יום ראשון, 19 בינואר 2025

גירושין במגזר הדתי | חלק א


מסכת גיטין | חלק א 

מה זה אומר להיות גרוש בהווה? 


מה שקורה מאחורי הגירושין במגזר הדתי יכול ללמד אותנו הרבה על עצמנו | נדב גדליה במסע כואב בין הסיפורים שהמזבח מזיל עליהם דמעות | חלק ראשון


זה לא סוד: בשקט גדול ובכאב עצום, מחלחלת מתחת לפני השטח תופעת הגירושין העולמית גם למגזר הדתי. תמיד היה בעולמנו גירושין, אך דרושה נאיביות רבה כדי להתעלם מתפישת הנישואין המערבית והמדיה הגלובלית המעצבת בלי משים את רצונותינו הפנימיים, תפישת המציאות והגדרת עיקר וטפל גם בעולם שמרני. למרות ריבוי מקרי הגירושין העצובים, הקשיים מול המגזר, האמונה, הבדידות והסיפורים שמאחורי הגירושין - העשויים ללמד את כולנו באופן ישיר ועקיף על העולם הכואב הזה - נשארים מתחת לשולחן. יצאתי אני ומקלדתי הדומעת למסע בין מגוון התמודדויות וסיפורים המהווים מעין מדגם מחכים לגבי השינויים שעוברים עלינו מבפנים ופוגעים באופן ישיר ועקיף בדבר החשוב ביותר עבורנו מאז נברא העולם: המשפחה והבית. השמות האמיתיים שמורים במערכת עם הפרטים המלאים ששונו כדי לשמור על פרטיות. "אסור לטאטא את הקושי הגופני", אומר לי חיים, גרוש, בן הציונות הדתית, כשאני שואל אותו על קשיי הגירושין מול האמונה והמצוות. "אם אדם נשוי וחוזר למצב 'רווק' - הפיתויים יותר קשים מבחור רווק, לדעתי. כשומר מצוות, התמודדתי עם הקושי הזה והתחלתי לשקול דברים שלא שקלתי לפני כן, לצערי, אבל ב"ה החזקתי את עצמי חזק והתגברתי על עצמי. שאלתי את עצמי: האם זה מה שיקרב אותי לבחורה הבאה? ההנאות הרגעיות האלה? התשובה הייתה ברורה לי: 'לא' והיא שנתנה לי כוח להתגבר וזה לא פשוט. בגירושין במגזר יש קושי עצום מול הסביבה והמשפחה, הרבה יותר מהציבור החילוני. כשמפרקים משפחה - זה לא נעים. הרגשתי סוג של כישלון, כמו אותו קין על המצח. מול הקב"ה - הייתה לי את השאלה; 'למה גרמת לי להתחתן ואז לפרק?' אחר כך הגעתי להבנה שזאת בחירה חופשית ועליי לקחת עליה אחריות. כן, היו דברים שהייתי צריך לעשות אחרת. גם לפני הנישואין".


*איך מתמודדים עם הסיפור מול עצמך?

"הייתי בטיפול כמה חודשים", מגלה חיים. "אבל לא הייתה לי פרטנרית לטיפול כדי לעבד את מה שהיה יחד וחבל. הצד השני לא אויב, גם אם זה לא הסתדר. אני חושב שגם צריך לתת לעצמך מקום שבו אתה מרגיש חלש, אבל עם קווים אדומים. כל שכן במגזר הדתי בענייני צניעות. הבנתי שזה בסדר שזה כואב, אבל חייבים לתקן ולטפל בדברים, להבין מה לא בסדר ולצאת מהזוגיות הזאת טוב יותר לזוגיות הבאה".


*מה עוזר לך בתהליך האישי-פנימי?


"אחד הדברים החשובים הוא לדעת לראות במי שהייתה האשה שלי את הצדדים החיוביים. לא למחוק את כל מה שהיה, כי בסופו של דבר זה דברים שאדם מחפש בקשר הבא, בע"ה. לכן, להוקיר לה טובה עוזר לשמור על חיוביות בנפש".


***איפה הילד?***


"המאבקים המשפטים כדי להיות זכאי לגדל את הילדים של במשמורת משותפת היו קשים", מעלה מאור, גרוש בוגר הסדר, את אחד הקשיים הבולטים והחשובים ביותר הנוגעים לדור הבא. "הייתי צריך להוכיח דברים במערכת המשפט לגבי הילדים; שאני מסוגל לעשות את זה, שאני יכול לגדל אותם, בע"ה. הילדים היו בראש מעייני וזה כאב עצום כשהם לא איתי. הייתה תקופה ארוכה כשהם לא היו איתי בכלל בשבתות וחגים וזה לא נעים".


*אפשר להתרגל לזה?


"אולי התרגלתי במקום מסוים", אומר מאור. "אבל זה עדיין קשה מאוד כי אני אוהב אותם והם חוט בל ינתק ממני. כשאני רואה שהילדים הגדולים סגורים יותר בגלל התקופה הקשה של הגירושין - זה כואב לי כי יום אחד הם יצטרכו לבנות בעצמם את הבית שלהם. זה כואב במיוחד אם הצד השני לא חושב שתקופת הגירושין הקשה השפיעה על הילדים בכלל", הוא מציין.


*אישית, איך ההליך נחווה אצלך?


"למרות כל הקושי שהיה בנישואין, החוויה של הגירושין הייתה כטראומה כי הם לא נעשו בצורה נעימה, בלשון המעטה. התחושה היא של אכזבה נוראה על הבית שהשקעתי בו כל כך הרבה. השתנתי לבלי היכר כדי לעשות טוב ושזה יעבוד ולמרות הכל, לבסוף זה נגמר. הרגשתי מאוד מושפל וכאוב בגלל כל מני דברים שהיו במסגרת הנישואין ואז הגירושין. כשעברתי לגור לבד בשכירות הייתי בוכה הרבה, מתרגש, מסדר את הבית, קונה לילדים בגדים ומה שהם צריכים כדי שיהיה להם כשהם אצלי. העיסוקים בטוב - עזרו לי".


*מה היה הכי קשה?


"הנקודה של העברת הילדה הקטנה בערב בחזרה לאמא שלה כדי שתישן אצלה - הייתה מאוד קשה. ההפרדה הזאת מהאחים - לא הייתה ברורה, אבל זה היה צריך להיעשות ע"פ התנאים שנקבעו".

"יש הסדרי ראיה ובימים שהילד לא אצלי אני חושבת שאפשר להסתכל על זה בשני אופנים", אומרת מנגד יהל, בת הציונות הדתית שהתגרשה אחרי שנים אחדות בלבד מבן זוגה. "יש געגוע, כמובן, אבל מנגד זה זמן גם לבנות את עצמך. מבחינתי, עשיתי הכל-הכל כדי שהנישואין האלה יצליחו ואם הם לא הצליחו - יש לזה מחירים, לצערי". 


***התבודדות***


"אי אפשר להתעלם מזה שבתוך הציבור הדתי יש את ההרגשה הזאת של 'איך יסתכלו עליי?'", אומר מאור. "זה קורה כי בתכל'ס אנחנו לא ציבור שמחליף זוגיות כל כמה זמן. גדלנו על זה שמתחתנים כדי לגדול ולאהוב ביחד עד 120 תוך כדי עזרה הדדית, תמיכה וכמובן גידול וחינוך ילדים. זה המיתוס". 

"ללא ספק, בעולם הדתי לאומי יש עדיין קושי בנושא הזה של גירושין", מסכימה יהל כשאני שואל היכן נמצאים הקשיים שלה מול החברה, המשפחה והעולם הדתי. "אמנם היום מאוד נפוץ להתגרש אבל עדיין אצלנו טיפה יש תיוג. מצד שני, ברור שהחברה הדתית לאומית מאוד השתנתה. אני זוכרת בתור ילדה שאם היו גירושין באיזה בית - הילד היה 'נטע זר'. לצערי, אני לא הראשונה. יש קשיים מול החברה הדתית בעיקר כשאני הולכת לבית הכנסת כשאני בלי כיסוי ראש למשל ועם ילד. במקרה ומדובר בבת יחידה, ללא משפחה תומכת באזור - החגים לבד קצת יותר מאתגרים. חשוב לי להעביר מסר קטן לחברה ולמגזר: אם אתם רואים הורה חד הורי - תציעו עזרה! תשאלו אם היא מעונינת שתכניסו את הילד שלה לתפילה או את הילדה לפעילות של בנות. בבקשה, תציעו לרקוד עם הילד בשמחת תורה. תציעו להשתתף בערב קהילה. אתם יודעים על ילד במשפחה חד הורית? תנסו כקהילה להצמיד לו ילד גדול שיאסוף אותו מפתח בית הכנסת כדי שהוא לא יתבייש, ואל תתבישו להציע לנו הצעות להכיר; התגרשנו כי אנחנו מחפשים שיהיה לנו טוב וסבלנו מספיק ולא, אל תתרחקו מאיתנו. גירושין זה לא מדבק. מבטיחה".


*מה עושים עם הבדידות?


"אני לא בודדה", אומרת יהל ומסבירה: "גירושין היום זה לא מה שפעם, בעיניי. יש לנו קבוצות שונות שיש שם חבר'ה איכותיים מאוד, בדיוק כמוני. אני מקבלת שם מענה להכל, מדברת על רגשות, כולם מכירים וכולם באותה סיטואציה וכולם מבינים בדיוק על מה מדובר ותומכים. התמזל מזלי שאני חלק מקבוצה כזאת. לי ספציפית לא הייתה הרגשה של חרבן הבית כי הגרוש שלי עשה משהו מבחינה דתית - שעזבתי בגינו את הבית. אני מאמינה שמי שנמצא בזוגיות מיטבית יש לו את התחושה הזאת של חרבן הבית. לא חוויתי את זה כי לא הייתי במצב טוב כשהייתי נשואה. היו כל הזמן מריבות ולקחתי הרבה ללב, ככה שאצלי זה לא היה חורבן הבית אלא יותר הקלה".


"התמודדות עם הבדידות לא הייתה ממש גדולה כי גם ככה בתוך הנישואין הייתי בודד", מספר מאור. 

"דווקא אחרי הפירוד הרגשתי שאני לא בודד, אלא שאני פורח ושמח. נכון שאין אשה בבית וראוי ורצוי שתהיה. אבל הבטחתי לעצמי שביום שאתן גט אפתח כרטיס באתרי הכרויות. תקופה מסוימת גרתי לבד, אבל בניתי את עצמי. הרגשתי שהבית הוא שלי, סוף סוף. שיש לי בית. מלבד זה שהרגשתי שיש לי נס בבית ששכרתי; קיבלתי ריהוט ומכשירי חשמל המתאימים לי ולילדיי ללא עלות מהמשכיר. בהתחלה הילדים היו באים אליי רק פעם בשבוע בלבד כי זה היה לפני המשמורת המשותפת.  זה מאוד שימח אותי לראות את הסעייתא דשמיא שבתוך כל הכאב שנוגע גם לפן החברתי".


***לעבור לצד השני ברחוב***


"תשמע, אנשים ראו אותי ברחוב ועברו לצד השני. ממש ככה", חושף אברהמי - גרוש שגדל ביישוב דתי לאומי - את ממדי התיוג שחווה אישית. "לא ציפיתי שיתקשרו אליי כל חודש לשאול בשלומי, אבל להתעלמות כמו שחוויתי לא ציפיתי... אני מאמין שבגלל ריבוי המקרים 'המצב השתפר', לצערנו. אבל לדעתי, ברוב היישובים והקהילות הדתיות לא מקבלים גרושים ויש הרגשה של תקיעות בחגים. פעם ראיתי מישהי ביישוב שכתבה שהיא לא מוכנה שיהיו רווקות ביישוב כי היא שומרת על בעלה... נכון, להתגרש זה עצוב מאוד. אין לתאר את מה שעוברים אבות גרושים, שה' ישמור. אז מה, במקום לעזור מוסיפים בהרגשה לא נעימה? אני לא מכליל, אבל ממה שאני מכיר יש הרבה פחד מיותר. ואני אומר: ההיפך. תלמדו מהגרושים. הם עברו משהו ועכשיו הם מדויקים יותר ומבינים את העולם הזוגי במשקפיים מאמינות שמבחינות בין עיקר לטפל". 

"אני לא חושב שככה כולם מתנהלים", חשוב לאברהמי לומר לי, "אבל אישית, הרגשתי שמאוד לא קבלו אותי. מאוד התאכזבתי מזה ששכנים וחברים לא הרימו טלפון אפילו פעם בשנה...".


*יש לך הסבר לזה?


"הרבה מתייחסים לזה, בעיניי, כאילו אני סוג של מצורע וזאת צרעת שמדביקה. או בגלל שהם מחשבנים ככה: 'אם אני אדבר עם הגבר - האשה הגרושה תעלב'. עזוב, כל מיני חשבונות כאלה שלא קשורים למציאות. אבל ב"ה, הייתי מחושל מול ההתעלמות החברתית. הכאב פגש אותי בלב; השקעתי הרבה שנים את כל מאודי בבית וזה כאב לפרק גם אם ציפיתי שההמהלך הזה יתרחש בגלל המצב בבית. כן, זה עדיין כואב מאוד. מזבח מוריד על זה דמעות.  מאידך, הבדידות לא הפתיעה אותי כי גם ככה היא הייתה קיימת קודם לכן בתוך הנישואין".


***אין 'סתם': יש אמונה, לא אכנע***


"אמונה - זה מה שהחזיק ומחזיק אותי", אומר אברהמי. "הנקודה היא לא רק להאמין שיש הקב"ה. זה ברור. האמונה באה לידי ביטוי בנקודה שה' תמיד אוהב אותי גם אם לא טוב לי כרגע. גם אם קשה לי. לחיות את זה - זה האתגר. כמו שהרב יהושע שפירא אומר: לתת אמון בטוב ה'. שהוא טוב, גם כשמרגיש לי קושי. ב"ה, שמעתי הרבה את הרב יהושע במשך הרבה שנים ולמדתי את תורת הרב קוק וזה נתן לי הרבה חיות. אמונה זה הדבר החשוב ביותר בתקופה כזאת, אבל בסוף אנחנו בני אדם ורוצים גם את הקשר האנושי. חבר או שניים - לפחות וזה המון - כדאי לשמר. לא סתם כתוב 'קנה לך חבר'".


"היכולת שלי להתמודד עם הקשיים שעברתי הייתה החזקה באמונה פנימית שיש לי משהו לתקן כאן וזה  לא סתם", מספר מאור. "גם אם בסופו של דבר הבנתי שהבעיה הייתה אצלה, הדבר שאני הייתי צריך לתקן הייתה החוסן העצמי שלי, דרכה. רק כשכבר הגענו לשלב של אין ברירה, בגלל שהיא עירבה את הרשויות פעמיים בתלונות שווא ושם אמרו שפעם הבאה אכנס לכלא שם עמדתי על דעתי שאין מנוס מגירושין. תקופת הפירוד והגירושין רק החיו אותי יותר והחזירו לי את הצבע והשמחה לפנים. אנשים שאלו אותי איך אני ממשיך להתפלל ולהיות דתי אחרי גירושין כואבים. תשמע, זה משבר גדול, אבל בחרתי להתעלות מזה, ב"ה. התהלכתי תקופה ארוכה עם פסוק קצר מתהילים: "אני והוא הושיעה נא!" האמנתי שהקב"ה מוביל אותי את כל הדרך הזו והוא לא יעזוב אותי. האמנתי שאני יכול לבקש ממנו כל מה שאני רוצה כאב לבנו, וזה יתקבל אצלו. בפרט שהקפדתי להיות טוב גם כשקיבלתי יחס לא טוב".


*איך אתה מסביר את היכולת הזאת לדבוק באמונה שכזאת למרות הקשיים? 


"לדעתי, המקום האמוני בתוך תהליך הגירושין מאוד אינדיבידואלי", אומר מאור. "אישית, באתי מבית מלא באמונה ולאורך כל הדרך וגם בסיפור הזה הייתי דבק בקב"ה וכל הזמן הייתי מנסה להבין מה ה' שואל ממני; למה הכרתי את האשה הזאת דווקא ואיך אני צומח מתוך התהליך הקשה הזה?".

"היו רגעים קשים. הגעתי לתפילת סליחות פעם אחת ולא הצלחתי להגיד מילה. שעה שלמה רק בכיתי על הילדים שלא היו עדיין במשמרת משותפת. הרבה כאב, תסכול ואכזבה יצא משם. זה שימש בערבוביה: האכזבה על בית שהתפרק עם התקווה; היה ברור לי שאני הולך להקים בע"ה את ביתי מחדש ובוחר בזוגיות חדשה גם כדי להעניק וגם כדי לקבל - זה עודד אותי".


***זכות הבחירה החופשית***


"אני חושבת שבסופו של דבר יש בחירה איך לקחת את הגירושין מבחינה דתית", אומרת יהל. "יש לי חברות שברגע שהם התגרשו הן הורידו הרבה ממה ששמרו והן שומרות היום הרבה פחות מצוות. כל אחת עושה את הבחירות שלה. אני חושבת שיש טיפה פגיעה באמונה. אני לא כמו כשהייתי נשואה או רווקה. מצד שני: אבל אני רואה את זה לטובה. היום אני במקום הכי יציב מבחינה דתית, לדעתי. הייתי דוסית, דתית לאומית, שומרת נגיעה, טהרת משפחה כמובן והכל והיום אני עדיין שומרת נגיעה אבל יש דברים מסוימים שכן השתנו אצלי. מה  שכן אני מבינה יותר למה אני שומרת את מה שאני שומרת. יש נקודה חשובה שבשבתות שהילד אצלי - זה מסובך. הוא לא תמיד רוצה ללכת לבית הכנסת. אומר שכל הילדים עם אבא ואיפה הוא בסיפור? מה, הוא יהיה לבד? אבל עושים את ההשתדלות ובע"ה, אני מאמינה שה' לא נשאר חייב לאף אחד ובע"ה תבוא הזוגיות ויהיה לילד יותר יציבות".


לתגובות: hamadrich@okm.co.il


***

***

גדליה - שירותי כתיבה וסרטונים קצרים: 054-56454111


לסדרה "בואו ללמוד איתי":

https://bit.ly/BOAU1


לתכנים נוספים של גְּדַלְיָה כַּתָּב אָמָּן - הצטרפו לקבוצה:

 https://chat.whatsapp.com/LfdlZO8T4yIKgee2JHQtwV


יצירות, סרטים | הרשמה לניוזלטר - באתר:

https://www.nadavgedalia.com


לסרט "אבא עם אלוקים" - חדש!

כנסו לערוץ: http://bit.ly/M-GEDALIA


מאמרים נוספים בבלוג "מדריך למתבונן": 

https://bakankan.blogspot.com


 קורסים קצרים שיעזרו לך להבין את תעשיית התקשורת, הקולנוע והמוזיקה מבפנים





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה