נדב גדליה
היום ילדים, נשוחח עם אמן שעושה הצגות ילדים המבוססות על אגדות חז"ל, משלים ודמויות בני זמננו כמו הרב קוק והרב נריה. תחזיקו חזק כי יש לו שם ארוך: אפרים יחיאל זרסקי. "נס גדול שהילדים הדביקו לי את הכינוי 'אפי כיפי'",הוא מחייך, אך אל תקלילו מדי קוראים יקרים כי בסוף הכתבה הזאת נגיע גם לסיפור עם דמעות. "אתה זוכר כיצד נוצר הכינוי?", אני שואל את אפי. "זה קרה בשכונת קטמון בירושלים, הילדים יום אחד חיכו לי בחצר וכשהגעתי הם התחילו לשאוג אפי כיפי... מעצמם! מאז זה נדבק".
חדש: גְּדַלְיָה כַּתָּב אָמָּן - הניוזלטר
טורים אישיים שנונים, כתבות שוות, הרצאות מחכימות וולוגים מצחיקים.
להרשמה >> www.nadavGEDALIA.com
אפי כיפי תמיד חלם לשחק ולהצחיק אבל - וכאן מגיע האבל הגדול - שרק קומיקאים טובים יודעים על עצמם. "לא היה לי את האומץ לקום ולעשות את זה", מספר אפי כיפי בכנות. "ככה התגלגלתי בחיים ועד לפני חמש שנים עוד בכלל עבדתי כאיש מכירות בערוץ הספורט. מכרתי פרסומות וחסויות לאירועי ספורט, הייתי מגיע לעבודה במשרד, עם חולצה מכופתרת ויפה. נהנתי מהעבודה, מהאנשים וכמובן שאני גם מאוד אוהב ספורט. אבל משהו כל הזמן היה חסר".
האירוע המחולל של אפי התרחש בשיחה אקראית, לכאורה, עם חבר בשם זאבי רוט העובד בתור 'רב גן'. "זאבי סיפר לי שהוא רב גן, עושה הצגות בגני ילדים ושהוא בדיוק פותח קורס רבני גן. הוא הציע לי לבוא לראות במה מדובר. היו ימי מיונים והוא הציע שארשם למיונים לפחות. טוב, נרשמתי, אבל כמובן שלא היה לי אומץ ללכת. ליום הראשון של המיונים הברזתי וביום השני גם. אבל בשעה 22:00 התקשרה אליי אחת העובדות מטעם המיונים ואמרה לי שמחכים לי במיונים. עוד חצי שעה זה נגמר וחבל. הלכתי בעל כורחי, לא רציתי לצאת לא מנומס. עד היום אני חייב לה הרבה מאוד".
*מה קרה שם?
"הגעתי ממש בסוף. כל אחד היה צריך להציג קטע כלשהו, ככה, בבום, ללא הכנה. כשהגיע תורי, התפוצצתי, התגלגלתי על הרצפה, עשיתי קולות, דמויות, כל כך נהנתי ונרשמתי לקורס רבני גן.
סיימתי את הקורס אחרי מספר חודשים, חשבתי שזה נחמד אבל כמובן שהסביבה לא הבינה מה קורה איתי. מה? תעזוב עבודה מסודרת בערוץ הספורט כדי להיות ליצן בגן?!".
"הפחד, הביישנות, הכבדות, הכל התנקז אצלי כמו דמות על הכתף ששיכנעה אותי שזאת שטות.
אבל בהשגחה נפלאה, ובדחיפה מדהימה של שירה אשתי התחלתי סטאז' בגנים. הייתי צריך לעבור ב-20 גני ילדים. קניתי רמקול קטן, נגן מוזיקה, בובת יד ובמקביל התחלתי ללמוד לדבר מהבטן.
הייתי מגיע לגן ב8:30 בבוקר, עושה להם הצגה וב-9:30 כבר הייתי מגיע מתנשף למשרד ורץ לפגישות מכופתרות כשהראש שלי בכלל במחשבות על ילדים שפגשתי והלב כולו מתפוצץ מהתרגשות.
ככה סיימתי הצגות ב-20 גנים. עמדתי בצומת דרכים, האם אני עוזב את העבודה המסודרת? הרכב? המשכורת? החולצות המכופתרות והופך להיות רב גן? מתחיל לעשות הצגות בגנים ואיך מתחילים בכלל?".
*לא קל לוותר על חולצה מכופתרת, לדעתי.
"האמת? שנים רציתי לשחק ולהצחיק מבוגרים בכלל. אבל ברגע שפגשתי את הילדים בגן לראשונה, הבנתי שאין דומה לזה. זה הדבר. דיו כתובה על נייר חלק. לפגוש ילדים בני שלוש, ילדי בתי הספר, כל גיל והקסם שלו. אתה מגיע לגן או לבית הספר, הילדים ישר בוחנים אותך. האם אתה משלנו או שאתה מעלינו? הגעת לחנך ולהטיף או להיות חבר? אתה חייב למצאו את האיזון. הילדים לא פראיירים, זה קהל סופר, סופר מתוחכם. לא תוכל לעבוד עליהם אפילו לשניה. הם קוראים אותך לעומק מרגע שנכנסת.
כל גיל והמבחן שלו. זה לא משנה אם זה גן טרום חובה עם ילדים בני שלוש או ילדי כיתה ב' במסיבת חומש".
***יש לנו מספיק סיפורים על החכמים שלנו***
אפי אפוף התלהבות כילד למרות שהוא כבר סוגר ארבע שנים מוצלחות בתחום הצגות הילדים.
"כשהילדים משתתפים, מפרגנים, צוחקים, מרשים לעצמם להתנתק מהמסגרת לשעה קלה - אני מרגיש שזכיתי", הוא מספר לי בעיניים נוצצות. "כשכל זה קורה דרך הצגות חינוכיות, הצגות על חכמי ישראל וכל ילד מקבל העצמה ואהבה מהצגה על הרוגע של הלל הזקן או לומד לא להעליב חבר דרך קמצא ובר קמצא - זה בכלל שווה הכל".
*המבוגרים האחראים בסביבה מתחברים להצגות ילדים?
"זה גם קורה. לפעמים מורה ניגשת אלי בדמעות ומספרת לי איך בהשגחה פרטית בחרתי ילד להשתתף בהצגה. ילד שבדיוק עבר אתמול יום קשה בבית או בדיוק אתמול בעצמו העליב חבר והיום הוא גילם דמות מרכזית שצריכה לבקש סליחה בהצגה".
*איך נגשים ליצירת הצגת ילדים?
"לפעמים 'מתלבשים' על סיפור מוכר כמו דמא בן נתינא שכולנו מכירים ולפעמים יוצרים.
כדאי לדעת שלוקח המון זמן לבחור סיפור טוב ומעניין ולעבד אותו לכדי הצגה. זה עובד ככה:
בוחרים סיפור, ומתחילים מלשלוף את הדמויות שבסיפור. לבחור איזה דמות אני אהיה בהצגה, איזו דמויות הילדים יגלמו. מתחילים לנסות לספר את הסיפור במילים שלך, להסתובב בחדר ולחיות את הדמויות, להוציא קולות מוזרים ומצחיקים ולנסות להמחיז את הסיפור לכדי הצגה. משפצים קצת, מוסיפים דמות או מורידים. וכמובן - שחייבים להישאר נאמנים לסיפור המקורי אבל גם לתת תבלין ייחודי משלי לדמויות ולעלילה. זה מורכב. אגב, לפעמים מתקשרת אליי רכזת תרבות של איזה יישוב או בית הספר ושואלת: 'יש לך הצגה על הרב פלוני או על סוכות?' ולמרות שאין לי, אני אומר לה 'ברור'! ואז נכנס למרתון מאתגר של בניית הצגה חדשה לגמרי".
*ומה השלב הבא?
"בדיקת חומרים. האמת שיש לי שלושה ילדים ועליהם אני מנסה את כל ההצגות והבדיחות בפעם הראשונה", מגלה אפי כיפי. "אנחנו מתכנסים בסלון, אני מלביש אותם בתלבושות, משמיע את המוזיקה ומשתף אותם בהצגה ממש כאילו אני מול ילדי בית ספר. הם קהל קשה וביקורתי. בוא נאמר שאם רק אשתי יושבת בסלון וצוחקת, אז אני יודע שאני בבעיה חמורה".
***לבכות עם אבא של דמא בן נתינה***
*מה ההבדלים בין הצגה פרונטלית לטרנד הכפוי החדש: הצגות בזום?
"אין מה להשוות!", אומר אפי כיפי. "בהצגה רגילה - הקהל איתך. הקהל נותן לך את האנרגיה והכוח. כשאני עומד מול הילדים אני מחפש את החיוך, הצחוק, אתה שם לב לכל הפרטים הקטנים. כל גירוד ראש, פתיחת שקית דובונים, ילד שפתאום נעמד לידך ללא הזמנה, הכל מהכל נותן לך מקום לאילתור ושיתוף הקהל. בהצגה מצולמת מראש, אתה לא יודע אם הילדים יאהבו, יצחקו, יתרגשו. אתה מצלם, עורך, מוסיף מוזיקה ושולח הלאה לקהילות, בתי ספר. קשה לי לעשות משהו מבלי לחוש ולראות את הצחוק או ההתרגשות של הילדים.
בהצגות בזום, בהתחלה זה מאוד מפחיד, להציג מול מסכים. אבל לאט לאט וכמובן בלית ברירה, אתה מנסה להפוך את ההצגה בזום לכמה שיותר אמיתית. לעצור רגע, להתייחס לילד בבית, להתייחס ממש לסוג דגני בוקר שהוא אוכל, לאח הקטן שמשגע אותו פתאום, לאמא לידו שעסוקה בטלפון. הילדים בהלם שאתה רואה אותם ככה דרך המסך בסלון בדיוק מנשנים קציצות מהצלחת וזה עוד מבלי שהתייחסתי לפחד מבעיות טכניות. שהמחשב ייתקע, האינטרנט יפול, הסאונד יהיה גרוע. אבל למזלנו ה' שולט ועוזר גם בזום".
עם דעיכתו הקלה של הזום, בימים אלו, אפי כיפי מציג גם באירועים גדולים ואינטראקטיבים בכל רחבי הארץ. ההצגות החדשות הן בשיתוף הילדים. פיצוי על הקיפאון שהטיל עלינו הזום, אם תרצו.
"בהצגות החדשות חלק מהילדים מתלבשים כדמויות והופכים להיות חלק אינטגרלי בהצגה מה שיוצר רגעים מצחיקים, מביכים ומרגשים מאוד", מספר אפי כיפי ומשתף עד להיכן עשויה להגיע השתתפות הקהל הצעיר.
"פעם אחת הצגתי את דמא בן נתינא. ובחרתי בילד אחד להיות דמא. הוא פרח, צחק, הצחיק, השתתף. ואני - כל ההצגה רק מדבר על האבא של דמא. לקראת סוף ההצגה שמתי לך שהעיניים של הילד מבריקות, נוצצות, אבל לקראת בכי. לא לחצתי עליו והמשכתי את ההצגה.
כשנגמרה ההצגה, הגננת סיפרה לי שהאבא של הילד הזה נפטר לפני חודשיים ומאז הוא ממש שקט ומופנם והיום הוא פרח. כשהגעתי לדלת הוא רץ אחרי ואמר לי 'תודה' במבט שהולך איתי עד היום. הוא נתן חיבוק גדול לשמשון בובת היד ורץ לחצר. כשיצאתי מהשער התחלתי לבכות".
לתגובות: הכנסו לאתר המתעדכן של נדב www.nadavgedalia.com
חדש: גְּדַלְיָה כַּתָּב אָמָּן - הניוזלטר
טורים אישיים שנונים, כתבות שוות, הרצאות מחכימות וולוגים מצחיקים.
להרשמה >> www.nadavGEDALIA.com
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה