מסכת גיטין - חלק ב | סיפורים ותובנות
נדב גדליה במסע כואב עם הסיפורים והתובנות שהמזבח מזיל עליהם דמעות
חלק שני: הסיפורים, התובנות והמסקנות האישיות שמאחורי סיפורי גירושין במגזר.
—------------------
למרות ריבוי מקרי הגירושין, ההתמודדויות הדתיות והחברתיות, הסיפורים, התובנות והטעמים שמאחורי הגירושין נשארים בדרך כלל מסתוריים. אי אפשר באמת להבין 'איך זה מרגיש?' ו'מה היה שם?' מעבר להחלטה הדרמטית. קשה לשער באיזה מקרים לא היה אפשר 'להציל את הנישואין' ובאיזה מקרים נכנסו בני הזוג למדרון רצונות אישיים חלקלק שהפריד ביניהם ומה הם היו עושים אחרת, בדיעבד. אין ספק, המילה 'גירושין' עדיין טעונה בדרמטיות ודמעות, אך התובנות והסיפורים מאחורי הקלעים נשארים בתיבת פנדורה שהשפעתה הלא מדוברת נוגעת, בסופו של דבר, לזוגות נשואים החווים קשיים. הם שומעים על צעירים רבים ש'פירקו את החבילה' ותוהים בעלטה מה זה אומר לגבי הזוגיות שלהם. שוכחים ש'הסיפור האמיתי' לא סופר מעולם ובני אדם הם פסיפס מרהיב שקשה להבין אותו, כל שכן כשמדובר במערכת יחסים, קל וחומר אם מדובר בדמויות שנראות לנו מוכרות. בשל כך, אחרי ששמענו מהם בכתבה הקודמת על 'איך זה מרגיש?' מול החברה, האמונה והמגזר, הגיע הזמן לצלול לעבר המסקנות, התובנות והסיפורים שמאחורי קלעי הגירושין כדי להבין ואולי להציל ולו במעט, את המשפחתיות שכולנו זקוקים לה.
מגוון סיפורים והתמודדויות הציגו בפנינו את הסיבות שמאחורי מספר סיפורי גירושין: צניעות, פערי מנטאליות הבאים לידי ביטוי בחיי היומיום, שעמום וחוסר יחס בנישואין, אי הכרת תודה, אי עבודת המידות ומרמור. אחרי הסיפורים, הגיע הזמן לשמוע את התובנות, המסקנות ומה היה אפשר לעשות אחרת. השמות האמיתיים שמורים במערכת עם הפרטים המלאים ששונו כדי לשמור על פרטיות.
***לנצח במלחמה על הבית, לא בקרב***
סיפורי גירושין זורמים אליי מזה שנים רבות. את חלקם אני מכיר באופן אישי ולפעמים יצא לי, לצערי, לצפות בהם בהילוך איטי. סיפורים מסוימים שנשלחים אליי עוסקים בסיפורים הכוללים התעללות ואלימות. אחרים מגלים את אוזני בפשטות שנישואין 'נופלים' בגלל פערים עצומים בענייני החיבור האינטימי שלא נלקחו ברצינות, בנחת ובסבלנות ע"י אחד מהצדדים או שניהם במהלך הנישואין. אבל גם יש את הסיפורים 'הרגילים' ששום דבר בהם לא רגיל... כזה הוא הסיפור של חיים. הוא עבר מסלול קלאסי של בן הציונות הדתית; למד ביסודי בבית ספר טוב, עבר לישיבה ומשם להסדר, שירות צבאי קרבי וחתונה. "התחתנו בגיל צעיר והיינו נשואים כשנתיים", הוא מספר לי. "נקלענו לסיטואציה של קשר שהתחיל בתמיכה רגשית. אפשר לומר שההתאהבות יצרה קשר אוטומטי".
*מה זה 'אוטומטי'?
"בדיעבד, לא שאלתי שאלות חשובות, לא יצאנו לדייטים מסודרים. הקשר התחיל בתלות, שייצר אנטי אצלה מיד אחרי החתונה", מצביע חיים על הבעיה המרכזית. "היא פשוט לא רצתה להרגיש שהיא נזקקת אלי, ולא הצלחנו לייצב את הקשר. היא הרגישה בצל שלי. באותו הזמן עבדתי ולמדתי, ביחד וזה יצר מצב שלא הייתי הרבה בבית והדבק שהיה בינינו הלך ונחלש. אני אהבתי אותה ורציתי שהדברים יסתדרו, אבל זה לא קרה".
*אתה יכול להניח את האצבע על דברים שהיית צריך לעשות אחרת, לדעתך?
"צריך לתת הרבה יותר תשומת לב לבת זוג ולא להתבייש ללכת לטיפול זוגי כבר מההתחלה", הוא אומר בכנות. "תמיד לחדש ולפנק את הצד השני. לא לקחת את הזוגיות כמובנית מאליה ולהתאמץ להיות רומנטיים. שלא יהיה אגו בכלל. לפעמים אפשר לנצח בקרב אבל להפסיד במלחמה על הבית, חלילה... לזכור את הרגעים שאהבת ובחרת להיות איתה מתחת לחופה. בדיעבד, היינו חייבים בריבים - להנמיך טונים ולחשוב אלף פעם לפני שמוציאים מילה מהפה. לא לתת למריבות לצאת מפרופורציות. אם היא יוצאת מהבית בגלל המריבה או שאנחנו לא מדברים כמה שעות - שנינו הפסדנו. הכל צריך להיות בלהבות נמוכות. אי אפשר כל הזמן למתוח ביקורת על כל דבר. לכל ביקורת יש השלכות; אולי אתה צודק - אבל היא תתרחק וזה לא שווה את זה. אני קורא לזה 'בקרת חימושים'. גם כשאתה מעביר ביקורת, לעבור בשיטת ההמבורגר; לתת מחמאה, להקטין את הביקורת באמצע ולתת בסוף עוד מחמאות. לא רק ביקורת. צריך לעשות סימנים שיזכירו לשני הצדדים שהם אוהבים אחד את השנים. צריך להוציא דברים טעונים? לא בבית. ביום כיף, בהליכה, במסעדה, במקומות שיוציאו את הרומנטיות. לא להתבצר. לחשוב - ורק אז להגיב. וגם: לא לחכות עם בקשת סליחה אף פעם".
*וברמה ה'עשה טוב', מה היית עושה אחרת?
"אני חושב שצריך להתעניין - גם אם אתה לא ממש צריך את רמת ההתעניינות הזאת. למשל: אם לי מספיק שהיא תגיד לי פעמיים בשנה שהיא אוהבת אותי והיא צריכה את זה כל יום - אז להגיד לה את זה כל יום. לשים אותה בראש שלי ולהתעניין גם אם אני לא מרגיש ש'צריך'. לתת לה את מה שהיא צריכה ולא את המקסימום שלי. להסתכל על הזוגיות מהראש שלה".
*זה הסתיים ב'טוב' לדעתך?
"לצערי לא ואני חושב שגירושין צריכים להיות - למרות הכל - באווירה טובה. לא צריך לנתק קשר כי לפעמים זקוקים ערוץ פתוח כדי לעבד את הדברים שעברנו יחד".
*מה המסר החשוב ביותר שלמדת מהסיפור שלך?
"המסר שלי בעניין היחסים בין גברים לנשים אחרי החתונה הוא שלא פותרים בעיות עם עירוב קשרים חיצוניים מבחוץ. בן הזוג אמור להיות השותף, החבר, איש הסוד והמחזר. לפעמים זה קל למצוא את המענה הזה בחוץ, אבל אין דבר שהורס זוגיות במדרון החלקלק הזה יותר מזה! תמיד אם תמצא את המענה בחוץ, זה יהיה על חשבון מה שיש לך עם בן הזוג, מכיוון שזה שרירים שצריך לפתח. מה שמחזיק זוגיות למשך עשרות שנים, זה לא אם הצטלמנו בתאילנד והפצנו ברשתות החברתיות, אלא הדינמיקה והכימיה שלנו בחדר סגור, לפני ואחרי ריבים. אין מקום בזוגיות לכניסת גלגל שלישי. אם אני חוזר אחורה, עוד לפני החתונה, אני חושב שמהתחלה - צריך לא לחפף בדייטים. לא להסתנוור מיופי או ממה שחברים אומרים מסביב. גם אם כולם מאוד מתלהבים - לא להתבייש ולא לתת לקשר להתקדם עד שדברים קריטיים מתבררים. לשבת עם עצמך לפני היציאה לדייטים ולהבין על מה אתה לא מתפשר, מה הכי חשוב לך ומה הקווים האדומים שלך. לבחון את הקשר. לפעמים יש אשליה שמתאהבים והכל טוב. וזה נכון, יש את זה. אבל זה לא אומר שאין נורות אדומות ודברים שחייבים לשים לב אליהם ולא לטאטא אותם. תובנה שניה: לחזק את החברות כל הזמן. לפעמים זה שאתם ישנים יחד לא הופך אתכם לבעל ואשה אלא לסוג של שותפים. בעיני, בעל ואשה נלחמים אחד למען השני גם צד אחד לא מסכים עם האחר".
***שעמום, חברים וחוסר יחס ביחסים***
יהל היא בת למשפחה דתית לאומית בת 29 העובדת כמורה בבית ספר יסודי. "התחתנו צעירים ויפים בגילאי ה-20 אחרי שהכרנו באתר הכרויות לציבור הדתי-לאומי ויצאנו כחצי שנה", היא משחזרת את סיפורה הקלאסי. "היה לנו טוב ביחד, הייתי מאושרת יחסית, הייתה תקופת היכרות יפה, פשוט הבנו ש'זה זה' והתחתנו בחתונה הכי שמחה שיכולה להיות. מלא מוזמנים וריקודים ואוכל טוב. כולם קינאו בזוגיות שלנו". גם ההמשך היה קלאסי. "אחרי החתונה הגענו הביתה 'ניסינו להתחיל חיים'. גרנו בסביבה צעירה דתית לאומית, הוא בדיוק חיפש עבודה, היינו יוצאים, מבלים, הולכים ארוחות שוות, בתי מלון. כל הזמן מייצרים אווירה רומנטית. ואם אנחנו בבית - אז אוכלים כל יום יחד ארוחת ערב. תמיד היה אוכל חם בבית לצהרים. עשיתי את המקסימום שרק יהיה לו טוב ונעים", מספרת יהל. מספר חודשים אחרי החתונה החלו העניינים להשתנות. בן הזוג האוהב מצא עבודה והחל להגיע הביתה מאוחר יותר, מטבע הדברים. דא עקא שבמקום להגיע הביתה הוא החל לצאת עם חברים - היישר מהעבודה. "הבנתי שהוא רוצה פחות לבלות זמן יחד אז ישבנו ודברנו על זה", מספרת יהל. "ניסינו לבדוק יחד איך אנחנו גורמים שלשנינו יהיה טוב". השיח בשנים לא עזר והשניים פנו לטיפול זוגי חיצוני שנמשך כחצי שנה. "לקראת סוף החצי שנה זאת, כל טיפול גרם למריבות גדולות", היא מציינת. בד בבד, באותו זמן, תשעה חודשים אחרי החתונה, נכנסה יצור מתוק לתמונה ושינתה קצת את המשוואה. "למרות הכל, כשיש ילד או ילדה את רוצה לאפשר להם את הכי טוב, בדיוק כמו שאת גדלת, עם זוג ההורים נורמטיבים. בהמשך התחלתי להבין שהזוגיות הזאת לא טובה לי ויכולה להזיק לתינוקת שלנו. החלטתי לעזוב את הבית אחרי כשנתיים וחצי של נישואין. אחר כך במשך שלשה חודשים הייתי מסורבת גט, כי הוא מצידו רצה שלום בית".
*מה התובנות שצמחו לך בדרך מהסיפור שלך?
"אני חושבת שאהבת נעורים היא יפה ובריאה אבל שווה לבדוק טוב טוב עם מי יוצאים", היא אומרת. "לבדוק; אם הבחור שאת יוצאת איתו לא מציע לשלם או בדייטים משתלט על ההזמנה, לא נותן לך להתראות עם חברות או כועס שאת מבלה עם המשפחה שלך - את בזוגיות אלימה. או אם בשעת מריבה את מרגישה שהוא יכול לפגוע בך... לעולם אל תתחתנו מתוך התאמה שכלית או רשימות מכולת, האורות הדולקים שיש בקשר נועדו כדי שנשים לב. זה לא ישתנה, רק עשוי להחמיר. יופי משתנה, אופי לא משתנה אם לא עובדים עליו".
*יש משהו שהיית עושה אחרת, בדיעבד?
"הייתי בת 22. בציבור הדתי לאומי, בחלקו, גם עבור מי שהייתה בבני עקיבא כמוני - אין יותר מידי שיח חברי בין גברים ונשים או אינטראקציה. לא מנרמלים את הסיטואציה של להכיר, של מה זה גבר ואישה איך להתנהג וממה לברוח. בחזרה לאחור הייתי מתייעצת לפני עם חברה לגבי 'האם ההתנהגות בקשר נורמלית?'. הייתי מתייעצת לפני אם ככה נראה התאהבות. כשאתה מאוהב אתה לפעמים לא רואה מנורות אדומות בוהקות. חשוב לי לומר: תעשו הכל לנסות לשקם ולטפל לפני הגעה לגירושין. זה לא קל היום. עם זאת, לא צריך להישאר במערכת אלימה. כל אחד ואחת זכאים לאהבה, למישהו שתחכה לו ולה בבית עם אוכל חם וחיבוק מלא אהבה. גם הילדים שלכם זכאים לכמה שיותר נורמליות. ההצעה שלי היא לשבת עם גורם בלתי מעורב במידה ואין מעורבות של דברים חמורים ולעשות גישור. למצוא פתרונות. לנסות להגיע להסכמות יחד. ולעולם, לעולם לא לדבר על הצד השני בצורה מחפירה כי זה פוגע בילדים".
***מנועים קדימה***
גם מאור (36), הוא מורה במרכז הארץ. "אחרי שלוש שנות לימוד בישיבת הסדר, החלטתי להתחיל להכיר", הוא מספר. מאוד חשוב לו להעביר לי את הסיפור שקדם לנישואיו הכואבים שהתחבר במפתיע לתובנות הקשר עם אשתו לשעבר, כדי שאקבל תמונת מצב מדויקת יותר לגבי תפישת הנישואין שלו, שהתגבשה ע"פ מה שלמד במגזר, טרם נישואיו. "הכרתי מישהי שהייתה מוכרת לי מתנועת הנוער, בני-עקיבא. היה נדמה שאנחנו בכיוון חיובי עם הרבה נושאי שיחה משותפים, שמחה, לימוד, טיול ואפילו משיכה, אבל היא הפתיעה. אחרי שלושה חודשים היא הודיעה לי בטלפון שנראה לה שפחות מתאים. העזתי לשאול רב ששנינו הכרנו היטב וידעתי שהיא מתייעצת איתו אם הוא יודע על מה ולמה. הוא אמר שזה משום שלא החמאתי לה על איך שהיא נראית. בעיניי באותם ימים זה הרגיש לא צנוע להחמיא".
"אחר כך, במהלך השירות הצבאי העברתי פרטים שלי לשדכנית, דרך חבר. לא עבר זמן רב והיא מצאה לי שידוך: מורה, ממשפחה דתית. השירות הצבאי אפשר לי לצאת מדי פעם באמצע שבוע או בסופי שבוע לדייטים, אז ניצלתי את ההזדמנות הזו. כלל אחד שנאמר לי בהתייעצות בישיבה הלך איתי לאורך תשעת חודשי היכרות וחברות עם בת הזוג שאיתי: אהבה לא אמורה להופיע בדייטים הראשונים. רק לוודא שיש שיח משותף וזורם. אהבה נבנית ותגיע בהמשך. אולי רק אחרי הנישואין. הכלל הזה נלקח מדי "בעמקות", כאשר כנראה, בתוספת לחוסר בטחון אישי שלי מצד אחד ומאידך כשמקוננת בי המחשבה שאני יכול להתחתן עם כל אחת, כי סך הכל אני אדם טוב – הן הנה היו לי לרועץ כי בכך לא ידעתי לשאול את עצמי כלל - מה אני רוצה? מה אני מחפש? מה הרצונות והרגשות שלי בעניין הזוגי? על מה אני מוכן להתפשר ועל מה לא? - לא בעניינים הטכניים שהם דווקא היו קיימים במעט, אלא בעניינים רגשיים".
*איך הרגשת?
"הייתה הרגשה כבר בתחילת הדרך שמשהו כבד עלי. חשתי שהקשר לא זורם, מאופק מצידה. לא הרגשתי שמח אפילו מאוד מתוח. לא ידעתי מדוע כך. ובכל זאת המשכנו. לאחר ארבעה חודשים התארסנו.
בשבת ירושלים התארחתי בשבת ביינישים בשירות ברובע היהודי והיא התארחה באירוח דומה לנשים. הצלחנו להיות זמן ממושך יחד. במוצאי אותו שבת, כשחזרתי לבית פגשה אותי הבחורה מבני עקיבא שאיתה נפגשתי בהתחלה. היא שאלה בנימוס אם היא יכולה לשבת לידי באוטובוס. הסכמתי בנימוק שהאוטובוס לא של אבא שלי... היה שם משהו נעים בלי ספק. התפתח שיח התעניינות קצר ודי מהר היא אמרה שהיא חשבה על זה הרבה ושהיא הייתה רוצה לנסות שוב פעם... החמיא לי מאוד. אך אמרתי לה שאני כבר מאורס. ראיתי אכזבה על פניה, והיא איחלה לי המון הצלחה ועברה לשבת אחורה בנימוס רב. היה אפשר לחתוך בסכין את אווירת הפער בין שתי הנשים והחוויות שלי מולן".
*אתה יכול להסביר את הבחירה שלך?
"אני חושב שמה שהכריע להמשיך ולהישאר אלו "משפטים וסיסמאות" שננעלו בראשי באופן שלא הייתי מסוגל "לשבור מוסכמויות" ולהתנהג באופן "שאינו מקובל". תמיד חשבתי רק על האישה שאיתה אני הולך לבנות את הבית או שאיתה אני חי ומנסה לבנות את הבית שלי! שזו כמובן גם מחשבה בוגר אבל לא בריאה בסיטואציה שכזו. לאחר חמישה חודשים נוספים סיימתי את השירות הצבאי והתחתנו מספר ימים לאחר מכן. הייתה תחושה של חמימות במשפחה, אך שגרת החיים חשפה לעיניי סיטואציות שלימים הצלחתי להבין שתחושותי בהיכרות היו נכונות. היינו מלווים ברב ורעייתו כבר מהשנה השניה לנישואים. היינו יושבים אצלם שעות ארוכות בלילות רבים כדי להתייעץ ולספר על כאבים ומרמורים". אחרי הרבה תלאות לא נעימות, בסוף זה נגמר.
*מה למדת מכל זה, בעיקר?
"תשמע, אנחנו, הגברים, לא מגיעים מוכנים בכלל לקראת בניין בית", מוריד מאור את התובנה שלו על המקלדת שלי. "זה לא משום שאנחנו לא יודעים מה צריך לעשות אלא משום שבטבעיות שלנו אנחנו סגורים ולא משתפים על נושאים כבדים לא מביעים רצונות, נפילות ורגשות בשנות צעירותנו וחושבים שאנחנו מתמודדים לבד בעולם. היום אני מאמין שכשאדם בא לבנות בית הוא צריך להרגיש בדייטים הראשונים - גם אם לא הראשון… - שמי שיושבת מולו מביאה לו רוגע שמחה, מקום בעולם להתפתח, וגם הוא מצליח להביא את המקום המעניק שלו אליה, והיא מסוגלת לקבל ממנו. שאפשר לדבר יחד על הכל על הדברים היפים והטובים ועל הדברים שהם קשים".
***חסרה יראת שמיים המובילה לעשיית מאמץ לשלום בית***
אברהמי (40) הוא סיפור קלאסי של מתיישב, מלח הארץ; הוא גדל בהתנחלות, חי חיים פשוטים המחוברים לטבע ולאידיאלים, עשה הסדר, היה לוחם בצבא. "אשכנזי, דתי לאומי קלאסי", הוא אומר בחיוך. "התחתנתי בגיל 24, הייתה שם התאהבות למרות ההבדלים במנטאליות", הוא אומר. "הייתי נאיבי ברגש, אפשר לומר. התחתנו והיינו נשואים 12 שנים. ב"ה, יש לנו ילדים מתוקים ומקסימים שנולדנו לנו". "אני חושב שהיו סימנים מראש שזה לא מתאים בגלל המנטאליות השונה", הוא אומר. "לעומתי, היא מגיעה ממנטאליות אחרת לגמרי, בלשון המעטה. "הפער הקיצוני בין המנטאליות החיצוניות וה'מה יגידו?' שעליה היא גדלה לבין המקום הפשוט בהתנחלות בו אני גדלתי", הוא מספר. לדידו, יש פערים השקפתיים בין זוגות שאולי נראים גדולים 'על הנייר', אך בסופו של דבר לא באים לידי ביטוי בחיי היומיום בבית המשותף. מאידך, יש פערים שקשה לתאר אותם חברתית 'על הנייר' והם נשמעים מינורים, אך כשהם באים לידי ביטוי בגדול בחיי היומיום ובבית - זה קשה.
גם אברהמי, שמשפחתו התפרקה בעקבות פערים מנטאלים אחרי כ-12 שנים ומספר ילדים מתוקים וחכמים - מביט קדימה. הוא עדיין לא מצא בפועל את בת זוגו החדשה ולשם כך מצרף לי מייל אליו אוכל להפנות אשה חדשה שתתעניין בו בעקבות הכתבה (מוזמנות לפנות). בינתיים, הוא מניח על שולחני את המסקנות האישיות שלו מסיפורו הכואב. "אני חושב שאם יש הבדלים מאוד דרמטים בין בני הזוג - צריך לשים לב לאיזה", הוא אומר. "יכול להיות שפערי השקפה יכולים לזרום יחד, אבל כשזה מתבטא באופי ומנטאליות בחיים עצמם כמו אצלי שבאתי מבית אשכנזי-מתנחל-פשוט והיא הייתה במנטאליות חיצונית מה שנקרא 'שופוני' - זאת יכולה להיות בעיה. כמובן שצריך להתאמץ להישאר יחד ולנסות לעשות שלום. אבל רואים את המספרים היום. לצערי, עשרות אחוזים מתגרשים".
*מה אנחנו מפספסים, לדעתך?
"הנשים צריכות להבין שאף אחד לא מחכה להן בחוץ כשהן גרושות עם ילדים", אומר אברהמי. "אני חושב שאם יש יראת שמים - מבינים בפשטות שריגושים זאת לא המטרה בעולם הזה וההבנה הזאת תורמת למאמץ לשלום בית. גם אם היא תתחתן עם בעל 'טחון' לא יהיה לו זמן בשבילה ובסוף ימאס להם... יש הרבה דמיונות בעולם. אומרים חז"ל ש'איש ואשה שזכו שכינה ביניהם' ועלינו לעשות את ההשתדלות ולצאת מכל מה שגדלנו עלינו בתרבות הריגושים, המדיה וכל שכן בדור הזה שבו ההשפעה חזקה אפילו יותר".
"לא מזמן קראתי מישהי שכתבה; בעלי מדהים, זה לא שאני לא אוהבת אותו, הוא מדהים ואבא נהדר, אבל... היא החליטה להתגרש ואשכרה התייחסה אליו כאל פריט שהיא מחליפה, זה כואב שלפעמים זה המצב".
***גדול יהיה הבית האחרון***
"אצלי זה משהו קצת הפוך ממה שנחשב שכיח", משתף מאור בתובנותיו האישיות מסיפורו. "כגבר, רציתי לתת את כל כולי עד עד כדי כך שמחקתי את עצמי. הייתי יותר בתחושות שהיא בסדר ואני לא, ולכן בחרתי להישאר 15 שנה. 'מה הייתי עושה בדיעבד?' - זה שאלה לא נכונה לדעתי כי אם אני מאמין שהקדוש ברוך הוא העביר אותי תהליך אז לא ניתן ולא נכון למחוק את מה שהיה. מה גם שיש לי ילדים מהנישואים ההם ולא אוכל לבטל זאת... לו הייתי אז עם ביטחון עצמי כנראה שלא הייתי בוחר בה. חשוב מאוד להאמין שבהחלט מהשם אישה לאיש! לכן, אישית, מעצמי לא הייתי מקבל את החלטה לקום וללכת, עד שהיא הוציאה אותי מהבית. היכולת לעבור תהליך גירושין, לדעתי, הוא לא עניין דתי אלא עניין אמוני. בכלל בעולם הזה אדם בלי אמונה במצבים קשים – אין לו במה להיאחז. תהליך גירושין הוא רק דוגמא לכך. ההיאחזות באמונה חשובה בפרט למי שעובר גירושין לא נעימים מאוד וטלטלות נפשיות מול מערכות הרווחה והמשפט, נשיאה בעול תשלומי מזונות מופרכים ועוד".
ועכשיו מאור מחייך ובגדול. "גדול יהיה הבית האחרון מן הראשון", הוא אומר לי. "ניצלתי את תקופת הפירוד כדי לעבור טיפול רגשי על הפירוד המכוער שאירע. לא הייתי מוכן להתחיל לבנות בית חדש עם כובד הטראומה שישב עלי. רציתי להפיק לקחים, להתחבר לעצמי ממקום גבוה. דרשתי מעצמי להעז לפתוח דברים שלא דיברתי עם איש שנים ארוכות. את הברכה קיבלתי מרב גדול, וזו התקיימה בחסד ה'; כחודשיים אחרי הגירושין הכרתי את אשתי החדשה עם שיח פתוח ועולם שלם של זוגיות מעמיקה לגבהים. הראש התחיל אט אט להשתחרר מרגשות שליליים שהושלכו עליי והתחלתי לחוות אור שמישהו רואה אותך לא רק כאובייקט שנדרש לפרנס, להעניק ולספוג ביקורות - שממלא לא הביא לשמחה לצד השני - אלא כבן אדם שאפשר להעריך אותו, לכבד אותו, לקבל ממנו ולבנות איתו חיים שמחים ומאושרים. דווקא היכולת ההדדית להסתכל פנימה אחד על השניה מביא לחיבור שמעצים בטחון, אהבה, אווירה של שמחה וגם ראש יצירתי לשנים ארוכות. ב"ה זכיתי שהילדים שלי רואים שיש דבר כזה בית שמח וזוגיות שמחה אוהבת בין אבא לאשתו. גם החיבור למשפחות המורחבות הוא פלא בעינינו ודבר שאינו מובן מאליו כולי תפילה שהילדים יקחו את השנים היפות האלו ויעצימו גם את עצמם. חיינו מלאי עבודה".
לתגובות: hamadrich@okm.co.il
***
גדליה - שירותי כתיבה וסרטונים קצרים: 054-56454111
לסדרה "בואו ללמוד איתי":
לתכנים נוספים של גְּדַלְיָה כַּתָּב אָמָּן - הצטרפו לקבוצה:
https://chat.whatsapp.com/LfdlZO8T4yIKgee2JHQtwV
יצירות, סרטים | הרשמה לניוזלטר - באתר:
לסרט "אבא עם אלוקים" - חדש!
כנסו לערוץ: http://bit.ly/M-GEDALIA
מאמרים נוספים בבלוג "מדריך למתבונן":
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה