נדב גדליה
גילה מתחת למכ"ם את אחד המיזמים הגדולים ביותר של שנת השמיטה הנוכחית: הפיכת פירות
קדושת שביעית למאכל פופולרי
נדב גדליה
מתחת לרדאר, בלי שנשים לב, זאת הפעם הראשונה
בהיסטוריה הישראלית ששנת שמיטה נחגגת כמו שכתוב. הווי אומר: הקרקעות מושבתות,
החקלאים מחלקים את הפירות שהספיקו לגדול, ועשרות אלפים מאיתנו אוכלים פירות קדושים
בקדושת שביעית הודות למיזם פְּרִיוֹמי שיזמו בעמותת שנת השבע: מערך ענק של חלוקת
פירות שביעית, אוצר בית דין, למוסדות לימוד בכל המגזרים.
מאחורי עמותת שנת
השבע עומד ארי, איש צנוע שמתעקש שלא נזכיר את שמו המלא. כיום
הוא מנהל השקעות בארצות הברית, ובבחרותו למד בישיבת חברון בירושלים. במקור הוא
בכלל מברזיל. למרות מגוריו בארצות הברית ארי מחזיק בארץ, כתחביב ארץ ישראלי, יקב ששמו
נטופה, המייצר יין ישראלי משובח. עוד תחביב שלו, שממנו נולד מיזם שנת השבע, הוא
איסוף ספרים עתיקים.
"לפני ארבע עשרה שנים הגיע לידיי מכתב מקורי של הרב
קוק, שאחר כך גם נדפס בשו"ת משפט כהן. במכתב הזה הרב קוק אומר שאין לפקפק
בהיתר מכירה, אבל מוסיף: 'עלינו לעשות ככל יכולתנו לקיים את מצוות השמיטה בפועל'.
"המכתב
הזה ריגש אותי מאוד. שמיטה היא מצווה כל כך יפה, ובינתיים היא שרויה במחלוקת בארץ.
יש כאלה שעושים שמיטה כפשוטה וקונים פירות וירקות מה'שכנים' שלנו או עושים היתר
מכירה. כך או כך לא מרגישים את השמיטה. המצווה נגעה לליבי כי היא עוסקת בעצם בפער
החברתי שהולך ומתרחב; יש אנשים שיש להם הכול, ויש כאלה שאין להם כלום".
איך זה קשור
לשמיטה?
"יש שני עניינים בשמיטה: אחד הוא שמיטת קרקע, שמבטאת
ביטחון בה'. אך הרמב"ם כתב כבר במורה הנבוכים שלמצוות השמיטה יש גם פן של בין
אדם לחברו. חפץ שהוא הפקר רגיל אינו שייך לאף אחד. בשביעית זה אחרת; הפירות הם
הפקר, אבל הם שייכים לכולנו. עד כדי כך, אומר הרמב"ם, שמי שקוצץ אילנות
שביעית – גם אם הפירות אינם ראויים למאכל – גוזל את הרבים.
"זה פנטסטי", מתלהב ארי. "יוצא שבפירות
הארץ יש לכולם שייכות במשך שנה אחת. שווה בשווה. יש קדושה בפירות ומצווה לאכול
אותם, אך לעשות סחורה אסור. זה מביא למצב שכולנו שווים. החקלאי שכיר, ולמעשה הוא פועל
של הציבור. השוויון הזה הוא מסר מאוד חזק, כל שכן בארץ שלנו. תבין, אסור להביא
מהפירות האלה אפילו קורבנות, רק 'ואכלו אביוני עמך'.
"מה שקורה עכשיו זה שחלק מהציבור מסתמך על היתר
המכירה וחלק על יבול חו"ל או יבול נוכרי. כך או כך, לא מרגישים שמיטה מבחינה
ציבורית. זה נהיה עניין רק בין אדם למקום. בכל שנה יש המון פירות על העצים. מה עושים בזה בשמיטה,
כשהכול הפקר? רוב האנשים לא באים לקטוף בגלל המרחק, כי לפי ההלכה מותר לקטוף רק בכמות
קטנה, 'מזון שלוש סעודות', וזה לא משתלם לאף אחד.
"הפתרון של הרב קוק, שגם החזון איש דגל בו, הוא אוצר בית דין. זה מובא
בתוספתא, שבית דין מקבלים עליהם להיות שליחי הציבור. הם שוכרים פועלים לקטוף את
הפירות, לאגור אותם ולחלק אותם לציבור, וגובים מהציבור רק את העלויות של ההשקיה, הקטיף,
ההובלה וכו'. זה משהו פנטסטי שכולם תומכים בו, אבל לא השתמשו
בזה כמעט כי זה לא היה משתלם, זה יצא יקר וגם אנשים פחדו מקדושת שביעית ומההלכות שכרוכות
בה ולכן נמנעו מלקנות".
פתרונות
חברתיים מעולם העסקים
שמיטות רבות לא
היה אוצר בית דין מוכר ופופולרי. ככל הנראה היה צורך בארי, שמבין באסטרטגיה ובתפעול,
כדי שהמערך הזה יקום לתחייה: מיזם שנת השבע נכנס לתמונה כדי לשפר את המנגנונים של
אוצר בית דין.
"אנחנו עובדים בתחנות חלוקה ישירות, לא דרך חנויות
וסופרים, כדי להשאיר את המחירים נמוכים", מספר ארי, "וגם עושים פרויקטים
חינוכיים כדי שהציבור יבין את הנושא של קדושת שביעית ולא יחשוש לאכול פירות בקדושת
שביעית על פי ההלכה.
"לכן יזמנו
תוכנית ששמה פריומי, שבה תלמידים ותלמידות מקבלים פרי ליום לשלושים שבועות, מהקיץ
ועד סוף החורף. 85,000 תלמידים מכמעט 350 מוסדות הצטרפו למיזם. ב"ה קיבלנו
הסכמה מכל הרבנים, מכל החוגים כולם, כולל מועצת חכמי התורה.
"חוץ מהפירות,
שהם מקבלים חינם, הם מקבלים חומרי לימוד בנושא
השמיטה, ואנו משלבים בזה גם חידונים שבועיים נושאי פרסים. אפשר להיבחן על שאלות בדיני שביעית ולקבל מלגות כספיות. כל העניין שלנו
הוא להפוך את השמיטה מנטל לחוויה חברתית, דתית וציונית".
נשמע נהדר?
המטרה של ארי גדולה הרבה יותר: לאחד את העם היושב בציון על שלל מגזריו ותת-מגזריו,
המוגדרים ושאינם מוגדרים.
"מעבר לשביעית המטרה הגדולה היא לאחד בין כל חלקי העם תחת הכותרת של קדושת
שביעית", הוא אומר בהתלהבות. "כבר יש לנו עשרות אלפי תלמידים מכל
המגזרים שאוכלים את אותו הכשר! זה לא מובן מאליו בכלל, והכול בטיב מעולה ובאיכות ייצוא.
הכול נשאר בארץ בשנת השביעית, הרי אסור לייצא קדושת שביעית לחו"ל".
מה עוד אתם
מתכננים לציבור הרחב?
"בקיץ הזה יחלקו פירות חינם על ידי ניידות שמיטה בגולן ובמקומות אחרים שיש בהם
הרבה מטיילים. כמו כן אנחנו מייצרים יין בנטופה, היקב שלי, והתוכנית היא בע"ה
לחלק בקבוקים כדי שאנשים ייהנו מהיין של ארץ ישראל בשנת שביעית. נחלק 120,000
בקבוקים במחיר עלות, ועוד 40,000 בקבוקים יחולקו חינם לגמרי לבני תורה, חברי כולל,
בני ישיבות, חיילים ואנשים העוסקים בצורכי ציבור.
"את היין
יכינו המתנדבים של השומר חדש, שחלקם גם לא דתיים, לצד שומרי מצוות. תראה איזו
אחדות תחת הכותרת שביעית!" מחייך ארי חיוך בניחוח שיחת חוץ.
דמעות על
אפרסקים
שלמה פרידמן
הוא חקלאי מכפר ורבורג, ואני מדבר איתו כשהוא מתחבא מהשמש הקופחת מתחת לעץ פקאנים
ליד מטע האפרסקים שלו. "איני מוגדר דתי, אבל תמיד הייתי יהודי
מאמין", הוא פותח בקלסיקה מוכרת לכאורה. תכף ההפתעות.
"אבי ע"ה היה קורא בתורה והקים את בית הכנסת
המקומי. אנחנו עושים קידוש, הבדלה ושומרים שבת. כל השנים הייתי תחת היתר מכירה,
והשנה החלטתי ללכת על שמיטה לחומרה, סופר לחומרה, כי זאת האמונה המלאה שלי. הלכתי
על זה. גזמתי את העצים בקיץ לפני ראש השנה ובכיתי בדמעות כי הייתי בטוח שזה יגמור
את העצים. אבל אמרו לי שזאת ההלכה, צריך לגזום לפני ראש השנה, אז עשיתי, גזמתי
ובכיתי.
"אמרתי לאשתי היקרה: זאת האמונה שלי. כבר חשבנו שאכלנו אותה, כי החורף התחיל
חם השנה, אך פתאום הגיעו 'מכשירי החייאה'. נהיה גשום וקר, ובזכות זה העצים פרחו
ולבלבו יפה מאוד וקיבלנו פירות שגדלו והגיעו לתוצאות מדהימות.
"לפני כשבועיים הזמינו אותנו לפגישה עם ארי ועם הרב דרוקמן. בפגישה הזו הרב
אמר לי שכל דמעה שלי גרמה לפרי לגדול. זה נס גדול, אין ספק. יש א-לוהים בשמיים".
מה שינתה בך
שנת השמיטה?
"השנה נהייתי
יותר מאמין, כי אני רואה את האכפתיות של שנת השבע. אני רואה איך הם רוצים שהפרי
הקדוש יגיע לכל יהודי, וזה מחזק אותי. אני עומד ליד העצים ונדהם מהפלא.
"אני
רוצה לומר לקוראים: צריך להיות חדורי אמונה. ככה נגיע הכי גבוה שאפשר. יש שנים
קשות ויש שנים טובות, וצריך להאמין שהכול מסתדר בחיים לטובה. בגלל זה נשארנו
חקלאים, כדי להאמין.
"לאבא
שלי, ניצול שואה, היה חלום להיות חקלאי. הוא בנה בסוף רפת, ואני הלכתי לכיוון של
מטעים כי אמרתי לו שזה יותר קל. הוא אמר לי שאפרסקים יותר קשה, כי שנה אחת מצליח
ושנה אחת לא. אין לך, כמו ברפת, מחיר מובטח. חקלאות זה מאבק ויש מחיר, אבל זה שווה
את זה. צריך להתמיד ולהאמין".
על יד הספר
כמה קילומטרים
משם, עדיין בגזרת הדרום, יושב החקלאי רפי מור יוסף ממושב שדה צבי ומחזיק בידיו בנחת
ספר קודש. בכל שנה אחרת הוא מגדל בצל, דלורית, סלק אדום, קולרבי וחצילים וגם מחזיק
פרדסים של לימונים ותפוזים. הוא חקלאי משנת 1977, וזו השמיטה השביעית שהוא שומט.
"תפסת אותי עכשיו לומד הלכות", צוחק מור
יוסף. "אני כמו אחד שמשעמם לו ומתחיל לחדד את הזיכרונות בהלכות. לומד חוק
לישראל, גמרא, זהר, דברים שקצת קשה ללמוד בשש השנים. בשנה הזאת אני יושב וטוחן לאט
לאט, כמו שצריך. יש זמן. אני מתחיל להבין יותר.
"בשנה
הזאת התחזקתי. יש לי הנאה
בלב שקשה להסביר. בחורי ישיבות יושבים ולומדים כל השנה ויש להם חופשה חודשיים
בשנה. אם תכפיל את זה בשש שנים, יוצא לך שנה. בשנה אחת אנחנו משלימים להם את החופש
שהם צריכים לעצמם ויושבים ולומדים. מגיע להם. בזכותם העולם עומד".
מה עם גידולי
הקרקע?
"השנה אין גידולי ירקות בכלל. כל השטחים של הגידולים החד-שנתיים מושבתים.
אני לא נוגע בכלום. והפירות שיש על העצים במטעים עוברים דרך שנת השבע, והם מחלקים
את זה לציבור באוצר בית דין קרליץ. הכסף שגובים בחלוקה מכסה את עלויות המים
והפועלים. כמו שצריך להיות. לא 'מוכרים' את הפירות.
"התחברתי
למיזם שנת השבע בשמחה. כל מי שמקיים את מצוות השמיטה כהלכתה ככתוב בתורת משה, בורא
עולם מלמעלה מסייע לו. היו לי ניסים ונפלאות בכל שנות השמיטה שזכיתי לשמור. בשמיטה
האחרונה הפועלים שלי סיימו את תקופת הפעילות והתחילה הקורונה, ולא הבנתי איך אני
קוטף את הכול. אמרתי לבורא עולם דבר אחד: 'נעשה ונשמע', והוא שלח לי את השומר החדש.
הם סייעו לי המון.
"יצאתי מהשנה
השישית לשנת השמיטה בלי שום תקלות. כל התוצרת נאספה ושווקה, והודיתי לבורא עולם
שנתן לי להיכנס חודש וחצי לפני השמיטה בשמחה. תמיד בורא עולם פותח את הדלתות
איכשהו. הברכה היא ממנו. למרות שלא תמיד קל אני מרגיש הכי טוב בעולם.
"אני רוצה לברך את יובל משנת השבע וכל הצוות שעומד מאחוריו במנגנון הזה, שהביאו לכאן הרבה תלמידים ותלמידות לבקר. שהברכה תבוא עליהם גם. היה כיף לשוחח איתם ולהסביר להם על המצווה המיוחדת הזאת. שתהיה לנו שנה טובה ושנאהב אחד את השני. הסבלנות מנצחת. וגם חשוב לזכור: הארץ זה הבית שלנו, אין לנו בית אחר".
שחררתי
ונושעתי
יובל תור הוא
מנכ"ל עמותת שנת השבע. "אני עצמי חקלאי בארבע עשרה השנים
האחרונות", הוא מספר לי בדקות הפנויות שנותרו לו בין פגישה לפגישה. "הייתי
שכיר במטע זיתים ושקדים של גד"ש דגנים, שותפות חקלאית של משואות יצחק ונגבה.
הקמתי שם את מטעי הזיתים וניהלתי אותם. בערב שנת השמיטה החלטתי שאני יוצא לשנת
שבתון.
"זה
התחיל מזה שרציתי לתרום כליה אבל התרומה נדחתה ונפלה על העונה הלחוצה במטעים.
יכולתי לבטל את התרומה, אבל בחרתי שלא לעשות זאת כי היה מועמד להשתלה שהמתין
לתרומה. בשביל להרגיע את העבודה אמרתי להם שאני אחזור לעבודה בתוך שבוע-שבועיים
מקסימום.
"מה שקרה זה שהיה לי סיבוך נדיר, ובמקום לחזור לעצמי אחרי שבוע חזרתי לאשפוז
אחרי שבועיים, ואחר כך נכנסתי להחלמה של חודש וחצי. בזמן הזה היה לי מספיק זמן לסבול,
לכעוס ולשאול שאלות למה זה מגיע לי וכל זה. אבל אחרי שאדם מפסיק לחפש תשובות או
למצוא אשמה בגורמים אחרים ומתחיל להתבונן פנימה הוא מבין בסוף שזאת הזדמנות והכול
לטובה.
"התחלתי
לחשוב על כל התקופה הזאת של ארבע עשרה שנים שאני באותו מקצוע. התחלתי לעשות חשבון
נפש. הבטתי בלוח השנה וראיתי שבעוד חצי שנה מגיעה שנת השמיטה. החלטתי שאני רוצה
לצאת לשנת שבתון, ללמוד תורה, להרגיש את השמיטה כמו שצריך. במשך שתי שמיטות עבדתי
במסגרת היתר מכירה. שם אתה עובד כמעט כרגיל, חוץ מלנטוע עצים. לא הרגשתי את השמיטה,
והחלטתי שהפעם אני הולך על זה עד הסוף.
"בחברה
שעבדתי בה עושים היתר מכירה, והם לא הסכימו שאצא לשבתון. אמרו לי שהם לא יכולים
להבטיח את מקומי כשאחזור. הייתה התלבטות לא קלה, והחלטתי בסוף לעזוב בלי לדעת לאן.
הם היו בהלם, כי הייתי בתפקיד טוב, וקשה למצוא
תפקיד כזה בחקלאות. אבל עזבתי. בסופו של דבר קיבלתי את ההצעה לנהל את עמותת שנת
השבע.
"למדתי שיעור לחיים: כשאתה תקוע במשהו לא תראה את האור בקצה המנהרה עד
שתשחרר. ברגע שאתה משחרר את האחיזה במציאות תחוש חוסר יציבות, וזה מפחיד, אבל
דווקא אז תקבל ביטחון כי תאמין יותר שזה לא תלוי בך. אין לך הרבה מה לעשות חוץ
מלסמוך על הקב"ה.
אז שנת שבתון כבר לא תהיה לי. פה בשנת השבע זה לא
כמו בחקלאות, העבודה לא נגמרת כשהשמש שוקעת. כחקלאי הייתי הולך לישון בעשר בלילה, אחת עשרה מקסימום.
פה אני בשתיים בלילה עדיין בישיבות, כי אנחנו עובדים הרבה עם חו"ל".
איך עובד
המערך מול החקלאים?
"אחד הדברים שאנחנו עושים זה לתת לחקלאים את
הביטחון שהם לא יפסידו משמירת השמיטה. בסוף שמיטה תלויה גם בגב כלכלי. אתה אומר לחקלאים: אם
יהיה יבול, והעלויות שלך לדונם הן למשל 6,000 שקלים, אם אני אצליח להוציא מהשטח שתי
טונות אפרסקים ואחלק לציבור במחיר עלות של שלושה שקלים לקילו, יוצא שהחזרתי לך את
כל העלויות בעזרת הציבור, והכול טוב. אבל אם לא נצליח, אני מכסה לך את ההפרש.
"זה
סיכון מסוים, כי אם המדינה תפתח למשל את היבוא מחו"ל, לא נוכל לחלק יותר מטונה,
ואצטרך לתת לו מהכיס. זה מה שאנחנו עושים: מתפללים שיהיה חורף טוב. קיבלנו ברכות
מהרבה רבנים שרתמו את הציבור. צריך הרבה אמונה כדי ללכת על הסיפור הזה.
"התחלנו לתת לחקלאים את תחושת הביטחון, ועל ידי זה לעודד גם חקלאים של מאות דונמים להיכנס לאוצר בית דין. כעת שיעור גבוה מהציבור עדיין לא צורך אוצר בית דין. זה עדיין לא נפוץ כמו היתר מכירה. המטרה שלנו היא שאוצר בית דין יהיה משהו ציבורי, גדול יותר, ממלכתי יותר, במבט לשמיטה הבאה, שבע"ה תהיה שמיטה דאורייתא, כאשר 'רוב יושביה עליה' והמשיח יגיע".
גְּדַלְיָה כַּתָּב אָמָּן - הניוזלטר
טורים אישיים, כתבות מעניינות ועוד.
להרשמה >> www.nadavGEDALIA.com
לתגובות: www.nadavgedalia.com | נדב גדליה - עיתונאי, יוצר וכותב תוכן
---------------------------------------------------------------------------------------------
לרכישת הספר הדיגיטלי הקצר "ברגוע" - להירגע בקלות. בפשטות. בלי הרבה דיבורים >>
האזנה לאלבום המוזיקה המלא של נדב גדליה "משהו חדש לגמרי" >>
צפיה בסדרת הרשת החתרנית "גלעדי ימכור אותך" >>
סדרת הקורסים "מסדרונות לתעשייה" -
לאנשי מדיה ויוצרים מתחילים ושאפתנים >>
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה