אל תכלאוהו בשום כלוב
חצי רב חצי רוקר אבל שונא שמגדירים
אותו. אליעזר בוצר מוציא אלבום שלישי ומספר לנדב גדליה על הפרעות הקשב, על גאולה, על מסחריות, על התבודדות
ומהי 'קנאת סופרים' בריאה
נדב גדליה
ערב קיץ חמים במועדון ההופעות 'תמונע'
בתל אביב. מאחורי הקלעים מסתתר הזמר והיוצר אליעזר בוצר. אף שהוא חורך את הארץ בהופעות בשנים האחרונות, הערב זו לא ההופעה
שלו. הוא על תקן אורח אצל הזמר הצעיר משה נריה כורסיה וממתין בסבלנות לתורו. שעה קלה לאחר מכן יספר כורסיה הצעיר על הבמה בהתרגשות רבתי עד כמה
בוצר עיצב את תפיסת עולמו המוזיקלית. "כל כך התרגשתי מהשיר שלך 'הבית',
והייתי חייב להזמין אותך למופע שלי", הוא ידמע מול הקהל, ובוצר אפילו לא
יהנהן בענווה או ילחש תודה רבה מנומסת בסולם מתנשא.
כזה הוא בוצר, הכי לא צפוי בסביבה, ולפני הכול מביא אישיות קוסמת, ייחודית ובלתי
מתאמצת.
מצד אחד הוא יוצר מוזיקה בועטת ושוברת
מוסכמות, ומאידך גיסא עוסק בתפעול בתים יהודיים בהודו ומנהל את 'שבעים פנים' -
מרכז לתרבות יהודית בתל אביב. הוא נראה כמו חצי רב חצי כוכב רוק, קוקו וזקן, חליפה
ושרשרת, קלילות ועומק, וכשאתעקש שיעשה טובה לידיד במצוקת ריאיון ויגדיר את עצמו
קצת, הוא יחמוק מתחינותיי כאילו היו לשונות של אש שבאמת ובתמים תשרופנה אותו. אין
לו תשובה, אפילו לעצמו.
הוא מדבר ארוכות אך לא מוכן להזכיר
בשום פנים ואופן שמות של אנשים, ואוחז בהתעקשות לדבוק בשינוי עצמי לפני שיתקן את
העולם. את עצמו, כך על פי בוצר, לא יוכל לתקן, כך שלעולם לא יגיע תורו של העולם.
אוטוטו הוא משיק את אלבומו השלישי. בינתיים
כבר שוחררו כמה סינגלים, אחד מהם עונה לשם 'ADD'. אלבומו הראשון ופורץ הדרך נקרא "הפרעות. קשב. ריכוז". "כן,
יש לי אובססיה להפרעות קשב וריכוז", מחייך בוצר. "במהות זה משהו שאני
מתמודד אתו כל הזמן גם כשאני כבר אבא".
נדמה שאתה די מתרפק על הפרעות.
"ה-ADD
אצלי הוא סוג של מתנה
שנותנת הכרה בזה שיש אנשים שהמבנה המוחי שלהם הוא אחר. אני מצליח להבין ב"ה
שאין אדם דומה לחברו, וזה עניין של מהות; לא לשפוט אף אחד, לא לחפש שאנשים יהיו
כמוני, אלא לתת להם להיות מה שהם ומשם למצוא
את המפגש המיוחד בינינו, כבני אדם. אני לא מחפש מראש את המכנה המשותף. ההפך, להעיר
את הרצון להכיר".
מה רע בקבוצות מוגדרות שנותנות ביטחון
ושייכות חברתית?
"אין לי בעיה עם קבוצת תמיכה, זה
צורך חברתי וזה סבבה, גם קבוצות מקצועיות - אני בעד, משפחה היא דבר קריטי, זהות של עם זה חשוב, אבל אם הקבוצתיות מביאה אותי להסתכל על אנשים
מראש בצורה שופטת ושטחית, זה חוזר אליי כי גם הם מסתכלים עליי ככה. אם אתה מביט על
אנשים כמו על חיות בכלוב כאילו אתה תייר ולא מסתכל בעיניים של האנשים, גם הם מסתכלים
כליך ככה, כאילו אתה חיה".
נשמע מסובך לתקשר עם העולם כששום דבר
שאתה רואה לא מובן מאליו ואי אפשר אפילו לנסות להבין מול מי אתה עומד.
"אני מחפש מכנה משותף לא אישיותי
אלא לפי העניין; אבל אני חושב שאנחנו מפסידים די הרבה כשנקודת המוצא המשותפת שלנו
היא שאנחנו חושבים אותו דבר במקום שעצם המפגש יאתגר. מוזיקה לא
חייבת להיות עם אמירה או עם הצהרה מפורשת או רצון לשנות מישהו, פשוט רגש".
אתה מנהל "בתים יהודיים" בהודו.
אתה לא מנסה להחזיר את האורחים בתשובה? לשנות אותם?
"זה לא נכון, ממש לא נכון!"
נזעק בוצר. "הסיבה היחידה שביהדות אנחנו לא מחפשים לגייר גרים זה לא כי אנחנו
'כיתה גבוהה' ולא מכניסים אלינו אחרים, אלא כי אסור לנו לראות אנשים אחרים
כאובייקטים שצריכים לשנות אותם. התנועה היהודית לא נכנסת למרחב הבחירה
של האחר. אם הדרך שלך לתיקון עולם היא לשנות אנשים - כל נקודת המוצא אינה נכונה כי
אתה כאילו בא ומייצג את ה'פתרון', את ה'תיקון', את איך ש'צריך להיות' ולא מתעסק בתיקון
עצמי, בבירור, בדיאלוג, בחברותא לתיקון משותף".
ובכל זאת, נראה שאתה חי על פי ההלכה
וחושב שזה הדבר הנכון ליהודי.
"ברמה האישית אני חי על פי ההלכה,
כן, אני מאמין בהשתלשלות היהודית, בבירור היהודי, בתורה שבכתב ובעל פה ובדברי
חז"ל ומשם הדיאלוג האישי שלי עם עצמי. אבל אני לא יכול לכפות על אחרים או
אפילו לגרום להם באמצעים מניפולטיביים לעשות את זה אם זה לא בא באמת מהנקודה
הפנימית של האדם. אפשר לומר הרבה מושגים ולנסות ללמד את האחר
איך לחיות, אבל בסופו של דבר עבודה פנימית היא לא עניין של סיסמאות".
גם באופן חיצוני בחרת להיראות כיהודי
די "אדוק".
"אני יהודי שאוהב את הקב"ה
ואת התורה ואני לא מחביא את זה. כל העניין של לטשטש זהות כדי להתחבר זו
בעיה. ככל שהשורשים יותר מושקים ומושרשים אז הפירות היצירתיים יוצאים אמתיים יותר.
נו, ברור שהלבוש שלי משרת את הזהות היהודית שלי, אבל אני לעולם לא נכנס ל'אנחנו'
ו'הם' בגלל זה. רבי נחמן אמר שלא אכפת לו המלבושים כלל, הוא כל פעם היה מתחפש. גם
אני. יש לי פאות, יש לי קוקו ואני מרגיש עם זה הכי טבעי ונוח ב"ה. יש לי חבר
טוב שהתחפש בפורים לחרדי, הוא אמן מאוד רגיש, ואחרי הפורים הזה הוא לא הצליח לקום
מהמיטה שבוע. כמות הדחייה שהוא קיבל הייתה עצומה.
הוא ישב באיזה בר, הסתובב והרגיש כאילו אנשים לא רוצים אותו לידם. אולי יש לי עור
של פיל אבל אני בוחר להאמין בבני אדם שלא ישפטו אותי לפי איך שאני נראה ויגידו
לעצמם שבגלל שאני דומה בחיצוניות למישהו שהם קראו עליו בעיתון דברים לא מחמיאים גם
אני כזה".
הנאציזם הגיע מתנועת נוער
הציבור הכללי לא זר לאליעזר בוצר (35).
הוא עצמו יצא בשאלה כילד, אחר כך חזר בתשובה בשלהי הנערות. אחר כך התגייס לסיירת הנח"ל,
שימש קצין הביטחון של היישוב יצהר והתערבב עם אלפי מטיילים ישראלים בהודו כשיצא
לפני 15 שנה להקים שם בתים יהודיים. הנפש החילונית-ישראלית מוכרת לו היטב
מפעם ומעכשיו. לכן לא פלא שכבר באלבומו הראשון הצליח לחדור את חומות גלגל"צ,
וגם הסינגלים מהאלבום הנוכחי לא נותרו במגירת שירי הקודש של תחנות הרדיו הדתיות.
אם כי, היו מי שנרתעו מעט מהאמן שלהיטו הגדול ביותר, 'ציון', כלל בתוכו שורת כמיהה
לעיר ציון עם מטאפורה אנושית שנשמעה למאזינים משהו שבין רומנטיקה זוגית לבוטות
מתפרצת.
בוצר מסתפק הפעם בחצי אנחה. "אז
מה, תוציא חצי מהטקסטים של הנביאים?!" הוא תמה. "לא שאני משווה את עצמי
לענקים, אבל אני יודע מאיפה אני כותב. אני מאוד מאמין בליטוש בכתיבה ולא כל דבר
שכותבים ברגע של השראה הוא נבואה. לדעתי חלק בלתי נפרד מהיצירה זה הליטוש, אבל
חשוב לי גם מה שאני מתכוון במילים, פחות מה שאחרים חושבים על זה".
הוא נעצר לרגע ומהרהר. "והאמת שאני מתפלל שלא אכשיל חלילה אף אחד שעשוי להבין
את המילים שלי ולבוא לידי הרהורים שליליים רק כי לא הבין את הכוונה שלי. אני בטוח
שגם שלמה המלך לא רצה להכשיל אף אחד במה שהוא כתב, ושוב, לא שאני משווה, אבל
לפעמים אני מרגיש שצריך להגיד את הדברים גם אם מהפוליטיקלי קורקט עולה ניחוח שיכול
להתפרש לא נכון.
"אני משתדל להיות ילד עם הקול
שלי, ולא להאמין במושג 'נורמלי' שבעיניי הוא קונצנזוס של קשר שתיקה".
קשר שתיקה?
"אתן לך דוגמה: סבא שלי זצ"ל
היה רב של קהילה בניו יורק. הוא היה יתום, הוריו נרצחו בשואה, והוא אמר לאמא שלי
הרבה פעמים שיש לו הכרת תודה לקב"ה על דבר אחד שהיתמות הביאה לו, בכך שהייתה
לו הזכות לגדול לבד ומכורח המציאות גם לחשוב לבד. אמא שלי רצתה ללכת לתנועת נוער -
לכאורה הכי כשרה - וסבא שלי טען שהוא הכי מפחד מתנועות נוער... למה? כי משם הגיע
גם הנאציזם. כל דבר צריך לקחת בפרופורציות, וכשאדם מתחיל לומר דברים בלהט בלי
לחשוב נוצרת בעיה של שטיפת מוח וצריך להיזהר ממנה".
איפה אתה רואה את זה קורה בציבור הדתי?
"לא רוצה לתת ביקורת, אבל אנחנו
חייבים להיות ערים להזדמנויות. האמונה ההלכתית מאמינה בלהיות אדם גאולי שנע כל
הזמן לקראת גאולה. נע. לא משיחי - שמנתק את
עצמו מהרצף היהודי וכבר מייצג את הסוף, וככה כל התנועה שלו היא להפוך אנשים להיות
כמוהו. אם אדם מלקה את עצמו ואומר 'מי אני
בכלל?' זה אגו. ההתעסקות ב'מי אני בכלל' היא חשיבה שאני צריך שיגלו אותי כדי לתת
את המתנות לעולם. יש לך כבר מתנות, תן אותן!"
היחצ"ן (לשעבר) היה הקב"ה
אלבומו הפחות ידוע של בוצר יצא לפני
כשלוש שנים באופן צנוע על סף האנונימי. "עם
הארץ" הוא קרא לו וטען בזמנו שהקב"ה הוא היחצן של האלבום הזה. המהלך
השיווקי הרים כמה גבות עבות שזכרו שאלבומו הראשון זכה לשיווק וליחסי ציבור כדבעי.
באלבום החדש הוא שוב חוזר למתכונת המסחרית. "יש יצירה שבה אתה אומר מראש 'הרוצה
את הרב יבוא אליו', ויש להפך", הוא מסביר. "ר' שלמה קרליבך אמר פעם שרופא אמתי מחפש את החולה, וזה מה
שעושים מבחינתי במושג הקדוש 'מסחרי', מנגישים לכולם.
"יש מקום לאלבום ספונטני, שמביא
את הרגע של ההשראה, וחובה להיות בקשר עם ה'עכשיו' כדי לא לפספס אותו. מצד שני, המסחריים דורשים תהליך ארוך, מיושב ומבושל יותר".
יש לפעמים קנאה על אמנים צעירים
שהצליחו יותר?
"אין ספק שהעולם מלא כאפות
ואכזבות ואני משתדל מאוד לחיות בתודעה של 'לא עליך המלאכה לגמור'. להיות עסוק בעשייה עצמה. אם יש יצירה שהיא כנה ומרוממת של אמן אחר -
אני מברך עליה ואומר לה' תודה. קנאת סופרים צריכה ללכת למקום של 'תרבה
חכמה', לא להיכנס לצרות עיין או לפגוע ביכולת לפרגן. תמיד יש קטנות מוחין שצריך
להיזהר ממנה. זה יצר הרע ואני לא נקי ממנו, וודאי שאם אהיה בסיטואציה כזאת אני
אתאמץ לאפס את עצמי. אי אפשר להיות יוצר עם צרות עין.
המשפיע האמתי דווקא מחפש כישרונות אחרים. אז מה אם ה' הביא את זה דרך אדם אחר ולא
דרכי? אתה עובד אלילים אם אתה שולל יצירה
טובה אחרת במקום לברך את ה' עליה'".
יש משהו מיוחד שתפס לך את האוזן
לאחרונה?
"היום בארץ יש תופעות מדהימות.
בכתיבה הדתית נהייתה פה כנות: ישנו המאסטר אביתר בנאי שהוא מורה לכל דבר, וגם את האלבום של אייל כהן אני מאוד ממליץ לשמוע. מ'דה-וויס' הוא הגיע לנאמנות אדירה ליצירה שלו, וזה מדהים. וגם עקיבא
ומשה נריה כורסיה, וכמובן ישי ריבו, אביב גדג', חנן בן ארי ואמיר דדון".
ושירי פופ ישראליים, אתה שומע?
"בלי שמות, יש לי בעיה עם העתק-הדבק,
אני לא יכול לומר לך מה מסחרי נטו. יכול להיות שאדם יוצר מתוך השראה והוא עושה שיר פופ ואין בזה בעיה בעיניי אם אחר כך הוא מגלה שעשו את
זה קודם, כי כשזה בא לו - זה בא לו 'חדש'. בסוף הקב"ה
בוחן כליות ולב, לא אני".
אוהו, גאולה
בשנים האחרונות הצליח בוצר לעשות את
אחד הדברים הנדירים בתעשיית המוזיקה היהודית ולהתפרנס אך ורק ממוזיקה - מכירת אלבומים והופעות. הוא מסרב בתוקף לתת מספר וטוען שהוא מאוד
מאמין ב'אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין'. עוד מעט יטוס לחו"ל לשתף
פעולה עם אמן בסדר גודל בינלאומי, וגם כאן הוא ממלא פיו מיני זמר. "עד שזה לא יקרה - זה לא קרה", הוא מחייך ומבטיח הפתעות
עטופות ברכה.
על שגרת הכתיבה הפורייה תוכל לספר?
מבטיח לשמור בסוד.
"כל בוקר אני פותח בשעה-שעתיים שבהן
אני ב'מצב טיסה', התבודדות. יש לי כמה פינות קבועות או בסטודיו או בטבע. זה מאסט. המפגש העצמי שלי, גם בימים עמוסים, אני לא מוותר על זה. קם
שעה-שעתיים קודם כדי לעשות את זה. אני מרגיש שזה החמצן שלי. אני כותב דברים, מציף,
זה לא זמן פורמלי ליצירה ויכול להיות גם שאני רק אדבר עם ה'. אחר כך יש הקלטות והופעות, זמן עם המשפחה שלי, אשתי ושמונת הילדים,
מטפל מהארץ בבתים היהודיים שהקמנו בהודו וכמה פעמים בשנה גם טס לשם".
אז בוא נדבר קצת על הודו. מה הקסם של
המקום?
"בהודו אנחנו כמו מיני-שגרירות.
מטפלים בנפגעי סמים ותאונות דרכים ומנסים לחבר אנשים לקונפליקט של עצמם. יש בהודו
מתנה גדולה של קבלת האחר. השאלה הראשונה ששואלים אותך שם היא מה שמך ומה שלומך, ורק
אז שואלים מה אתה עושה בחיים. זו מנטליות שחיה את ההוויה, את הרצון להגשמה עצמית. אדם
יכול להגיע בחיים לעמדות גבוהות אבל כל הזמן הוא בתודעה של 'לכשאפנה אשנה' - זה על
הפנים ואת זה מבררים שם. כי עכשיו צריך לעשות, עכשיו! אין סתירה בין חיי רוח
רגישים ומכילים לחיים תכליתיים".
מה המתכון לאיזון?
"אין תשובה ומתכון לאיך עושים את
זה, יש מינונים דינמיים שיוצרים איזון והכרת המרכיבים האישיים של כל אחד כדי לבנות
מורכבות שלמה ואישית".
הגעת לזה?
"ממש לא".
חושב שתגיע לזה?
"בעזרת ה' אני אגיע לשם עם כל
העולם לגאולה השלמה", יורה בוצר, ובתרגום חופשי: כשיבוא המשיח. "אני כוהן ובית המקדש הוא החלום שלי. הפער הוא ההכרה בזה שיש
לנו עוד תהליך לעבור. הביטוי לתהליך הוא בעבודה האישית. בית המקדש הוא מקום בהר הבית, אבל גם שם הנביאים אמרו 'כי ביתי בית
תפילה ייקרא לכל העמים' שזה אומר מציאות של שלום אמתי - לא ברמה המוחצנת של צד
פוליטי, אלא רצון לתיקון אנושי לכל אדם מכל עם, שכל אחד יחיה את הזהות שלו עד
הסוף".
מחכים כבר אלפיים שנה... לא מייאש
לפעמים להמשיך לחכות לזה?
"לחלוטין לא", מרעים בוצר.
"אני לא מחשב את הקץ. מבחינתי צריך לעשות את הכול כבר עכשיו ברמה האישית. להיות מוכן כאדם, דוגמה אישית, אבל אני לא חושב לרגע לכפות על אחרים
את המציאות הזו ולגרום להם לעשות עבודה עצמית. אנחנו כבר בגאולה, תשמע באיזו שפה אתה מראיין אותי, תראה איזה כיף,
עברית! והכול קורה בארץ ישראל!"
יש בארץ כמה אנשים מבואסים שלא יתפעלו
ממה שאתה אומר.
"הכול שאלה של פרספקטיבה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה