקראו, ובמוצ"ש – לטלפון. תראו כמה קשה יהיה לכם להחליט
נדב גדליה
שומרים על האדמות
ארגון 'השומר החדש' הוא לא הגוף הקלאסי
שעולה כשחושבים על 'צדקה' או 'תרומה', אך הוא מתעסק עם אחד הנושאים הקרובים ביותר ללבו
של הציבור הדתי-לאומי: שמירה על אדמותיה של ארץ ישראל. בתקופה שבה תחום החקלאות לא
זוכה לכבוד גדול, יש מי שלקח את הנושא ברצינות ומנסה
לסייע למי שהחליט לשים נפשו בכפו ולעסוק בחקלאות ישראלית.
דן צבעוני (34) החליט לפני עשור לעזוב
את תל אביב הגדולה ולהרגיש שהוא "עושה משהו", כדבריו. הוא מצא שותף והשניים קבעו את משכנם במטולה והחלו לעסוק בגידול בקר
לאכילה. 130 ראש היו להם בעדר, אך בדיוק כשהתקווה החלה לפרוח באחו הגיעו הצרות.
"קיבלנו מהמדינה שטחים להגדיל את
שטח המרעה ואז התחילו השרפות באדמות, שרפו לנו גם מתבן. התברר לנו שיש מלחמות רועים על שטחים, ואין לנו מושג מי זה. כל כמה
לילות היו מגיעים ושורפים, מזיקים. הרגשנו שזהו, נשבר לנו מחקלאות, עם כל הרצון לעסוק
בחקלאות אי אפשר לעבוד ביום ולשמור בלילה שלא יפגעו בשטחים. שלוש שנים כמעט הייתי
עובד עם העדר ביום וישן בטנדר ליד הבקר כדי לשמור שלא יבוא מישהו ושוב ישרוף את מה
שהצלחנו קצת לשקם".
ואז הגיעו האנשים הטובים של 'השומר החדש'
ואפשרות החזרה לעיר הגדולה ירדה מהפרק. "נשארנו
במטולה", הוא מספר, "השומר החדש ארגנו סטודנטים שמקבלים מלגות על העבודה
הזאת. הם הגיעו בלילות, כל לילה שני סטודנטים, ושמרו על המקום כך שאוכל לחיות ולא
לישון בטנדר. חוץ מזה הגיעו מדי פעם קבוצות גדולות של מתנדבים לעזור בשיקום שטחי
המרעה ובהשבחה".
ומה המצב עכשיו?
"מלחמות רועים נמשכות כל הזמן.
אבל כשהם רואים שהבנאדם לא מתייאש וכל לילה מישהו שומר על המקום, הם מפחדים. רואים שהוא מתעקש, וחוששים לבוא כדי לא להיתפס. בינתיים
אנחנו מתייעלים. עכשיו אני בונה תכנית כלכלית כדי
להתקין מצלמות, להביא עובדים משלי ולא מתנדבים. 'השומר החדש' בא לעזור, נתן לי כוח,
אבל המטרה היא לא להישען על זה אלא להסתדר בכוחות עצמנו, בזכות אותה עזרה בזמן
הקשה והבלתי אפשרי".
**
הידידים של הילדים של כולנו
בזמן שהורים רבים מתמודדים עם 'סכנות
האינטרנט' בבית, ישנם נערים שהאינטרנט משעמם אותם והם מוצאים את עצמם ברחוב עם הרפתקאות שונות ומשונות. הרב שמואל לורנץ, ראש ישיבת נחלים, הוא אדם צנוע שהיה מוכן להקריב את
שערותיו השחורות למען שיקום ישיבת נחלים, אך הרבה לפני כן
הקים את 'ידידים' - ארגון ענק המסייע לאלפי נערים בסיכון מדי שנה.
סיפורו של ירון (שם בדוי) הוא אחד מאלפים.
הוא גדל במרכז הארץ וכשהגיע לגיל 12 מצא את עצמו בלי מסגרת. "נשרתי", הוא
חוזר לתקופה ההיא. "מהר מאוד הגעתי להסתובב ברחוב ומשם הדרך להסתבכות בפלילים
הייתה קצרה". ירון נעצר לרגע ובורר את מילותיו. "המשטרה עצרה אותי על
סחר בסמים, אבל דווקא מזה הכול השתנה בחיים. קצינת המבחן שלי הפנתה אותי
ל'ידידים', והשתתפתי בסדנה שנקראת 'סיכויים'. נפגשים שם בני נוער בעלי עבר פלילי
שרוצים להתחיל מחדש. השתתפתי בהרבה שיחות עומק והן גרמו לי לשאול את עצמי מה אני
עושה ולמה אני עושה את זה. במפגשים השבועיים שלנו היינו יוצאים להתנדב בבית
לוינשטיין ואז גיליתי בעצמי צדדים שלא ידעתי שיש בי. הרי אני ילד נושר עם תיק
פלילי, ופתאום מוצא את עצמי רוקד עם איש מבוגר בבית לוינשטיין ומשמח אותו.
וואלה... תמיד חשבתי שלי יש בעיות והנה אני עוזר לאנשים אחרים עם בעיות אחרות
לגמרי. זה דבר שמשנה אותך.
"בהתחלה באתי בגישה של 'נעבור את
הסדנה הזאת רק כדי לסגור דרכה את התיק הפלילי לקצינת מבחן, ושלום על ישראל', בפועל
הייתי בסדנה שנה שלמה! הגעתי למסקנה שאני נהנה שם יותר מאשר ברחוב והתחלתי למצוא
כיוון לחיים: לימודים במוסד שהצלחתי להתקבל אליו אחרי שסגרתי את התיק בזכות
'ידידים', וכבר אני מתכנן עתיד, צבא, עבודה.
התחלתי להשקיע בעצמי.
"לפני כן, ברחוב, לא חשבתי על מה
יהיה מחר, חייתי בשאנטי של אי ידיעה וחייתי את הרגע. זה כיף, אבל ברור שעכשיו בתור בחור מסודר – עדיפות הדאגות של הלימודים מאשר
לחיות את הכיף של הרגע".
תסביר.
"השאנטי הזה רק נראה טוב, אבל
בפנים כשאתה לבד יש תחושה לא נעימה של חוסר כיוון. כשהחבר'ה יוצאים יש רעש, אבל אחר כך הכול נגמר – כשאתה לבד עם הכרית
ולא זוכר מה עשית היום בכלל... 'הרחוב' הוא לא תמיד פשע, אבל הרבה
יותר קל להגיע לפשע כשאתה לא במסגרת. לדעתי, תשעים
אחוז שזה יקרה. מתוך כל החברים שלי שהיו בלי מסגרת, כולם נזרקו ל'בעיות', הסתבכו
בפלילים. חלקם יוצאים מזה וחלקם לצערי לא רואים את החיים קדימה וממשיכים עם זה עד
היום. קצינת המבחן יושבת על לא מעט תיקים של
נערים ולא כולם נבחרים להגיע לסדנה של 'ידידים' וחבל מאוד, כי יש לא מעט חבר'ה
שעשו טעויות בחיים, אבל צריך לתת גם להם צ'אנס. הרי בני נוער לא תמיד יודעים מה הם
עושים בגיל הזה. ב'ידידים' הצליחו ללמד אותי בתכל'ס לא להתלהב מהחבר'ה ומהשטויות,
נותנים לך לראות את עצמך מבחוץ. פוקחים לך את העיניים".
**
המרפאים הלא רשמיים של ישראל
על 'עזר מציון' אין צורך להרחיב.
הארגון הפך לכתובת בכל עניין רפואי ובמיוחד בתחום ההשתלות.
מנחם קזרנובסקי (45) לא ציפה שזה יקרה
לו. הוא היה (ועדיין) נשוי ואב לשלושה המתגורר בגבעת שמואל ולפרנסתו עבד כרואה
חשבון במשרד נחשב. ואז זה הגיע. "בבדיקה רפואית שגרתית גילו לי בלגן במערכת
הדם. יותר כדוריות אדומות ממה שצריך. אמרנו נבדוק שוב.
בדקנו ויצא עוד יותר גרוע. בפעם השלישית והרביעית זה רק החמיר... ועדיין היינו
אופטימיים. אני אדם ספורטיבי, חייכן, לוקח את החיים בצורה חיובית וחשבנו שאולי יש
טעויות.
"שלחו אותי להמטולוג - רופא
שמתמחה במחלות כלי דם, הוא שלח אותי לבדיקת מוח עצם ופתאום הכול נחרב. גילו אצלי
לוקמיה מסוג TML. ניסיתי לקחת כדורים שידענו מראש שיגרמו לתופעות לוואי כמו הקאות,
רעידות, נדודי שינה, חרדה. לא הצלחתי לעבוד כמעט. למזלי אני במשרד הומאני שדאג לי
מבחינת פרנסה אבל הסטירה הייתה חזקה. אני אדם מאמין
שמתפלל במניין שלוש תפילות, מקיים מצוות, והתחילו שאלות ומחשבות קשות. נהייתי מדוכא, פתאום אין כבר חיי חברה, אין ספורט, אין חיוכים.
"המשכתי לקחת כדורים נוספים שהיו
בסל הבריאות וכלום לא עזר. חבר שיש לו חברת תרופות חמל עליי וארגן לי תרופה מאוד
יקרה שלא נמצאת בסל, וגם זה לא עזר; ואחרי שנה מטורפת כזאת הרופאים הגיעו למסקנה שאין
מנוס מהשתלת מוח עצם. פנינו ל'עזר מציון' למאגר תרומות מוח עצם. ב"ה נמצא
תורם די מהר, ותוך חצי שנה כבר היינו אחרי".
החיים חזרו למסלולם?
"כן, חזרתי לעבודה גם אם לא
לגמרי, כי אני עדיין משתקם. אבל אסור שאדם ישב בבית, זה לא עושה טוב לאף אחד. מה שלא פחות חשוב הוא שהעניין הרפואי שינה לי את ההסתכלות על החיים.
לא להיות יהיר, למשל, לא להתעצבן. אני אומר לילדים שלי שאני מוחל על
כבודי ושיעירו לי כל פעם שהם רואים שאני עושה טעות בנושאים האלה. אני 'הופך את
הלימון ללימונדה' ומרצה על הסיפור שלי יחד עם הסרט הקצר שצילמנו בתקופת ההשתלה. אם
מישהו רוצה לתת כסף בסוף ההרצאה אני מפנה אותו ל'עזר מציון'. להם מגיע הכסף הזה.
הם אלו שהחזירו לי את החיים בסופו של דבר בזכות העזרה הרפואית".
**
עוזרים במיוחד למיוחדים
כל הילדים מיוחדים אבל יש כאלה שיותר.
בשביל זה קמה לפני כעשרים שנה עמותת 'לב בנימין' הפועלת באזור בנימין ומסייעת למשפחות המתמודדות עם הקושי הכרוך בגידול ילדים בעלי צרכים
מיוחדים.
מתנאל נולד לזוג האופטימי רחל וגיל
משבות רחל, בדיוק בשנים הראשונות להקמת 'לב בנימין'. כיום יש להם כבר חמישה ילדים, בלי עין רעה. "אפשר לומר שגדלנו
עם 'לב בנימין", מחייכת רחל. "מתנאל נולד בתחילת החודש התשיעי,
שקל פחות משני קילו ולקח הרבה זמן עד שהוא הצליח לאכול ולעלות במשקל. הסימנים הראו
שיש לו תסמונת 'רובינשטיין טייבי' שטווח הפגיעה שלה רחב מאוד. לבן שלנו זה פגע
בכמה מערכות בגוף וביניהן הלב. בהתחלה הבאנו אותו הביתה כמו כל תינוק והוספנו
מעקבים וטיפולים רפואיים, ובגיל הגן שלחנו אותו לגן רחוק
בירושלים שמתאים לילדים כמוהו. באזור שלנו לא היה משהו שיתאים לו והמסגרת עשתה לו
טוב למרות המרחק והנסיעות הארוכות, אבל עדיין לא ידענו למה לצפות. מתנאל היה ילד
שתמיד צריך להעסיק אותו, וכשנפתחה המועדונית של 'לב בנימין' זה הקל עלינו מאוד.
"מתנאל מגיע לשם בשלוש-ארבע בצהריים
ונמצא שם עד שש בערב. הם עושים דברים נהדרים; חוגים, פעילויות, מכינים שם שיעורי בית. החבר'ה מחולקים לפי קבוצות חשיבה ככה שתמיד יש
משהו שמתאים לכל אחד. חוגי בישול, מוזיקה, דרמה, ובסוף כל שנה הם מפיקים הצגה ברמה
גבוהה שמרגשת אותנו, ההורים, לא פחות מהילדים. נפלא לראות למה הילדים מסוגלים.
"לב בנימין זה לא בייביסיטר, אלא
משהו שמפתח את הילדים מאוד ומספק אותם מעבר לסתם להעביר את הזמן. אנחנו כל כך שמחים במה שהוא חווה שם. בלי המועדונית
הוא היה בא הביתה והיינו צריכים להביא חונכים פרטיים או להתייחס אליו יותר מלשאר
האחים, כי בכל זאת הוא דורש יותר תעסוקה. שם הם מצליחים למלא את כל הזמן הפנוי, והכי חשוב לי כאמא הוא ההרגשה הטובה שיש בלשלוח אותו למקום שמכירים
את הצרכים שלו, בלב שקט".
איך מתנאל מגיב לפעילויות?
"חלק מהתסמונת היא שהוא לא מדבר.
הוא משמיע מילים בודדות בלבד ואנחנו לא שומעים את החוויות ממנו לצערנו, אבל ב"ה יש תמונות ודפי קשר והכי חשוב - רואים את השמחה שלו. אי
אפשר לפספס פנים מוארות. אי אפשר שלא לראות איך הוא אוהב ללבוש
את החולצות של הארגון, דברים פשוטים לכאורה שעושים לו טוב. כל
פעם שאנחנו הולכים למועדונית, כבר ברגע שמתקרבים למבנה הוא שמח, מבין שהולך להיות כיף
ומחייך".
**
מחלצים בע"מ
'יד לאחים' ידועים בפעילות הענפה שלהם
בשחרור יהודיות מכפרים ערביים. הסיפורים לרוב ארוכים ומלאי אקשן ודמע, ומכיוון שקצרה היריעה בחרנו לשמוע סיפור אחד כדוגמה, כדי להבין קצת
יותר איך הדברים עובדים. גלית (שם בדוי) הייתה כמו כולן, צעירה עם חלומות על אהבה
ומשפחה.
"סיימתי 12 שנות לימוד והתגייסתי
למג"ב ושם הכרתי בחור שהיה נראה לי מושלם", היא מספרת. "הוא היה
מחזר אחריי במתנות, בכסף, אהבתי אותו מאוד ואחרי זמן קצר נכנסתי ממנו להיריון. לא
התחתנו, אבל הלכתי להורים שלו ופתאום אני מגלה שהוא מוסלמי".
איך לא שמת לב לפני כן?
"יש מוסלמים שנראים כמו יהודים,
מדברים עברית מצוין ובסופו של דבר אפשר לטעות בהם. ברור שהיה לי חשוב לא להתחתן עם
מוסלמי, למרות שלא הייתי דתייה באותה תקופה. הוא הבטיח לי שהוא יתגייר והאמנתי לזה. הילד נולד וכשבאנו לרשום אותו
במשרד הפנים, נפלה לבן הזוג שלי תעודת הזהות וגיליתי
שיש לבנאדם אישה נוספת ועוד שישה ילדים! הייתי בהלם, ומשם בשנייה אחת עורו התהפך. בכיתי
וצעקתי באוטו כשהבן שלנו קשור מאחור בכיסא התינוק. פתאום הבנתי שנפלתי בפח ועכשיו
הילד הזה קושר בינינו לתמיד.
"ואז הוא הרים את התינוק, קירב
אותו לחלון המכונית ואמר: 'זה מה שקושר בינינו? זה? ברגע אחד אני יכול לשנות את
זה'. פחדתי שהוא יפגע בתינוק. לא יכולתי
לברוח. ניסיתי לשכנע אותו שניפרד, יש הרבה
נשים ומה הוא צריך דווקא אותי היהודייה... ואז הוא נסע אתי צפונה ושם אותי בבית עם
כל נשותיו. התברר שאני האישה השלישית שלו. הוא הסביר לי שאחרי שגיליתי על נשים
אחרות חבל לו לשלם שכר דירה פעמיים... וככה כולן
מגדלות את הילדים של כולן והפכתי ל'עוד אחת'.
"התחילו השפלות, מכות ואפילו ניסיון
לרצח, ואז היריון שני של בת שלא ידעתי איך אכיל אותה. התפללתי שהילדה לא תיוולד
לתוך כל זה, אבל היא נולדה ב"ה ואז הוא החתים את כל הנשים על זה שהוא הולך
להביא אישה חדשה, בת 17 מהכפר, כשאני הייתי בת 25... חתמנו בלית ברירה ואני הבנתי שיום החתונה יהיה ההזדמנות שלי לברוח. התלבטתי אם לבחור בבן או בבת, חשבתי שלא אצליח לקחת את שניהם אתי ולצאת
מהכפר. התפללתי לבורא עולם שיעזור לי להחליט
והתחלתי ללכת עם שניהם עד שמצאתי את עצמי בקצה הכפר מנסה לעצור מונית ולהגיע לאמא
שלי. היא לא זיהתה את הנכד שלה שהבין רק ערבית... גיליתי שאבא שלי נפטר משיברון לב בגלל המקרה שלי, ומהר מאוד 'יד לאחים' נכנסו לתמונה. הם מצאו לי דירת מסתור ועורך דין שהצליח
להכניס את בעלי לכלא.
"עברו שמונה שנים וחצי ועד היום הם
בקשר אתנו. הגמרא אומרת שאם אתה רוצה לעזור לעני – תן לו עבודה, חכה ולא דג. 'יד
לאחים' שינו לנו את החיים. היום הילדים שלי במוסדות תורניים, אני נשואה לאברך ועוסקת
ב'צרות של עשירים' כמו זה שהקטנה שלי, הבת שלי ושל בעלי החדש שלו נישאתי לפני שנה
וחצי - מוציאה שיניים ומאוד כואב לה", צוחקת גלית. "ראיתי את הקב"ה
עין בעין. אנחנו ביומיום לא מבינים מה זה לקרוא לה' ושם בכפר הבנתי את זה".
**
להחיות נפשות נדכאים
'חיים של טובה' עוסקים באחד הנושאים
החמים בעולם הזוגיות המודרני - טיפולים זוגיים, אך לפעמים טיפולים שכאלה מתחילים
בכלל מנפש האדם עצמו, עוד לפני שנישא. אחד מהסיפורים מעוררי ההשראה הוא ללא ספק
סיפורה של אדרת קופ ומשפחתה.
אדרת בת ה-31 נשואה לבנימין ומגדלת בביתה
שבמצפה כרמים אשר בבנימין חמישה ילדים מתוקים. הזוג קופ נישא לפני כעשור. "כשפגשתי את בנימין הוא אמר לי
שלפעמים הוא מדוכא קצת", מספרת אדרת, "אך לא עשיתי מזה עניין גדול. גם אני
נחשבת 'מורכבת' וחיפשתי בחור 'מכיל'. יצאנו כמה פעמים ותוך ארבעה חודשים
התחתנו".
בהתחלה הכול היה בסדר. "כל זוג עם
ההתמודדות שלו, רגיל", מספרת אדרת. "אבל תקופה קצרה אחרי החתונה הבנאדם
לא מתפקד, לא קם מהמיטה, לא רוצה כלום, מבואס. בשבע ברכות הוא היה מקסים ובהיי, ולא הבנתי מה קרה לו עכשיו. רק אחר
כך גילינו שהוא סובל ממאניה-דפרסיה (הפרעה דו-קוטבית). די מהר נכנסתי להיריון, וכל
ניהול הבית נפל עליי.
"בנימין כבר היה במצב קשה יותר.
רצה להתאבד, היו לו ניסיונות עם כדורים שהוא לקח, בשלב מסוים סגרו אותו במחלקה פסיכיאטרית.
הוא קיבל כדורים, זה עזר קצת להתייצב, והמשכנו את
החיים. נולדו עוד שני ילדים ב"ה, הוא ניסה להחזיק עבודה כשבמקביל אני מנסה כל
הזמן להיות אתו בדינמיקה עדינה. אהבתי אותו מההתחלה, הוא מלא בחן ובמתיקות והחיים
היו עוד בסדר".
ואז הגיע פורים, עומס כלכלי גדול ניתך
על ראשה של המשפחה, ואדרת ממשיכה לנסות לחיות את החיים, לשמור על הקיים, למרות הכול.
"בשביעי של פסח עברנו תאונת דרכים.
כולם יוצאים בנס ורק אני נפגעתי בפנים, המון תפרים,
וברגע אחד הכול מתפוצץ לי בפרצוף מבחינה נפשית. בנימין נהג ועד היום לא יודעים מה
גרם לתאונה הזאת, אולי נרדם או התנתק מהמציאות בגלל הבעיה
הנפשית. ואז החלטתי שזהו. אמרתי, 'אתה רוצה לפגוע בעצמך - תפגע, אבל לא בילדים'.
"אני אוהבת אותו, אבל הרגשתי שאני
לא מסוגלת להיות אתו אם אנחנו לא מתפקדים כזוג. איבדתי את האמון. עזבתי את העבודה
שלי ומהר מאוד הגיעה התוצאה בדמות חובות כבדים".
באותו זמן אדרת רואה מודעות של 'חיים
של טובה' ומבקשת סיוע בהול. "הם עזרו לנו מאוד מאוד. קודם כול
במימון רוב של הטיפולים. היינו צריכים כל חודש 5,000 שקל רק על
טיפולים - מטפלת לילדים, מטפלת לי ומטפל לבעלי. זאת הייתה הפעם הראשונה שהם עזרו לנו, וכשמצב שוב הידרדר הם עזרו שוב".
היום בנימין יציב יותר. הוא מורה דרך
ומורה למוזיקה. "הוא מאוד מוכשר", נוצצת אדרת. "גם אני עשיתי הסבת מקצוע ופניתי ללימודי אחיות, והתחלתי לעבוד
ב'שניידר'. ועדיין, 'חיים של טובה' בודקים אם הם יכולים לעזור גם עכשיו כשאנחנו
בתקופה טובה יותר. בזכות העזרה בעלי מוכר כנכה, השגתי סל טיפולים במימון המדינה
בזכות הידע שלהם. קמנו על הרגליים.
"יש מלא עמותות, סלי מזון, תנורים
לאנשים שקר להם, מימון לימודים. אבל דבר אחד יש מעל הכול - נפש. ואם
אדם לא מטפל בעצמו - זה לא שווה כלום. זה יותר מלחם, המצוקה כל כך עמוקה בנושא הזה
וצריך גם ללמוד לקבל את זה מתוך ענווה, הבסיס של המשפחה
הוא הנפש. ככה צומחים ילדים בריאים".
**
תורה דתית-לאומית
ולקינוח, פרויקט 'אחד לאחד'. לא תמצאו
כאן סיפור מרגש מלא אקשן, אך מדובר באחד הדברים החשובים שקצת פחות התמקדנו
בהם כציבור - לימוד התורה. 'אחד לאחד' פצח לאחרונה בקמפיין 'עכשיו תורה' הקורא
למגזר לתמוך כספית לצורך יצירת תלמידי החכמים משלנו.
"בשנים האחרונות, עוד לפני
הקמפיין, תמכנו באברכים שצריכים עזרה לקראת החגים בלבד", מספר הרב יצחק נריה,
מיוזמי הפרויקט. "בשנה האחרונה הרגשנו שחייבים לטפח גדולי תורה, ואם לא נעשה
את זה נשלם מחיר בדור הבא. כי הרבה תלמידים לומדים כמה שנים ואז נוטשים את הישיבה
בגלל היעדר תמיכה כספית ולחץ משפחתי להתפרנס. לכן, חוץ מהתמיכה הכספית אנחנו
עובדים על שינוי תודעתי בציבור כך שתהיה הערכה לתורה.
"כיום אנחנו תומכים ב-3,000 שקל
לאברך בחודש. יש לנו כסף להחזיק בסך הכול 30 אברכים ואנחנו רוצים להגיע למאה עד
סוף השנה הבאה".
איך בוחרים את הנתמכים מתוך כלל
התלמידים?
"כל ראש ישיבה בוחר את האברכים
מהישיבה שלו ולו אנחנו נותנים את הכסף".
"כשאדם יודע שהציבור מחזיק אותו נוצרת
אחדות בין לומדי התורה לבין תומכי התורה. המעורבות הזאת, האמירה שתורה חשבנו לנו
כציבור - זו האמירה הכי גדולה שיש. והחבר'ה אלה בסופו של דבר יתנו ילציבור
מתורתם".
לא מאוחר מדי?
"התורה לא הייתה מונחת בקרן זווית.
נבנו בציבור שלנו ישיבות ובתי מדרש, אבל התפרסנו לרוחב ולא לעומק. יש הרבה ישיבות
אבל עדיין חסר לנו עומק. אנחנו צריכים חבר'ה שלומדים יותר מחמש שנים בישיבה ולא
יוצאים לאקדמיה אלא מתמסרים לתורה, ומוכנים להישאר ולגדול, לדעת ש"ס בעיון, אמונה
לעומק, ולהנגיש את זה לקהל הרחב. לדעתי לא היינו בשלים לעשות את זה לפני כמה שנים,
כי רק אחרי שנבנה הרוחב אפשר לברור מתוך זה את העילויים".
עוד עמותות תמיכה בתורה, חינוך, נזקקים
וכמעט בכל נושא, אפשר למצוא באתר המאגד בתוכו אלפי עמותות:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה